כשיהיה מאוחר (סיפור בהמשכים) – פרק 8

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן

פרק 8- על החיים ועל המוות: אחת שתיים שלוש

"מה זה הדבר הזה?", הזקן הסתכל עלי בחשדנות, קולו עומד על החתך שבין מאוים למאיים. הבטתי בצנצנת הריקה בפליאה, היא לא מפסיקה להפתיע אותי. מעניין מה היא זממה כשהחביאה צלחת לא מסומנת מלאה בתרביות חיידקים במסווה של זיכרונות סנטימנטליים. איך היא ידעה שלא אזרוק את כל הצנצנות שלה כשעזבה אותי, הרי כמעט ועשיתי זאת עשרות פעמים, בניסיון להתגבר, להתנער מכל זכר אליה.

"אני לא בטוח", עניתי בכנות. "זו קערה שמשתמשים בה במעבדה על מנת לגדל מושבות של חיידקים. סוג המצע ותנאי הסביבה למעשה קובע אילו סוגי חיידקים יתפתחו ויתרבו". למען האמת ניתן לזהות אילו סוגי חיידקים גדלים בתרבית על פי צבען, גודלן וצורתם של המושבות אולם לא הייתי מוכן לפצוח בהשערות לפני שאדע בוודאות עם מה אנחנו מתמודדים.

"תרחיק את הדבר הזה ממני, שלא יעבירו לי מחלות, תזרוק את זה לים תכף ומייד", הזקן התרחק מהירכתיים בבעתה, מעולם לא ראיתי פחד על פניו, ועכשיו, צלחת פלסטיק עם כמה חיידקים והוא מתנהג כאילו מתקיף אותו צבא של שדים ורוחות. "אין לך מה לפחד, עניתי, הצלחת אטומה לגמרי, אני די בטוח שג'יין לא התעסקה בפיתוח מחלות אז אל חשש זקן. מלבד זאת אנחנו לא יכולים לזרוק את זה לים, השדה הקטנה השאירה את המזכרת שלה בכוונה, היא אולי תוכל להשתמש בה באופן כלשהו כשנפגוש אותה".

"אני לא מפחד" הוא השיב במבט מתריס, "איך אני יכול לדעת שהממזרים הקטנים לא יבואו לנשוך אותי בלילה, אי אפשר אפילו לראות אותם".

"אני חושש שאתה מתבלבל זקן, אולי כוונתך לווירוסים, והם לא נושכים, הם עוקצים, מחדירים את המטען הגנטי שלהם בעזרת חומר חלבוני דמוי מחט ומשעבדים את מערכת התא הנפגע לייצר עוד ועוד ווירוסים קטנים מבפנים עד שהתא מתפוצץ ומשחרר עוד מיליונים כמוהם. מערכת די גאונית למען האמת, לממזר כל כך קטן. חיידקים עובדים מעט אחרת…"

"טוב, תשמור את שיעורי החיידקים שלך למישהו שאכפת לו. אתה אומר שאין בזה מחלות? אני מאמין לך. אתה אומר שג'יין צריכה את זה למשהו? בסדר. רק בשם האלוהים, תרחיק את הטינופת הזו ממני".

הנחתי את צלחת הפטרי חזרה לצנצנת שעליה כתוב יוון, אולי זוהי צורת קטלוג כלשהי, יותר מאוחר אחשוב במה לכסות את הצלחת על מנת להסתירה. כעת, היתה לוויה שעלינו להשתתף בה. שלחנו את ג'וזפה בעדינות מן הירכתיים. גופתו צפה מאחורי שביל המים שהשארנו מאחורינו, נבדל רק בגוון בהיר מעט יותר ממסת המים האדירה מסביבנו. כמו חלום רחוק היא נעלמה מעבר לאופק ותחת הגלים. תהי מנוחתו עדן.

כל אותו היום היינו שקועים במחשבות. מוות עושה לך את זה. גורם לך להרהר על החיים, לתהות על קנקנם, מה המשמעות של כל זה, אם יש אחת כזו.

 יש הנוקטים בגישה המעשית יותר, כמו ארנסטו שמייד החל להתקין חוטים ופיתיונות, מנסה להספיק להופעת להקות הטורפים שוודאי יבינו במהרה שאנחנו זורקים גוויות למים כך שכדאי להם לשחות מאחורינו.

 ג'יין וודאי היתה אומרת, תתגבר על זה. אין סיבה לכלום, רק מה שאנחנו עושים חשוב. כזו היא, שום דבר לא יסיט אותה ממטרתה. הרמן היה מסביר בהתעלות איך לכל דבר יש סיבה ומטרה ואנחנו איננו אלא פיונים בתכנית על גדולה. אני, אני תמיד הייתי מהמתחבטים. שום דבר לא ברור לי מאליו. ג'יין אמרה שזה מכיוון שאין דבר שחשוב לי מספיק, אבל זה לא נכון. אני פשוט לא יודע. אם גורלנו מוכתב מראש, ומישהו, או משהו קובע מה יהיה, מתי נלך- אז מה זה משנה מה נעשה, העיקר ליהנות מהרגע. אם אנחנו אחראים בלבד לגורלנו אז זה גם לא משנה דבר כי אין מטרה נעלה יותר מלעשות את המרב עם מה שיש. איך שלא סובבתי את זה, עד עתה חייתי את חיי בתחושה שזה לא באמת משנה מה אבחר.

אומרים שזו הקללה הגדולה ביותר של בני דורנו- יותר מדי בחירות ופחות מדי משמעות. עכשיו סופסוף היה תוכן לחיי, דבר לא היה חשוב מלבד מציאת ג'יין. היא מנסה להציל את העולם למען עקרונות החופש, אני מנסה להציל אותה כדי שאוכל להיות חופשי בעצמי. די קטן ואנוכי מצדי, אבל לעולם לא התיימרתי להיות לוחם חופש. בראשי הרגשתי כמו לוחם על, כמו דון קיחוטה. נלחם למען עצמי, למען אהובתי, ממתי זה נעשה פשע? אני צריך למצוא לי בגדים ראויים. ארנסטו יהיה הסנצ'ו פנצ'ו שלי, אני אבשר לו על כך בעדינות, שלא יזרוק אותי למים. הכלבה תהיה רוסיננטה ובתפקיד דולסינאה הנאווה תשחק ג'יין.

ארנסטו לא קיבל את הבשורה בקלות. הוא חזר ורטן שאני הוזה וכנראה קיבלתי מנת יתר של שמש והשתבשה דעתי. הוא טען שדון קיחוטה היה שוטה, אולי בזה אני מזכיר אותו. הוא גם היה שרוי בהזיות קשות, יכול להיות שיש בינינו יותר ממה שהוא חשב בתחילה, אבל דון קיחוטה השפיל את עצמו למען עקרונות נעלים של צדק. אני לא אדע מהו צדק גם אם אתיישב עליו והוא ידקור אותי בישבן. בכל מקרה הוא איים לבצע חרקירי ביום שבו יהיה נושא כליי. הציע לי לנקות את נעליו, לנגב את ישבנו, לאכול את בהונותיו ודברים נוספים ומגונים מכדי שאוכל להעלות על הכתב. כנראה שצריך לרכך אותו עוד קצת לפני שאציע לו שנית.

הימים עברו ביעף, והזמן מאבד משמעות בים. עורי החל להתקלף, פי יבש. טעם מריר של עפיצות ממלא את גרוני כשאני מעביר את לשוני על חיכי, מנסה שלא להרטיב את שפתיי הסדוקות, זה רק יחמיר את המצב. הרוח לא נשבה שני לילות ועוד יום, אד צהבהב ממלא את האופק.

האוויר כבד, מלוח. המראה הכחולה הופכת ארגמן ומייד תשחיר, החשיכה תעטוף אותנו, תשאיר אותנו לבדידותנו. לא צפינו בכוכבים מאז שיצאנו, נדמה היה כי הם מעולם לא היו, המצאה עמומה של דמיוננו הפרוע.

 מערכות הניווט הלווייני לא מתפקדות גם הן, כל מה שנותר לנו לעשות הוא לשמור על כיוון ההתקדמות עד שנזהה יבשה. הים התיכון הוא שלולית לעומת המרחבים האינסופיים של האוקיאנוסים אולם בשבילנו זה לא שינה מאום. כחול חלף, נכנס שחור. בשל מחסור בשעונים, קליטה סלולארית וכלים טכנולוגיים אין ביכולתנו לחלק משמרות בצורה מסודרת. היום חולף בנמנום, עלייה למשמרת, כוס מים, מעט מזון, נמנום, משמרת, לילה, כוס מים וחוזר חלילה.

קשה לדבר בשל הצמא. נכנסנו למשמעת מים. איננו יודעים מתי נוכל למלא את אספקת המים בשנית, עדיף להתכונן מוקדם מאשר להצטער מאוחר. ארנסטו זיהה ספינת מלחמה משייטת דרומית אלינו, הוא העיר אותי, החלטנו שלא לעשות דבר ואכן היא המשיכה בשיוט מזרחה מבלי להראות סימנים שזיהו אותנו או שאכפת להם.

אני חושד שארנסטו לא עומד בהסכם משמעת המים. אספקת המים שלנו הסתכמה במאתיים ליטרים בסך הכול עם היציאה מהמפרץ, הסכמנו להקציב ליטר לאדם ביום למטרות שתייה, בישול וצחצוח. איננו יודעים כמה זמן יתמשך המסע ובקרוב יצטרף אלינו אדם נוסף. אל לנו לחצות את האוקיאנוס האטלנטי עם פחות ממאה ליטרים. הדבר האחרון שאנו רוצים לעשות זה להגיע עד לבאר ואז למות מצמא. איך אני יודע שארנסטו אינו עומד בהסכם? מכיוון שאני אינני עומד בו.

שנינו יודעים זאת אבל מעדיפים לשמור על שתיקה. מצב הנוזלים שלנו לא בכי רע ביחס לאנשים שנלחמים על היבשה על מנת להשיג כוס מים להרוות את צימאונם. אך גרוננו ניכר ונדמה כי האיסור על שתייה מייבשת אותו עוד יותר. בכל מקרה הסכנה עדיין לא ברורה ומיידית כך שאנו נותנים איש לרעהו ליהנות מהספק ובינתיים מגניבים עוד כוס או שתיים מעבר לקצבה היומית. אחרי הכול מי שאמר שמים גנובים ימתקו, כנראה ידע על מה הוא מדבר.

 ערב אחד שטפתי את פני הצרובות, מגע הזהב הכחול על פניי קירר את עורי, מילא את ליבי, נתן מזור לנפשי הדואבת. ציינתי לעצמי שיש להכניס את שטיפת הפנים לסדר היום. האוויר היבש והמלוח פוצע את עורנו. משמש סוכן לשמש שמנסה לפגוע בנו דרך הערפילים הזהובים שעמדו במקומם בימים האחרונים, כיסו את פני הים כשמיכת פוך עבה, מסתירים את הגלים ומסוככים על השמיים. יש בכך עניין בריאותי לא פחות חשוב משתייה, אני אעלה את הנושא בחילופי המשמרות הבאים.

לעיתים הייתי מתעורר לתוך הערפילים הזהובים ומקבל וורטיגו זמני, אין ים ואין שמים, כאילו היינו משייטים בממד אחר ללא למטה ולמעלה, קדימה או אחורה. רק תנועות הכלבה המונוטוניות נותנות לי תחושה של ביטחון, של משהו מוכר. שייטנו כך בעולם זהוב על זמני, ללא דגים, ללא ציפורים, ללא דיבורים.

קל לשכוח לאן הולכים כשלא רואים דבר באופק.

תחושת הדחיפות שהכתה וחבטה בי מבפנים מאז ששמעתי שג'יין עדיין בין החיים הלכה והתפוגגה לאיטה ובמקומה נכנסו תחושות מוכרות של ספק. כבר לא הייתי בעיני עצמי דון קיחוטה הגיבור הנעלה שיעקור הרים ויזיז גבעות בשמה של דולסינאה אהובתו כי אם דון קיחוטה השוטה, גיבור בעיני עצמו בלבד, כששאר העולם מלגלג עליו ועל מעלליו בעת שנלחם בחדרים ריקים ובאויבים מדומיינים. עם שוך הקרב והתפוגגות שאריות האדרנלין האחרונות אני חוזר לעצמי. מתחבט. מהסס. מפחד מהים שמרגיש לי כמו בית.

  כעת, אין אף אחד אחר, מלבד ארנסטו, אולם גם הוא שקוע בתוך עצמו. אינו נראה מודע לסביבתו, גם לו וודאי יש שדים שעימם עליו להתמודד, ושוב אני מרגיש את החלל העצום בתוכי. בימים הטובים שלנו היינו ממלאים את החללים, אני וג'יין. היא היתה ממלאת את שלי בהחלטיות, מציפה אותו באהבה, אני הייתי ממלא את שלה בביטחון, בהבנה, בשפיות. שנינו ידענו שזוהי רק תפירה מלאכותית, מעין סתימה זמנית לחור שהוא חלק מאיתנו, אבל זה עבד, לזמן מה.

