האם יש חיים אחרי גיל 35?

עונת ה-NBA 2019/20 עוד רחוקה מלהיות בפתח אבל למרות שיש עוד שלושה חודשים של פגרה לפנינו וגם פרי איג'נסי שעשוי להיות מרתק עוד באופק, אין ספק שאחד הסיפורים היותר מעניינים בעונה הבאה יסובב סביב לברון ג'יימס. אחרי עונה בה המלך היה בכותרות בנסיבות שליליות בעיקר ולא חלק איתנו את חודשי האביב, הצטרפותו של אנתוני דיוויס ללייקרס גורמת לכל אוהדי הכדורסל באשר הם להפנות את המבט לכיוון של המועדון המעוטר מעיר המלאכים ולראות בדמיונם עוד שושלת צומחת.

אלא שאם מסתכלים קצת לעומק על הנתונים, אפשר בהחלט להרים גבה לאור הבחירה של דיוויס דווקא בלייקרס. הסיבה הראשונה לתמיהה הזו היא שלאף אחד לא ברור מי ישחק עם דיוויס זולת לברון ג'יימס וקייל קוזמה (ואם אתם מתעקשים אז גם מוריץ וגנר ואייזק בונגה. אה רגע, גם הם עזבו כבר), דבר שמשאיר את הלייקרס עם יותר שאלות מתשובות.

אבל ישנה שאלה טובה יותר לשאול את השקנאי לשעבר בבואו אל המועדון החדש בו הוא בחר. ולא, הכוונה היא לא 'מי ילבש את חולצה מספר 23, הוא או לברון' (לפי השמועות החמות, לברון הולך לוותר לדיוויס על החולצה כמחווה של רצון טוב) השאלה המהותית שיש לשאול על ההחלטה של דיוויס היא 'מי הסופרסטאר השני בקבוצה?' או במילים קצת יותר ברורות – 'האם לברון ג'יימס, שיחגוג יומולדת 35 בדצמבר ומגיע לעונה הזו אחרי פציעה קשה שלא ברור טיבה ואחרי חצי עונה בחוץ עדיין מסוגל להיות מה שהוא היה בקליבלנד ובמיאמי ולקחת קבוצה על הגב שלו הכי רחוק שאפשר?'

העונים לשאלה הזו, מתחלקים לשני מחנות: מצד אחד תמצאו את אלו שתמיד מאמינים בלברון באמת ובתמים וכפי שהם ראו אותו עושה דברים על אנושיים עד עכשיו, הם מאמינים שהוא ימשיך לעשות גם בגילו המפולג. לעומת זאת, המחנה השני, כולל אנשים שבטוחים שלברון גמור כמו סוס מת וגם אם הוא עוד יכול לתרום לא מעט, הוא יהיה רחוק מיכולת השיא שלו. ימים ולברון יגידו מה מי צודק בשאלה הלא פשוטה הזו ואילו אני, אנסה להקדים קצת את המציאות ולנסות ללמוד משהו על הסיכוי שלברון יוביל קבוצה לאליפות בעונה הנוכחית, מתוך עיון בהיסטוריה של הליגה וברשימה קצרה של העונות הטובות ביותר של בני ה-35+ בליגה (הקריטריון להיכנס לרשימה הוא להיות בן 35 לפחות ב-17 בפברואר של העונה אליה הנתונים מתחייחסים. למה ב-17 בפברואר? אם אתם עכברי NBA או אפילו רק תת-עכברים, כבר מזמן עשיתם את האחד ועוד אחד) יאללה, מתחילים.

אלכס אינגליש (1988-1989)

גיל: חגג 35 בינואר של אותה עונה.

קילומטראז' בכניסה לעונה: 35,378 דקות בפליאוף ובעונה הרגילה יחד (מתוכן 2,243 בפליאוף). לשם השוואה ללברון יש עד עכשיו 56,284 דקות, מתוכן 10,049 דקות בפליאוף.

