מנפץ התקרות

דמיאן לילארד עם 50 נקודות ובאזר ביטר מטורף ניצח את אוקלוהומה כבר לפני שעה וחצי אבל האדרנלין של יאיר זעפרני עוד לא ירד מאז, אז הוא החליט להקדיש כמה מילים לשחקן המיוחד הזה

אפשר לצפות בזה שוב…

ושוב…

וגם מהזווית הזו:

בקיצור, איך שלא תסובבו את זה, מה שדמיאן לילארד עשה הלילה לאוקלהומה הוא פשוט ענק!

בספר שמות יש סיפור על משה רבנו שבזמן שבשני ישראל נמצאים בעיצומה של מלחמה עם עמלק, יושב על סלע במקום בו כולם רואים אותו וכאשר הוא מרים ידיים – ישראל מנצחים ואילו ברגע בו הוא מניח את ידיו, עמלק מנצחים. דמיאן לילארד הוא בלי ספק המשה רבנו של פורטלנד. כשהוא טוב, הקבוצה טסה קדימה, מובילה ושולטת במשחקים, כשהוא כבוי – פורטלנד אבודה. הלילה, כשדמיאן לילארד הרים את הידיים אחרי סל הניצחון, כל פורטלנד הרימה את הידיים איתו.

50 נקודות היו לדיימו (שיא פליאוף אישי) במשחק מספר 5 מול אוקלוהומה, זה שסיים את הסדרה. 34 מהן הוא קלע כבר במחצית ופורטלנד חזרה מפיגור מוקדם של 8 נקודות ליתרון בהפסקה. את החצי השני הוא התחיל טוב אבל OKC מצאה תשובות וגם הוא התעייף קצת והת'אנדר, שנלחמו על החיים שלהם השתלטו על המשחק בדרך ל-15 נקודות יתרון כשעל השעון 6:55 דקות לסיום.

אבל לא פול ג'ורג' וראסל ווסטברוק, שניים שכבר בעטו בכמה דליים בחיים שלהם יעצרו את לילארד. בדקות הבאות לילארד הכניס את עצמו בכוח למשחק ועשה את זה בצורה מעוררת השראה. לא, הוא לא לקח זריקות התאבדות וגרם להן להיכנס אלא הוא החליט לתת לחברים שלו את הבמה ועשה את הכל בשביל לעורר אותם. הוא שלח את הארקלס לסלים קלים, פינה שטחים למקולום, שרט בהגנה, הציק לשופטים ולמרות שטור הנקודות שלו התקדם מעלה באיטיות, היה ברור שהוא בעל הבית. פורטלנד התעוררה והשוותה, אוקלהומה עשתה את מה שהיא יודעת לשעות הכי טוב – שטויות. ובמצב של 115 לכל, עם כדור אחרון היה רק סנריו אחד אפשרי בו המשחק הזה יכול להיגמר. כן, חייבים לראות את זה עוד פעם:

*

חתיכת סיפור זה הדמיאן לילארד הזה. בחירה מספר 6 בדראפט 2012, אחרי 4 שנים מלאות בקולג' לא כל-כך מוכר (וובר סטייט). נבחר ע"י פורטלנד וכבר בעונה הראשונה שלו הפתיע את כולם כשזכה בתואר רוקי העונה (ועקף בדרך שחקנים כמו אנתוני דיוויס, בראדלי ביל, דריימונד גרין וקריס מידלטון).

כאחד שקורא על NBA ורואה לא מעט, אני זוכר שאמרו עליו שבגלל שהוא מבוגר יחסית לרוקי (22), הוא הגיע לתקרה שלו מוקדם ויותר ממה שראינו ממנו בעונתו הראשונה (19 נק', 6.5 אסיסטים למשחק) כבר לא נראה. דיימו שמע וצחק. בעונתו השנייה פורטלנד כבר הייתה קבוצת פליאוף, ממוצע הנקודות עלה קצת (20.7) ובפליאוף עצמו, לא היה חובב NBA אחד שלא מכיר את לילארד, בטח לא אחרי הסל הזה (שמה שקרה הלילה יצר לרבים דה-ז'ה-וו מטורף בנוגע אליו):

ושוב דיבורים על תקרה ועל קבוצה שלא יכולה להמריא יותר מהמקום בו היא נמצאת ואכן, העונה העוקבת הייתה נראית כמו כזו שמגשימה את התחזיות הקודרות. לילארד דרך במקום (21 נק' למשחק וצניחה של האחוזים מחוץ לקשת) ופורטלנד לא התקדמה מעבר לסיבוב הראשון בפליאוף אחרי מכת פציעות שפקדה אותה.

