הדבר האמיתי. כמעט – כמה מסקנות ממשחק מספר 6 של סדרת הגמר

1.

זה היה הדבר האמיתי. דרמות, מהפכים, שחקנים גדולים שמתעלים וגם כאלה שלא, נרטיביים מטורפים, רכבת הרים של רגשות ובסוף – אלופה חדשה שנולדת.

זה היה הדבר האמיתי. כמעט. כי ברגע ההוא, לקראת סוף הרבע השלישי, כשקליי תומפסון דידה החוצה מהפרקט, נחקק סופית הזיכרון הבולט מהסידרה הזו – הפציעות, ה-MVP פיינלס האמיתיים.

גם מי שמאמין בניסים, לא ראה את הווריירס מסתדרים בלי השחקן הכי טוב שלהם בסדרה בזמן שנותר להם ולמרות שהם היו רחוקים מרחק זריקה אחת טובה מלנצח את המשחק זה איכשהו עדיין הרגיש רחוק. רחוק מדי.

כאוהדי כדורסל, כל מה שאנחנו רוצים זה שברגעי האמת יתייצבו השחקנים הטובים ביותר שיש לשתי היריבות להציע בשביל להתמודד ראש בראש. הסכמנו לוותר על קווין דוראנט כי בכל זאת הוא היה שובר שוויון מוגזם בשנים האחרונות, אבל אובדן של קליי תומפסון ברגעי ההכרעה היה כבר יותר מדי.

אנחנו לא רוצים אליפויות עם כוכבית, לא רוצים אליפויות שקורות כי אצל הקבוצה השנייה פשוט נשברו הכלים, אבל איכשהו זה מרגיש ככה הפעם וחבל, כי שלושה רבעים המשחק הזה היה הסיבה בגללה אנחנו חולים על המשחק הזה. הדבר האמיתי.

2.

עם כל הכבוד לאלופה החדשה, את המשחק צריך להתחיל לסכם מנקודת המבט של המפסידה, האלופה היוצאת, השושלת שנגמרה. נדמה לי שמעולם לא הייתה קבוצה שראויה לכינוי שלה כמו שהווריירס של הערב היו ראויים לכינוי 'הלוחמים'.

זה לא היה פייט של תרגילים מלוכלכים או מכות מתחת לחגורה, זה היה פייט של חבורה שנשארה לעמוד גם כשהיו לה את כל הסיבות המנטאליות להתרסק. תנסו לחשוב כמה פעמים בפליאוף הזה חשבנו שזה הסוף בשבילם – אחרי הפציעה של דוראנט בסדרה מול יוסטון, אחרי הפציעה של דוראנט במשחק מספר 5 מול הראפטורס, וגם הלילה. אבל גולדן סטייט נשארה לעמוד. הלכה הביתה אחרי הפסד בנקודות ולא בנוק אאוט.

זה לא היה אותו המועדון של תחילת הדרך הנוכחית, מועדון של כדורסל 'ורדים ושושנים' של שלשות ומשחק יפה לעין ומתלהב, זו הייתה חבורה משופשפת של וטרנים שמבינים מה צריך לעשות  בשביל לנצח את המשחק. ובאופן סימבולי למה שקרה הלילה על הפרקט, זה לא היה משחק של קארי'ז אלא של איגדואלות. וזה לא הספיק.

צריך לחזור לרגע הזה שבו קליי חזר מחדר ההלבשה לקלוע את שתי קליעות העונשין ורץ להגנה בשביל להמשיך לשחק כשסטיב קר נזעק להורות לקאזינס לעשות עבירה על סיאקם (תחשבו מה היה קורה בלי שתי הנקודות האלו…). הרגעים האייקונים האלו היו סמל הקשיחות של הווריירס הנוכחית, קבוצה גאה ואדירה, גם בלי להיות שושלת.

3.

אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים והאליפות של הראפטורס, הייתה אליפות של הדברים הקטנים. אחוזים יותר טובים מהקו, פחות איבודי כדור והדבר הקטן הזה שקוראים לו פרד ונ'ווליט ששוב הראה מאיזה חומר הוא עשוי. כל השנים האלו הראפטורס הייתה חסרה את הגרוש ללירה בגלל שלא היה לה שחקן שיקח על עצמו את הקבוצה ברגעים בהם כולם רועדים. הפעם היה לה וזה דווקא לא היה האיש קר הרוח והאדיש שהגיע מהאימפריה של הספרס.

כתבתי כבר על ונ'ווליט והסיפור המיוחד שלו במשך הסדרה ונראה שצריך לכתוב עליו שוב. לפעמים מה שאתה מחפש נמצא בדיוק מול העיניים שלך ובמקרה של ונ'ווליט זה מה שקרה. 22 נקודות ושתי שלשות כל-כל חשובות ברגעים בהם המשחק חיכה למישהו שישתלט עליו, נתנו את האליפות לראפטורס ודאגו למקדמה שגם השביקה הרגילה ברגעי האמת, לא יכלה למחוק.

