כשיהיה מאוחר (סיפור בהמשכים) – פרק אחרון

חלק א'

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן
פרק 9 – זורקים עוגן לקריאה לחץ כאן
פרק 10 – דאטורה  לקריאה לחץ כאן
פרק 11 – הארוחה האחרונה לקריאה לחץ כאן

חלק ב'

פרק 1 – פרופסור קונדרה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – הגלוק לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – פרנקלין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – הקומונה לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – מילר לקריאה לחץ כאן
פרק 6 – קי ווסט לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – ממעבה האדמה אל פני הים
פרק 8 – איי הגן האבוד

פרק 9 – כשיהיה מאוחר

"תצוגה מרשימה רבותיי, כמעט והפתעתם אפילו שועל זקן כמוני".

 מבעד לצללים יצא אדם גבוה בחליפת ארמאני שחורה. שערו הכהה מסורק בקפידה על הצד.

"סנטור ג'ונס?", קרא פרופסור קונדרה בפליאה, "מה אתה עושה פה?"

"רציתי לראות במו עיני מי זו המדענית הצעירה שהצליחה להעמיד צבאות שלמים בשלוש יבשות שונות על רגליהם. אני חייב לציין, שזה היה שווה את המאמץ". הוא פנה אל עבר ג'יין וקד בחיוך, "נעים להכיר גבירתי הצעירה".

ג'יין אפילו לא העיפה מבט לעבר סנטור ג'ונס, ופנתה בשאלה לפרופסור קונדרה. "יש לך קשר לזה? הטיפש הזה חושב שהוא יכול להפחיד אותי? הוא מבין עד כמה מגוחך הוא נראה עם החליפה הזו?"

החיוך על פני הסנטור נגוז כלא היה, הוא הזדקף וכחכח בגרונו. "אנשים כמותכם מעלים בי גיחוך. מה העליתם בדעתכם, שתצילו את העולם מידי תאגידי המים? ומה אז? אנרכיה, פשע, אלימות. העולם זקוק למישהו שישלוט בו. פעם היו אלה מלכים, אחר כך מדינות, היום תורם של התאגידים. משבר המים היה המתנה הגדולה ביותר שידעה האנושות במאה העשרים ואחת. רק אנשים חסרי חזון לא יכולים לראות זאת. המדינות מתפוררות, אין ביכולתן לשלוט בהמונים. נפל לרגלינו כלי שיכול לשלוט בכל אדם בכל נקודה בגלובוס מבלי להשתמש בכוח. מי שיבחר באנרכיה, ינותק מאספקת המים שלנו. העולם הולך לקראת עתיד וורוד רבותי, והנוכחות שלכם בו היא הגורם המעכב."

ארנסטו צעד קדימה בידיים מורמות, "סנטור, שמי מילר הוף, נשלחתי בידי תאגיד וואוליה באירופה על מנת ללכוד את גברת רוסו, וכך עשיתי. אך בחרתי להביא אותה לידי תאגידי הקולה, נאמר לי שיש על ראשה פרס מסוים האין זה כך?"

הסנטור פסע לכיוונו והביט לעברו בסקרנות. "מילר הןף? שמעתי עליך לא מעט. אתה יודע מה? אני אעשה איתך עסק". ידו של הסנטור הורמה באוויר ושתי יריות קצרות נשמעו מצריח המצודה. ארנסטו נפל על ברכיו, מבטו המופתע ברגע החדירה התחלף לחיוך, או אולי היתה זו עווית, בעת ששכב מתבוסס בדמו.

"אף פעם לא אהבתי אנשים דו-פרצופיים", אמר הסנטור בתיעוב וצעד לאחור, מתרחק משלולית הדם שהחלה זולגת בכיוונו. "אבל אם כבר התחלנו לדבר על עסקים, אז הנה ההצעה שלי אליכם: תחכו שבועיים עד מועד הפרסום ובתמורה אתן לכם לחיות".

"עוד שבועיים יהיה מאוחר מדי", קרא פרופסור קונדרה, "אתם תובילו את כולנו לאבדון".

"כבר מאוחר מדי פרופסור, על מנת שיקום אחד יוכל להתקיים, הרבה אנשים צריכים למות. כל מה שתוכל לעשות הוא לקוות שאתה נמצא בצד הנכון, הנה לכם שיעור ראשון בפוליטיקה מעשית".

זמזום נשמע למרחוק, הסנטור הביט סביב באי נוחות. הזמזום הלך והתחזק, נראה כי הוא מגיע מצדו השני של המבצר.

"הנה שיעור בשבילך סנטור, למדתי אותו מהאישה הצעירה שלצדי- אף פעם לא מאוחר".

ניל קונדרה החזיק בידו של בנו וקרא בקול לג'יין ודניאל שנראו מבולבלים לא פחות מהסנטור. החבורה נסוגה לאחור, דניאל התעשת במהירות. "יש גומחה פתוחה חמישה עשר מטרים מאחור, תתפזרו ותרוצו בזיגזג, יש צלפים מלמעלה".

הכדורים שרקו מעל ראשם בעודם מתקדמים אל עבר הצוהר הפתוח. סירת מנוע קטנה חיכתה להם על החוף, אדם עמד על ההגה ונופף לכיוונם, שארית שערו מתבדרת ברוח, פרופסור ג'ק בראון הרגיש חי לראשונה מזה שלושים ואחת שנה. הוא לא חלם ששרשרת האירועים המשונה שהחלה בפריצתו המחוצפת של פרופסור קונדרה למשרדו, תוביל להרפתקאה עליה רק יכל לחלום ולמניעת מלחמה אפשרית בצפון אמריקה.

ניל קונדרה ראה את הסירה הישנה והטובה שלו. הוא שמח שפרופסור בראון מצא את המפתחות שהשאיר לו. הם לא יספיקו, הוא ידע. עד הרגע שכולם יעלו על הסירה הצלפים יבינו מה מתרחש ויטביעו אותה. הוא התנשף, מחשבה אחת מילאה את ראשו, אף פעם לא מאוחר, אף פעם לא מאוחר. הוא ראה את הסנטור רץ בעקבותיהם, צועק בקול אל עבר הצלפים שעמדו בצדו השני של המבצר. הוא נעצר. בשבילי כבר מאוחר, הוא אמר בקול ורץ אל עבר הסנטור כאחוז טירוף, הוא חייב למשוך את תשומת ליבם.

אף פעם לא מאוחר, אף פעם לא מאוחר, המנטרה המהמה בראשו בעת שהחבורה עלתה על הסירה והחלו לצעוק לכיוונו. הוא ראה את הסנטור המופתע מנענע בידיו בפראות בעת שהתקרב אליו, מסמן לצלפים לכיוונו. אף פעם לא מאוחר, הוא שינן בעת שהרגיש חבטה בגבו. כבר מאוחר בשבילו הוא ידע, מניח לגופו התשוש ליפול אל הארץ בכבדות. הוא הגניב מבט אחרון אל עבר הסירה שעשתה דרכה אל האופק התכול. הם עשו את זה, היתה מחשבתו האחרונה.

******************

הסוף.