מה הסיפור שלו? הסקורר המוביל של הליגה בשנות ה-80' ושחקן שרשם 8 הופעות אולסטאר במהלכן, כולן כשהוא מייצג את דנבר נאגטס.  עם זאת, הוא היה שחקן שהצטיין בעיקר בליגה הסדירה (ובעיקר בהתקפה) וזולת עונת 1984/95 בה אינגליש קלע בפליאוף יותר מאשר בעונה הסדירה (30.4 נק' למשחק בפוסט סיזון) ובעקבות כך דנבר גם הצליחה להעפיל לגמר האזורי, הוא היה נחלש ככל שהעונה התקדמה.

ומה היה בעונה המדוברת? אינגליש הגיע לעונת יום ההולדת 35 שלו אחרי פליאוף מתיש בו הקבוצה של ונכנעה לדאלאס בחצי גמר המערב. למרות זאת הוא הצליח לרשום עונה עשירית ברציפות עם למעלה מ-25 נקודות למשחק וסיים את העונה עם 26.5 נקודות לערב ואחוזים אפקטיביים שנושקים ל-50%, כל זה אצל שחקן שזרק 8 פעמים מחוץ לקשת באותה עונה (כל העונה!). בכך אינגליש הופך להיות השחקן עם ממוצע הנקודות הגבוה ביותר לעונה בה הוא הפך להיות בן 35. מבחינת הישגים קבוצתיים אין יותר מדי מה לדבר על דנבר של אותה עונה שסיימה שישית במערב והודחה בסוויפ על ידי פיניקס בסיבוב הראשון אבל לאינגליש זו הייתה עוד עונה נהדרת בה הוא חורר רשתות ואחריה הוא התחיל בדעיכה לקראת קריירה שהסתיימה 3 עונות אחר-כך.

מה אפשר ללמוד למקרה של לברון? לא יותר מדי. אינגליש לא היה חף מאתלטיות אבל לשים את הכדור בסל הייתה המומחיות שלו וזה לא משהו שנופל בצורה חדה כל-כך עם השנים. חשוב להגיד גם שלאינגליש, לו הייתה זו העונה ה-13 בליגה, היה הרבה פחות קילומטראז' מלברון ובטח ובטח כשמגיעים למאני טיים (שיחק כחמישית מהדקות של לברון בפליאוף). עוד כדאי לומר שאינגליש, כאמור, מחזיק בשיא הנקודות למשחק לשחקן בגילאים הללו ומעלה, מה שמלמד אותנו שהנה עוד שיא שלברון (27.4 נק' למשחק בעונה האחרונה) בהחלט יכול לשבור.

 כרים עבדול-ג'אבר (עונת 1985/86)

גיל: הגיע לעונה בגיל 38

קילומטראז' בכניסה לעונה: 56,451 דקות משחק, מתוכן 8,078 דקות בפליאוף. המון אבל עדיין רק קצת יותר מלברון ופחות דקות בפליאוף.

מה הסיפור שלו? אני בטוח שאין צורך להציג לכם את כרים אבל אם אתם ממש רוצים אז מדובר באחד הסנטרים הגדולים שראה המשחק, אחד הבודדים שהוביל את מילווקי לטבעת ומי שבלייקרס יחד עם מג'יק וחברים הביא את השואו-טיים לעולם. הוא גם השחקן עם הכי הרבה דקות בתולדות ה-NBA, הכי הרבה נקודות בתולדות הליגה, שלישי בריבאונד בכל הזמנים ושלישי בבלוקים (ויש מצב שאם לא היו מכניסים את ספירת החסימות רק לעונה הרביעית שלו בליגה, הוא גם היה מלך הבלוקים של כל הזמנים), בעל שש אליפויות, שישה תארי MVP, 19 הופעות באולסטאר וזריקת וו אחת שלא תשכח.

ומה היה בעונה המדוברת? מה שיפה אצל כרים זה שהיה צריך לבחור את העונה הטובה ביותר שלו מאלו שאחרי גיל 35. עונת 1985/86, שהייתה הרביעית שנכנסת תחת הקריטריון האמור לעייל, אולי הייתה סטטיסטית פחות טובה מעונת 1982/83, אבל ההישג של שחקן שבגיל כל-כך מופלג ואחרי 15 עונות בליגה, מעמיד נתונים כה מרשימים, הוא חסר תקדים ולכן ראוי לציון עוד יותר. כן, גם בגיל 38, קארים שהתחיל את קריירת ה-NBA שלו עוד בשנות ה-60' (1969) היה יעיל וטוב, רשם  23.4 נק' למשחק ב-56.1% אחוזים מהשדה והיה לו מספיק דלק במיכל בשביל להשתפר בפליאוף עם 25.9 נק' למשחק ב55.7% אחוזים. בין לביו הוא המטיר 40 נקודות על הראש של פטריק יואינג (ראו למטה). הלייקרס סיימו את העונה הסדירה ראשונים במערב עם מאזן 20-62 אבל בפליאוף, נעצרו בגמר האזורי מול יוסטון, שהחזיקה בתאומי המגדל, אלג'ואן וסמפסון. קארים עמד בגבורה בקרב מולם וסיים את הסדרה ההיא עם 27 נק' למשחק אבל שני סנטרים מוכשרים וצעירים היו גדולים עליו ויוסטון ניצחה 1-4 בדרך להפסד בגמר מול הסלטיקס.

מה אפשר ללמוד למקרה של לברון? שלפעמים קילומטראז' הוא רק מספר. קארים בן ה-38 היה פחות אתלטי ולקח פחות ריבאונדים מבעבר (מגמה שהתחילה אצלו כבר כמה שנים קודם לכן) אבל לחוכמה שלו וליעילות שלו, עדיין לא היה תחליף וכמו תמיד, ההוק-שאט שלו היה כמעט בלתי ניתן לעצירה. אם אני לברון, אני מרים טלפון ללייקר ההוא ששיחק באותו מקום 30 שנה לפניו.

קארל מלון (עונת 1998/99)

גיל: התחיל את העונה בגיל 35 וחצי.

קילומטראז' בכניסה לעונה: 45,548 דקות, מתוכן 5,719 בפליאוף. בערך 223 משחקים מלאים (48 דקות) פחות מלברון.

מה הסיפור שלו? האיש שתמיד בא לעבודה, הקלע השני בטיבו בהיסטוריה (אתם קולטים כבר את המוטיב החוזר?) ומי שערב-ערב דפק הופעה, גם בשלהי הקריירה שלו. התחיל הכי מהר שלו והגביר את הקצב מעונה לעונה. זכה בשני תארי MVP, אחד ב-1997 ועל השני תיכף נדבר. נבחר 11 פעמים לחמישיית העונה, 14 פעמים לאולסטאר וגם 3 פעמים לחמישיית ההגנה. זכה גם ב-3 אליפויות. אליפויות מערב זאת אומרת. הדוור, שכמעט היה ה-דבר, רק כמעט.

ומה היה בעונה המדוברת? כאחד הנפגעים העיקריים מעידן שליטת ג'ורדן בליגה (או מהנאמנות הכמעט מוחלטת שלו למועדון האפרורי של יוטה ג'אז) קארל מלון היה הראשון בתור בדרך לאליפות כשג'ורדן פרש. ולא, הוא לא נתן ל35 וחצי שנותיו או ל-13 העונות שלו בליגה שזה מכבר הסתיימו להפריע לו בדרך למשימה. אחרי ההפסד הכואב בפיינלס של 1998 (לא מעט בגללו) הסתער מאלון על העונה הבאה ועם 23.8 נק' ו9.4 ריב' למשחק (למי שזה לא נראה לו הרבה, רק נזכיר שהליגה בשנים ההן הייתה הרבה יותר הגנתית והרבה יותר איטית. עם האינפלציה במספרים של ימינו זה משהו כמו 30 נק' ו12 ריב' למשחק בזמננו) הוביל את יוטה למאזן הטוב בליגה, יחד עם הספרס, שאיכשהו בגלל חסרון פנימי במשחקים ביניהם ובשל חוקי הליגה הנוקשים של אז, נתן להם רק את המקום השלישי במערב. אלא שלצד המקום הלא מספק, הנתונים הללו זיכו את מלון בתואר ה-MVP של העונה והפכו אותו לשחקן המבוגר ביותר שזוכה בתואר. לצערו, בפליאוף הוא נחלש עם 21.8 נק' למשחק (11.4 ריב') ויוטה שלו הודחה בסיבוב השני מול הילדים הרעים של פורטלנד (4-2). עונה אחר-כך, כשהוא נושא עוד צלקת על גבו ועוד טיפול במוסך לרזומה, מלון שיפר את הממוצעים שלו ב-4 נקודות למשחק בליגה הסדירה וב-6 נקודות בפליאוף אבל הוא כבר לא היה MVP, כך שנשאיר את העונה המקוצרת ההיא כטובה ביותר של האיש שאולי לא היה יעיל ממנו בפיק אנד רול.