האליפות של הראפטורס היא אליפות של הפרטים הקטנים. אליפות של מכונה שחשבו בה עד לרמה של הבורג האחרון, מכונה שנבנתה שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד והגיעה היום לשיא שכל מועדון יכול לשאוף אליו.

4.

כמובן שבסוף קוואי לאונרד זכה בתואר ה-MVP של הפיינלס (תגידו אתם אם זה מגיע לו), אבל כשאתם חושבים על שחקנים שמגיעות להם מניות משמעותיות באליפות, הייתי מציע לחשוב על קייל לאורי. כל-כך קל להשמיץ את מספר 7 של הקנדים, כל-כך קל לזכור לו את השנים בהן הוא לא הצליח להשוות את הרמה שלו בפליאוף לזו של העונה הסדירה או את קבלת ההחלטות הלא-טובה בדקות הכרעה.

אבל אם אני צריך לבחור מה לזכור לשחקן הנהדר הזה, אז אני פחות אזכור לו את החטאת השלשה בסוף משחק 5 ויותר ארצה לזכור את ההתפוצצות שלו הלילה ברבע הראשון. 11 נקודות בפתיחת המשחק, 21 נקודות במחצית, קליעה מצוינת וקביעת הקצב של המשחק – היו מנת חלקו של הגארד של הראפטורס בחלק הזה של המשחק. לא, הידיים לא רעדו לו. לא, הוא לא התרגש מהמעמד. ולא, למרות שהוא נרגע בחצי השני, קשה שלא לפרגן לו ולראות את השיפור האדיר שהוא עשה בפליאוף הנוכחי.

ולאורי הוא הרי המטאפורה לראפטורס כולה. שחקן שהגיע יותר רחוק ממה שמישהו אי-פעם חשב. שחקן שלמרות כל הזלזול וההכפשות, יענוד היום טבעת על האצבע. אלוף.

5.

ומה עוד יש להגיד על המשחק הלילה? אפשר לדבר על קוואי לאונרד, שחוץ מרגעים מסויימים לא ממש הגיע למשחק. אפשר לדבר על סטף קארי, שבצד השני התקשה לעשות את הלהטוטים שלו ונתקע שוב ושוב מול החומות שהציב מולו ניק נרס. אפשר לדבר על פסקל סיאקם, שנותן לך תחושה שהראפטורס לא צריכים לדאוג גם אם קוואי במקרה יעזוב אחרי העונה הזאת. אפשר לדבר על אנדרה איגודאלה שהוא פשוט תופעה מדהימה של שחקן שיודע לקחת אחריות בדיוק שצריך אותו או על דריימונד גרין שהשפיע כל-כך על המשחק גם בלי לקלוע. אפשר לדבר על ניק נרס הגאון ששוב בא עם רעיונות חדשים (התעקשות על קצב מהיר, הגנה מתוחכמת) ובא בסופו של דבר על שכרו או על סטיב קר שבפעם האחת הזו בקריירה שהוא היה באמת צריך את פסק הזמן, לא היה לו אותו…

ואפשר לחזור לנקודת ההתחלה של המסקנות מהמשחק ולדבר על קליי תומפסון, מי שבאופן סימבולי לא יזכה ב-MVP של סדרת הגמר ולא תחקק בהר ראשמור אליפות על שמו. קליי תומפסון הוא שחקן שאם לא היה משחק לצד סטף קארי ומאוחר יותר ליד קווין דוראנט היה נחשב לאחד הגדולים בליגה. שחקן ענק, שיודע לשחק בשני הצדדים של הפרקט, לוחם קשוח ואמיץ שאין שני לו בשילוב של אופי, נחישות וכישרון.

יהיה מעניין לראות את קליי פעם מוביל קבוצה משלו, הלילה הוא עשה את זה במשך שלושה רבעים והראה לנו איזה יהלום הוא. אבל לפעמים, גם יהלום נשבר וזה בדיוק העניין עם תומפסון – איכשהו הוא תמיד מפספס את הזרקור הראשי.

6.

אז זהו, נגמר, המשחק וסדרת הגמר. והעונה. טורונטו אלופה ואנחנו עם הפנים לקיץ על בחירותיו, החלפותיו והחתמותיו. עוד נסכם את העונה הזו ואת הפליאוף הנוכחי אבל בלי ספק שנתגעגע ובלי ספק, שקיבלנו בסדרת הגמר הזו, עוד הוכחה לסיבה בגינה אנחנו כל-כך אוהבים את המשחק הזה.