אלא שכאן החיים החליטו שוב להקשות על דמיאן לילארד והוא, כהרגלו, החליט לומר "challenge accepted". למרקוס אולדריג', חברו להובלת הקבוצה נטש לסן אנטוניו ודיימו נשאר לבד להוביל קבוצה חלשה וצעירה שהפרשנים ניבאו לה במקרה הטוב בחירת דראפט גבוהה. לילארד שוב צחק לכולם בפרצוף, שיפר את המספרים ל-25.1 נק' ו-6.8 אסיסטים והעלה את פורטלנד ב(דיי)מו ידיו לפליאוף, שם הדיחה הקבוצה את הקליפרס (הפעם הפציעות שיחקו לטובת הבלייזרס) והתישה את גולדן סטייט האדירה בסיבוב השני בדרך להיות הפתעת העונה.

לילארד המשיך להשתפר גם בעונתיים הבאות כשבעונה הקודמת אפילו בבחירות לאולסטאר כבר הפסיקו להתעלם ממנו (נבחר ב-2014 ו-2015 אבל אז נשכח, משום מה, עד 2018). הוא הפך להיות הפנים של פורטלנד כשהוא מקבל לצידו סייד-קיק מושלם בדמות סי.ג'י מקולום. המספרים קפצו לאזור ה-27 נקודות למשחק, האחוזים מחוץ לקשת היו במגמת שיפור ופורטלנד, כנגד כל התחזיות שבמערב הצפוף תמיד הוציאו אותם מחוץ לפליאוף, מצאו את עצמם שוב ושוב בשמינייה הראשונה כולל קאמבק נהדר ב-2016-17 על חשבון דנבר הפאתטית.

בעונה שעברה פורטלנד אף הגדילה וסיימה במקום השלישי במערב, אלא שאז, דווקא בתור פייבוריטית היא נחנקה מול הפליקאנס בסיבוב הראשון, הודחה בסוויפ משפיל ושוב נכתבו עליה תילי תילים של מילים, על כמה שהיא לא טובה. למרות המקום השלישי העונה והביתיות בצידה, מעטים האמינו שלילארד והבלייזרס מסוגלים להכניע את אוקלהומה בסיבוב הראשון.

איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים, אבל לא אכפת לי לשים את זה שוב… (הפעם בגירסה מורחבת של המשחק כולו):

ולאוהדי פורטלנד ודיימו שלפעמים הם היינו הך ולפעמים, כמו הבוקר, ממש לא, אין אלא לקוות שלקראת הסדרה הבאה של סוללי הדרכים, מול דנבר או סן אנטוניו, יכתבו כולם שלבלייזרס אין סיכוי. זה מה שאמור לתת ללילארד את הדרייב לקחת את הקבוצה שלו לניפוץ של עוד תקרת זכוכית.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

16 תגובות

  1. תודה רבה. פוסט מעולה!
    לפעמים מתפלקת לי מחשבה שהוא פשוט הרכז הטוב בליגה.

  2. יופי של כתיבה מפרגנת.
    דיינו שחקן ענק וגם מנהיג ראוי, הקבוצה מלוכדת ומגובשת, באמת כל הכבוד.
    אבל זו עדיין קבוצה רכה. היא לא בדיוק התישה את ג״ס אלא הפסידה לה בצורה די ברורה ״ולא הירואית״.
    לא סתם יש שקוראים להם לילי כריות . . .
    אני מקווה שהם ילמדו לשרוט ולמשוך בסיבוב הבא כי מסתבר שאוקלהומה זו לא חוכמה גדולה.

  3. משחק ענק של לילארד
    מגיעים לו כל הסופרלטיבים
    מול OKC כל מטאטא פוגע
    יש לפורטלנד סיכוי אדיר להכות בדנבר או הספרס
    בעונה הבאה + שינוי קוסמטי הם יכולים ללכת אול אין