"ארנסטו, למה אתה מתגעגע מהעולם הישן?" לאחר יותר מ-48 שעות שבהן לא החלפנו מילה, הייתי צמא לקול אנושי, ככל שנכנסתי והתחפרתי לתוך עצמי, כך פחות ופחות אהבתי את מה שראיתי. הייתי חייב לעלות לפני השטח, למלא את החלל במילים שפורחות ומתפוגגות מבלי להכביד.

 אתנחתא קומית היתה מתאימה למצבנו, אולם הבעיה עם הומור היא שהוא לא בא בהזמנה. הוא יצור קטנוני שאוהב להפתיע ולקפוץ ברגעים בלתי צפויים. חכחתי בדעתי לחזור ולקרוא לארנסט סנצ'ו פנצ'ו, וודאי שהייתי נהנה לכמה רגעים ממטח הקללות שהיה נורה לעברי אולם לאחר מכן הוא היה חוזר לסורו ולשתקנותו שהעבירה עלי את דעתי. חזרתי לתוך עצמי.

מנסה להתעמק בזיכרונות מעבר טוב יותר, מדורה קטנה בחלל, בכוך נפשי.

היה זה זיכרון של שיר ישן. הראשון שעלה בראשי הוא "על ראש הברוש שבחצר, שמחה והמולה, כל הציפורים שרות במקהלה". שבת בבוקר, הרדיו מנגן, רשת ב'. ריח של חביתה, קוטג' וסלט- ארוחת בוקר של אלופים. אני ואבי הולכים לקטוף פטריות ביער האורנים מאחורי הבית. תמיד היה מביא איתו גפרורים, למרות שמעולם לא עישן. עושים מדורה קטנה ביער, כל טיול מוצלח חייב להסתיים עם מדורה. מביטים שנינו אל הלהבות המרקדות, שותקים.

עולם שלם הקיף אותנו מכל עבר בשבילי הקיבוץ. עולם שבו מציאות ודמיון, אגדות והיסטוריה היו חבוקים אחד בשני כשורשיו של עץ הזית העתיק. תומכים אחד בשני מאות בשנים, צופים באנשים שהופכים למיתוסים ואגדות שנרקמות למציאות. המחנה על עץ החרובים מאחורי הבית, רק גדר המערכת מפרידה בין העולם האמיתי לעולם שהיה רק שלי. הדולמן מאבני הבזלת  הגדולות שהונחו אחת על גבי השנייה, קבר מתקופת האדם הקדמון, או שמא סיפור בדיה שסיפרו לנו המבוגרים, יצר חוצץ בין כותלי הקיבוץ לכביש מספר תשעים, העולם שבחוץ.

שפני הסלע מבצבצים בינות סלעי הבזלת, שמנמנים וערמומיים. זקיף בודד נשאר עומד, מזהיר מפני הילדים המתקרבים שפופים, מנסים לצוד אותם, לתפסם פעם אחת. אך הוא לעולם לא נמנם. בין עצי החרובים לוואדי נחבאה מערת הנטיפים הסודית. האגדה מספרת שהיא חשפה עצמה רק למי שהיה ראוי לכך, משנה את מיקום פתחה על מנת שלא להקל על המטיילים ההרפתקניים שרצו לחזות בפלאיה. סיפורים על ילדים שניסו להיכנס אליה והתפוצצו כאשר סליק של רימונים מתקופת המנדט הבריטי נחשף בתוכה, העלה חשש כבד שמישהו, או משהו, אינו רוצה שיכנסו אל תוך המערה. אולי היה זה דרקון ישן, אולי עדיין המתינו לבריטים חבורה של לוחמי מחתרת אמיצים בתוך החור באדמה, מחכים לרגע הנכון כדי לתקוף.

בוואדי עצמו עמד בגאון עץ האהבה. האלון הגדול שקליפתו היתה פצועה משבועות הילדים המתבגרים שיאהבו לנצח נצחים. ממנו השתלשל חבל טרזן שהאמיצים היו עולים על מקפצת האבנים ומזמרים בקול: על החיים ועל המוות- אחת שתיים שלוש.

בית הגמדים היה פלא נוסף שעמד בפתח מטעי האבוקדו. בונקר ישן, שאריות מלחמה. מבנה בצורת משושה שגובהו לא עלה על מטר וחצי. איש אינו יודע לאן נעלמו הגמדים אך הם השאירו אחריהם עקבות שתמיד היו טריות, ושמועות עקשניות שרוחות רפאים שוכנות במקום הדירו שינה מלילותיהם של ילדים רבים.

כשיצאו הילדים מפתח הקיבוץ אל תוך מטעי האבוקדו היה עליהם לצאת למסע בשבילי הכורכר הלבנים. היה זה מסע הרפתקני, נועז, אסור היה לעשותו לבד, סכנות רבות מדי אורבות בדרך אל החאן. נחשי ענק, שודדי בקר, חזירי בר ותנים רעבים לבשר ילדים רכים היו החלק הקל. במקום כלשהו במעבה המטע, בינות למשרדי הבקר ויער עצי הפקאן, בפינה החשוכה ביותר, ניצבה צומת דרכים. אסור בתכלית האיסור לפנות ימינה. מעולם לא נחשף האדם שפנה ימינה וחזר כדי לספר על זה.

היו שמועות על עץ מכושף שעמד בודד בסוף הפנייה, עץ שפירותיו מתוקים כפרי גן העדן, את ניחוחותיו המפתים ניתן להריח בעונה המתאימה, מזמינים ומפתים. באותה צומת מקוללת עמד צריף ירקרק ומט לנפול, בית המכשפה. לא ידוע האם ישנו קשר בין אותה המכשפה לעץ המכושף אולם כל ילד עם שכל בקודקודו יכול להבין שעץ מכושף ומכשפה בקרבה כל כך גדולה לא יכול להיות צירוף מקרים. את בית המכשפה היו חייבים לעבור ללא מורא כי מן הנודע שהיא מריחה פחד.

ליתר ביטחון היו עוברים בצידה המרוחק של הצומת, מנסים לא להביט לכיוונו של בית המכשפה ולא להתפתות לפנות ימינה. האמיצים היו מגיעים עד לחאן.

החאן היה המקום האהוב ביותר על הילד. היה זה מלון דרכים בתקופת הצלבנים, על דרך המלך שבין טבריה וצפת, ערי הקודש הצפוניות. בנוי כמבצר היה נגלה אל החבורה כשהיו יוצאים מן מטע האבוקדו, בקצה יער הפקאנים. היה זה מקום שוצף פעילות בעבר, אבירים וצלבנים היו עוברים במקום כדרך קבע, סוחרי תבלינים היו ממלאים את החאן בניחוחות אקזוטיים, טרובדורים וליצני חצר שרו על סיפורי הגבורה, על נסיכות מארצות רחוקות. אך לילה נורא אחד, בעת שכולם ישנו, הקיפו את המלון שודדי דרכים. היה זה לילה ללא ירח, והמדורה הגדולה שעדיין בערה במרכז החצר, זיכרון לעוד לילה מתוק מחגיגות האביב בחאן הגלילי, הפכה את המבצר המוגן לטרף קל. השודדים נכנסו בחשכת הליל, בוזזים ורוצחים את כל דיירי המלון, שורפים אותו בלהבות מדורת החג לאחר שביצעו את זממם. עד היום, נשבעים הילדים, ניתן לשמוע את זעקות הנטבחים בלילות ללא ירח, כשהרוח עוברת בינות חרכי הירי הלא מאוישים. אף אחד לא שרד את אותו לילה גורלי, מלבד אחד. נער החצר.

באותה שעה שבה תקפו השודדים הוא היה בחוץ, מקושש עצים לתחזק את הלהבות המיתמרות. הוא שמע את הקריאות לעזרה, את זעקות השבר, הוא ראה את ביתו נשרף, משפחתו היחידה. הוא שמע כל זאת, הריח את ריח בשר הקורבנות בעודו משתופף בג'יב יוסף. הבור שבו איבד יוסף בעל כותונת הפסים את משפחתו לראשונה, הוא אותו בור מקולל שבו איבד נער החצר את משפחתו השנייה.

סיפורו של החאן הגלילי ובור יוסף המשיך והתגלגל במרוצת הדורות, עבר בין שבטי הבדואים לפלאחים הערבים ומאליהם ליהודים שהתיישבו במקום לאחר מכן.

מי יספר את סיפורנו? נעתי בין שינה לערות, ממלמל לעצמי. ההזיות הפכו תכופות והקשר עם המציאות הלך ווהתרופף.

"למה אני מתגעגע"? ענה לבסוף ארנסטו, מנער אותי משרעפיי. אני לא יכול להרשות לעצמי להתגעגע, תבין ילד, אם תתחיל לשקוע בגעגועים לחיים שפעם היו לך, מוטב כי תקפוץ עכשיו למים. תזכור מאיפה באת, אבל לעולם אל תתגעגע, זו הדרך היחידה קדימה. עכשיו, אתה מכיר את הבדיחה על הדג והצפרדע"?

 "לא".

 "יש לך שלושה ימים להמציא אחת".

עברו שלושה ימים של מחשבה ובדיחה לא עלתה על בדל שפתיי. לא צפרדע ולא דג, כל מחשבותיי התמקדו ברוח, או בחסרונה ליתר דיוק. כבר מעל לשבוע שאנחנו צפים בים, מחכים לישועה, מנסים שלא להפעיל את המנוע על מנת שלא לבזבז דלק יקר. ניסיתי לדובב את ארנסטו אך ככל שעבר הזמן הוא רק נראה נוגה יותר, מתכנס אל תוך עצמו, שקוע במחשבותיו. לעיתים היה מסתכל עליי במבט מרחם, מודע לכך שהצטרף למרדף שווא שאני עדיין האמנתי שיסתיים בחיוב.

 מצבי הערות והשינה נעשו דומים יותר ויותר, קשה היה לדעת מתי אני ער ומתי חולם. בחלומי שכבתי ואת היית מעליי, מלטפת את ראשי, כמו שהיינו פעם, זה הרגיש כה אמיתי, ואז אני מתעורר, צריך לקום למשמרת. ואז לישון שוב.

 לבסוף הרוח החלה לנשוב. מפיחה בנו חיים, מפזרת את הערפילים הזהובים, נוטעת בי תקווה מחודשת כי נגיע אל יעדנו. עברנו מתחת לסיציליה, ארנסטו הביט בי במבט משתומם, הוא ציפה שנפנה מזרחה אל עבר מיצרי מסינה הידועים לשמצה בשל הזרמים החזקים ותנועת כלי השיט הערה אולם אנו המשכנו בדרכנו דרום מערב, בקורס 320 מעלות.

הסברתי לו שכך נימנע ממפגש עם ספינות אויב ומלבד זאת, ג'יין לא נמצאת בקליארי.

אני יודע להיכן ג'יין תלך כשהיא צריכה למצוא מקום מסתור. חשדתי. לא יכולתי לדעת בוודאות, אני זוכר שיחה אחת שהייתה בינינו. כנצח עבר מאז שביקרנו באי שלנו, המקום היחידי שבו הרגשנו שנינו בבית, שותים זנגרייה קרה בימי הקיץ החמים. המשקה הממותק מפיח מבלי משים קלות דעת לראשינו הכבדים בעת שישבנו, מביטים אל המגדלור בקצה המפרץ.  היכן היא נמצאת, זאת לא אוכל לדעת, אולם אני מכיר אותה טוב מספיק בכדי לדעת שהיא תשאיר לנו סימנים. היא תוביל אותנו אליה, אני יודע שהיא מחכה לי.

עוד כארבע מאות מיילים בלבד נותרו עד שנגיע ליעדנו, מה שמצביע על כך שאנו קרובים לסיום הלג השני. שנינו הפכנו דרוכים יותר בשעות האחרונות, כמו סוסים המריחים את הבית קרוב, האוזניים מתחדדות, השיער סומר בציפייה, ממתינים לבאות.

איננו יודעים מה המצב בחלקו המערבי של הים התיכון, אנו ניזונים משמועות ומדיווחי המודיעין שקיבלנו מהרמן, מניחים כי גם כאן שורר כאוס. כנראה שפצצה נוספת נחתה גם ברומא, בוותיקן ליתר דיוק. לא ידוע לנו דבר על פיזור הצבאות בים, אם ישנו כזה, אולם אנחנו יודעים על ספינות פיראטים המסתובבות לחופי איטליה וספרד, חומסות את שברי ההריסות, משכירות את שירותן למרבה במחיר.

********************

לפרק 9