מה אפשר ללמוד למקרה של לברון? שאפשר להיות MVP גם בגיל מופלג מצד אחד, אבל מצד שני לא בטוח שזה מספיק טוב לפליאוף, בו רמת האינטנסיביות עולה בצורה משמעותית. מלון שיחק בגילו המופלג דאז פחות משחקים משלברון הספיק אבל גם אחר-כך, שכשקילומטראז' עלה הוא המשיך להיות יעיל. אה, כן, וחוץ מזה, שאולי לא תמיד כדאי לפרוש במדי הלייקרס…

רג'י מילר (2001 ו-2002)

גיל: הפך להיות בן 35 באוגוסט 2000' (קצת אחרי שהוביל את הפייסרס בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיהם לגמר ה-NBS)

קילומטראז' בכניסה לעונה: לפני הפליאוף של 2001 עמד רג'י מילר על 42,126 דקות משחק, מתוכן 3,872 דקות בפליאוף. לקראת הפליאוף בעונה אחר כך נוספו לו עוד 3,060 דקות משחק (מתוכן 177 דקות פליאוף). בשני המקרים, כמו גם עד סוף הקריירה של מילר, מדובר במספרים שלברון כבר עבר מזמן.

מה הסיפור שלו?. בניגוד לעולם שלנו בו שחקנים מחליפים קבוצות כמו גרביים וסופרסטארים מתאחדים זה עם זה בחיקן של הקבוצות הגדולות, פעם שחקן היה יכול להיות נאמן למועדון המסכן שלו קריירה שלמה ולהוביל אותו כשמסביבו רק חוטבי עצים ושואבי מים. מילר היה אחד כזה ובכך היה פרנצ'ייז פלייר במלוא מובן המילה. או אפילו אם תרצו – הפנצ'ייז פלייר של הפייסרס לכל הזמנים. וחוץ מזה הוא נבחר 5 פעמים לאולסטאר (רק 5!), נטל חלק בנבחרת החלומות השנייה וזכה איתה בזהב אולימפי ובאליפות העולם והוא היה גם האיש הראשון שהביא כבוד לשלשה ועד היום הוא מדורג במקום השני בכמות השלשות בכל הזמנים (אחרי העונה הבאה הוא כנראה ירד מקום אחד בדירוג) וזה שספייק לי שונא יותר מכל, בעיקר בגלל 8 נקודות בטווח של 8.9 שניות.

ומה היה בעונה המדוברת? בין יתר הסופרלטיבים שאפשר להעניק לרג'י מילר, גם במקרה שלו אפשר לומר שהוא היה מגיע הרבה יותר רחוק לו מייקל ג'ורדן היה עומד בדרכו בכל פעם. לצערו של מילר, כשלא היה זה ג'ורדן זו הייתה הניקס וגם בפעם היחידה בה הוא הצעיד את הקבוצה שלו לגמר, קצת לפני גיל 35, הוא נאלץ לפגוש שם את שאקיל והלייקרס שהיו גדולים עליו תרתי משמע.

וכך הגיע מילר לעונת 2000-2001 עם התחושה שזה כנראה לא יקרה לו ולאינדיאנה אף פעם. ההולנדי הענק, ריק סמית'ס פרש, כריס מאלין חזר הביתה לגולדן סטייט לעונת פרישה, דייל דיוויס הלוחמני נשלח לפורטלנד, מארק ג'קסון הוותיק לקח את מקל הנדודים והמשיך הלאה ומילר נשאר לבדו בראש חבורה צעירה (ג'יילן רוז היה השם הבולט) שניסתה לבנות את עתיד המועדון מחדש. כל זה השאיר את מילר, כהרגלו, לשאת בעול והוא היה הקלע המוביל של הקבוצה בעונה הסדירה עם 18.9 נקודות למשחק, לא מילר בשיאו אבל לא מאוד רחוק משלוש העונות שקדמו לכך. אלא שהפייסרס שהתחילו את העונה הרגילה כאלופי המזרח סיימו אותה כשהם במאזן חצוי ומשיגים רק בישורת האחרונה את הכרטיס השמיני והאחרון לפליאוף.

כיאה לכך הפליאוף היה קצר והסתיים אחרי 4 משחקים בהפסד 3-1 לסיקסרס (עד 2003 עוד שיחקו בשיטת הטוב מ-5 בסיבוב הראשון), אלא שהסיפור שכן חשוב לספר על הפליאוף הזה של הפייסרס הוא שרג'י מילר להט בארבעת המשחקים בסדרה ההיא. במשחק הראשון הוא עוד חרק עם 17 נקודות אבל בשני הוא התפוצץ עם 41 וגם בשני הנותרים הוא נראה כמי שגמע ממעיין הנעורים עם 35 ו-32 נק' שלא הספיקו לקבוצה שלו. 31.3 הנקודות שלו למשחק בסדרה הקצרה הזו מהווים ממוצע הפליאוף הגבוה ביותר של שחקן מעל גיל 35 אי-פעם.

עונה אחר-כך מילר הלך ונחלש וגם הפייסרס שאמנם השתפרו בניצחון, נשארו באותו מצב סטטי של מקום שמיני במזרח בלבד אבל בפליאוף, מילר כמו מילר, היה שם בשביל הקבוצה שלו ובסדרה של הטוב מ-5 מול ניו ג'רזי נטס הוא העמיד ממוצעים של 23.6 נק' למשחק ובמשחקים השלישי והחמישי, קלע 30 ו-31 נקודות בהתאמה (מעניין לציין שכמו בעוונה הקודמת, בכל המשחקים שמילר היה ממש טוב, הקבוצה שלו הפסידה…)

ועם כבר הזכרנו את מילר, אז נציין שבעונתו האחרונה (2004-05) כשהוא נושק לגיל ה-40, הקלעי נמחונן שנשאר די בודד במערכה אחרי התגרה הגדולה בנובמבר בין הפיייסרס לפיסטונס הוביל את אינדיאנה למקום השישי עם 16.7 נקודות למשחק. בפליאוף הוא נטה בין מצבי רוח אבל 28 נקודות שלו במשחק השני בסדרת הסיבוב הראשון מול בוסטון ו-33 במשחק השלישי באותה סדרה עזרו לאינדיאנה לגבור על הסלטיקס בדרך לסיבוב השני שם הפסידו לשנואיהם מדטרויט, כשמילר במשחקו האחרון בפליאוף ובכלל קולע 27 נקודות (68.8% מהשדה) ומוכיח שגם בגיל מאוחר מאוד תמיד יש מה לתרום.

מה אפשר ללמוד למקרה של לברון? שלפעמים אפשר להוריד הילוך בעונה הרגילה, העיקר שאפשר להפעיל בסוף את הפליאוף-מוד. וזו בהחלט יכולה להיות אסכולה מצויינת בשביל הלייקרס ולברון בעונה הקרובה.

טים דאנקן (2012-14)

גיל: התחיל את עונת 2012-13 בגיל 36 ו189 ימים. סיים את עונת 2014 כשהוא קצת מעל גיל 38.

קילומטראז' בכניסה לעונה: 46,784 דקות, מתוכן 7,415 בפליאוף. 10,000 דקות פחות מלברון יותר מ-15% פחות דקות משחק) וזאת למרות שהיה מבוגר בשנתיים מהגיל של לברון היום והגיע עם אליפות אחת יותר.

מה הסיפור שלו? הכוכב הספרסי נטול ההבעה (הראשון) ואולי הפאוור-פורוורד הגדול ביותר בכל הזמנים (הוא כזה לפחות ברשימה שלי) היה סמל ליציבות במשך שנים. עונה אחרי עונה אחרי עונה של קרש סל, יעילות בריבאונד והגנת מופת. ידע להתאמץ תמיד בשני צידי המגרש וסיים את הקריירה עם 5 אליפויות (על אחת נדבר תיכף), עוד הפסד אחד בפיינלס (גם עליו נדבר), שתי זכויות בתואר השחקן המצטיין של העונה (2002, 2003) ושלוש זכיות בMVP פיינלס לצד 15 הופעות באולסטאר. השחקן הטוב ביותר בתולדות הספרס ללא ספק.

ומה היה בעונה המדוברת? כשהוא בן 36 ואחרי שני כישלונות פליאוף רצופים של הספרס, באחד מהם הפסידו הדורבנות שדורגו ראשונים בליגה לממפיס מהמקום השמיני בסיבוב הראשון ובשני הודחו מול אוקלהומה אחרי שניצחו את עשרת המשחקים הראשונים בפליאוף – היה נראה שתם עידן בסן אנטוניו. גם הנתונים של מי שיותר מכל סימל את התקופה הגדולה של המועדון, טים דאנקן, די דיברו בכיוון הזה כשעונת 2010-11 הייתה העונה החלשה בקריירה שלו וגם בעונה העוקבת הוא היה רחוק משיאו (15.4 נק' למשחק) ורחוק גם ממעמדו כאולסטאר (אליו הוא לא נבחר ב-2012 לראשונה מאז שנת 2000').

אחרי שסרג' איבאקה עשה ממנו ומהגבוהים של הספרס צחוק בסדרת גמר המערב ב-2012 ולאור גילו המתקדם והעובדה שאת רוב חייו בליגה הוא בילה בקרבות פיזיים שונים בשני צידי המגרש, היה נראה שדאנקן גמור ומפה זה רק ילך וידעך. אלא שדאנקן חשב אחרת. הגבוה של הספרס כמו נולד מחדש והפגין את אחת העונות היותר טובות שלו עם 17.8 נק' ו9.9 ריב' למשחק כשהוא מגלה גיוון רב יותר ממה שראינו ממנו בעבר, נועל את הצבע כסנטר בדקות רבות ומשמש כשחקן ציר גם בהתקפה. הביטוי 'אין חכם כבעל ניסיון' היה תפור עליו גם בפליאוף כש-18.1 נק' ו10.2 ריב' שלו הפכו אותו שוב לשחקן הכי טוב של קבוצתו (אולי בתחרות עם טוני פארקר בפליאוף נהדר). בגמר הוא העלה עוד הילוך והגיע לממוצעים של 18.9 נק' ו12.1 ריב' כשבמשחק מספר 6 בסדרת הגמר הוא ממטיר 30 נק' לצד 17 ריב' וכמעט לוקח אליפות חמישית. לצערו הוא לא היה על הפרקט בכמה מהרגעים המכריעים ולספרס לא היה מי שיקח ריבאונד וגם 24 נקודות של דאנקן במשחק מספר 7 לא הספיקו בשביל אליפות ספרסית לפנתיאון.

אבל דאנקן לא אמר נואש וגם בגיל 37 המשיך להיות רלבנטי מתמיד כאחד הכלים החשובים במשחק ההתקפי הטוב ביותר בתולדות הספרס שהופגן בעונה ההיא. הממוצעים של דאנקן בעונה ההיא קצת ירדו (15.1 נק' ו9.7 ריב' לערב) אבל הוא שוב העלה הילוך בפליאוף ובגמר תרם 15.4 נק' ומניין ריבאונדים במה שהפך לאליפות מתוקה מדבש ולהוכחה ניצחת שאפשר להיות ענקים גם בגיל 38.

וסתם, בשביל התזכורת, נציין שבעונה שאחר-כך המספרים של דאנקן, כמו גם הביצועים של הספרס ירדו דרסטית אבל בסדרת הסיבוב הראשון מול הקליפרס דאנקן היה אדיר עם 17.9 נק', 11.1 ריב' ואפילו 3.3 אסיסטים כשהביג פונדמנטל חוגג את יום הולדתו ה-39 במהלך הסידרה בסיומה איבדו הספרס את תואר האליפות שלהם.

מה אפשר ללמוד למקרה של לברון? ובכן, לא מעט דברים. שאם משנים את הגישה ואת התפקיד על המגרש אפשר להמשיך להיות רלבנטיים גם אחרי גיל 35. שיש מעיין נעורים והוא נמצא בסן אנטוניו. שאם קוואי לאונרד משחק במקרה בקבוצה שלך, אז אפשר לזוז הצידה ולצחוק כל הדרך לאליפות ושאחרי אליפות רביעית, מתישהו תגיע החמישית (אה אופס, ללברון יש רק שלוש). ואם ניקח בחשבון את העובדה שדנאקן, בניגוד ללברון, נתן את הנשמה בשני צידי המגרש, אז יש סיכוי שגם ללברון יש סיכוי לא רע להמשיך ולהיות משמעותי עד מאוד.

מייקל ג'ורדן (1997-1998)

גיל: התחיל את העונה בגיל 34, הפך ב-17 בפברואר לבן 35, גיל בו שיחק בפעם האחרונה בפליאוף.

קילומטראז' בכניסה לעונה: 39,308 דקות משחק, מתוכן 6,672 בפליאוף. משמעותית הרבה פחות מלברון ולו רק כי הוא נכנס לליגה בגיל 21 (לברון עשה זאת בגיל 18, כי הוא הפסיד חלק גדול מהעונה השנייה שלו וכי הוא ישב עונה וחצי בחוץ בשל פרישה (ולא, משחקי הבייסבול לא נחשבים לחלק מהרפרטואר. גם לא הגולף).

מה הסיפור שלו? אם אתם לא יודעים את התשובה לשאלה הזו אז כנראה שאתם לא במקום הנכון. השחקן הטוב ביותר בתולדות המשחק, 6 אליפויות ב-6 גמרים שונים, 6 פעמים MVP פיינלס, 5 פעמים סתם MVP (…), 14 פעמים אולסטאר, 9 פעמים בחמישיית ההגנה של השנה ו10 פעמים בחירה לחמישיית העונה בכלל, 10 פעמים מלך הסלים של העונה, האיש שהוציא לשון לכולם, פרש הכי הרבה פעמים בתולדות ה-NBA וגם זכה לכינוי קטן – אלוהים.

ומה היה בעונה המדוברת? אחת השאלות שליוו לא מעט שחקנים בליגה בתקופה ההיא, הייתה 'מתי יגיע עידן ג'ורדן לסיומו?' הציפייה הייתה שבדומה לגדולים הקודמים של המשחק, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, כרים או אחרים, גם במקרה של ג'ורדן הזמן ייתן את אותותיו והמאמץ המפורז שמספר 23 משקיע בהתקפה ובהגנה כאחד יגרום לו לשלם את המחיר בירידה ברמה.

כל זה כמובן לא ממש קרה וגם אחרי שהוא חצה מזמן את גיל ה-30 (אותו בילה בפרישה), ג'ורדן היה בשיאו. את העונה הרגילה הוא סיים עם 28.7 נקודות למשחק כשהבולס שלו, כהרגלם בתקופתו, מסיימים במקום הראשון במזרח ונראים בלתי ניתנים להכנעה כמעט. בפליאוף ג'ורדן רק שיפר את המספרים עם 32.4 נק' למשחק ובסדרת הגמר מול יוטה, המספרים שלו השתפרו בעוד נקודה עם 33.5 נקודות למשחק כשבמשחק השישי והמכריע, מול קהל עוין, הוא מסיים עם 45 נקודות וסל אחד אדיר שעד היום חקוק בזיכרון של דור שלם.

בסוף אותה עונה ג'ורדן נעצר, ושוב על ידי עצמו כך שלעולם לא נדע האם המחקר הלא-אמפירי הזה על שחקנים מעל גיל 35 היה תקף איתו גם בהמשך. יש לי תחושה שכן.

מה אפשר ללמוד למקרה של לברון? אם נתעלם לרגע מהעובדה שג'ורדן באמת הגיע לגיל 35 עם הרבה פחות דם, יזע ודמעות ממה שקינג ג'יימס אמר, לא נוכל שלא להגיע למסקנה הברורה – כשזה מגיע לגדולים ביותר, לא חשוב הגיל, העיקר התרגיל. וזה כבר פותח שאלה אחרת – 'האם לברון הוא מהזן של הגדולים ביותר?' אבל על כך, בפעם אחרת…