  4. מצוין יאיר. לילארד אדיר והדרך שעבר להכרה מעניינת. אבל מהלילה הזה דוקא ראס הוא שמעניין אותי. ראס הוא לא ממש פייבוריט שלי ואני לא סובל את השחצנות שלו ובעיקר את מה שעשה ל KD והתדמית שהדביק לו. אבל אתה הופך לווינר ענק כשאתה מכריע יריב ענק. יש מעט שאנשים שיאמרו היום על ראס שהוא שחקן ענק… אני אומר את זה דוקא עכשיו. הוא כנראה לא יקח אליפות , הוא כנראה ימשיך לזרוק באחוזים של גבינה שוויצרית והבורג הרופף הזה בראש ישאר שם אבל איכשהוא כשמכניעים אותו זו תמיד הרגשה טובה יותר למנצח.. כי אנשים מצפים ממנו תמיד ליותר.
    האיש הזה הוא הוא האניגמה הכי גדולה בליגה. הוא יהפוך עכשיו מטרה לחיצים ולזלזול עוד יותר מבעבר כי ככה זה אצל אנשים אבל לא בטוח שמגיע לו. כי הוא תמיד מתחרה ותמיד הוא בסביבה של הטובעם ביותר.
    איך אומרים… הלב שלי איתו היום.

    1. גם ליבי עם ווסטברוק היום. קשה לי על המסכן הזה, הוא אשכרה דמות מטרגדיה יוונית, גיבור אמיתי שתמיד לא מצליח לנצח כשזה באמת לשוב.

  5. איך אני אוהב את השחקן הזה.
    לא מחפש להצטרף לקבוצה "מנצחת"… תורם בקהילה באמת… נותן מעצמו בטירוף.
    יאללה פציעה קלה במשחק 6 בגמר למקולום וליילארד במשחק של 101 נקודות מביא אליפות לפורטלנד
    הייתי שמח להיות חבר שלו 🙂

    1. מעולה יאיר!

      שחקן שפשוט כיף לאהוב – שקט, קר רוח, בלי הרבה פוזות. מנהיג אמיתי ולפי הרבה דיווחים של פרשנים הוא אישיות מדהימה ופרנצייז פלייר אמיתי, לא רק ביכולת אלא בעיקר באופי.

      הזכרת שהוא סיים 4 שנים במכללות ואני סקרן מי השחקנים הכי טובים בליגה שסיימו 4 שנים חוץ ממנו? בדור של One and done זאת תהיה רשימה די קצרה.

      1. הטופ 5 יכלול את לילארד, דריימונד גרין, סי.ג'י מקולום, ג'ימי באטלר וקנת' פאריד בשביל שתהיה חמישייה עם שחקן בכל עמדה. גם ווסלי מת'יוס, צ'נדלר פרסונס ודארן קוליסון ברשימה

  6. איזה יופי של פוסט!!!
    דיימו בהחלט אחד האהובים!

    דווקא היום יצא לי לחשוב על הסוויפ של שנה שעברה. לא מבין את זה.

  7. כתוב נהדר כהרגלך יאיר. תודה רבה.
    אולי האנדרייטד הכי גדול בליגה, כוכב ענק שאף פעם לא מוערך מספיק בעיניי .
    בבחירה הסובייקטיבית שלי בין שלושת השחקנים שהייתי רוצה שהכדור יהיה בידיים שלהם ברגעי ההכרעה (השניים האחרים הם דוראנט וקיירי אירווינג).
    אגב היות ולילארד הוא משה רבנו של פורטלנד אין ספק שמקולום או בגרסאות המקומית משולם הוא אהרון שלצידו.
    (גם היום התעורר בול בזמן ברבע האחרון להיות העזר כנגדו)

  8. כתבת נפלא !
    בעבר חשבתי שהוא יורש כלשהו של ג'ורדן, בזכות הקלאצ' והביצים הגדולות.
    בעונה שעברה האכזבה היתה עצומה.

    שחקן נפלא, החבילה השלמה לתפקיד גארד. תענוג צפייה וקריאה !

  9. היית חייב לשים את אותו רצח בדם קר שעשה לנו שם אה? מה פרסונס מה?
    פורטלנד צריך להזכיר הגיעו לסדרה אחרי 10 הפסדי פלייאוף רצופים ו-3 שנים של הדחות סיבוב ראשון.
    לא סתם פקפקו בהם. השנה הם היו מעולים עם נורקיץ' (איזה טרייד גאוני) והפציעה שלו שמה הכל שוב בהולד.
    איזה סדרה כיפית תהיה מול דנבר.
    2 קבוצות שחשבתי שיודחו למרות יתרון הביתיות ומראות שהן לא ממוקמות גבוה בפוקס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

חמישיית העשור (6) – 2000-2009

רכז – סטיב נאש: הישגים בעשור: 2 MVP עונה סדירה, 3 חמישיית העונה, חמישייה שניה, 2 חמישייה שלישית, 6 הופעות באולסטאר. ממוצעי עשור עונה סדירה:

קרא עוד »

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם