לא ממש GOAT

עונת המלפפונים ב-NBA, זו שמתחילה בשבוע הדראפט ומגיעה לשיאה בשבוע הראשון של יולי, עם החתמות וטריידים למכביר, היא הזמן בשנה בה אנחנו מדברים על קבוצות שאנחנו לא תמיד מתעסקים בהן כשהכדור הכתום מתכדרר באולמות הליגה. את האלופה טורונטו ראפטורס (כן, עדיין מוזר), גולדן סטייט ווריירס, יוסטון רוקטס ופילדלפיה 76' שמצטיינות על הפרקט, מחליפות ברמת העניין הוונאביז של לוס אנג'לס לייקרס, ניו יורק ניקס וברוקלין נטס וקבוצות מתחדשות שנבנות מלמטה כמו ניו אורלינס פליקאנס, פיניקס סאנס וממפיס גריזליס.

אלא שגם בתקופה הנוכחית שעוסקת במה שמסביב למשחק וגם בתקופות האחרות בהן משחקים את הדבר עצמו, אין אף זרקור שמכוון לשארלוט הורנטס. הקבוצה מצפון קרוליינה שסיימה את העונה האחרונה במרחק שני ניצחונות ממקום בפליאוף המזרח, שוב מוצאת את עצמה לא מספיק טובה בשביל שנתייחס אליה ברצינות ברמות הגבוהות ושוב לא מספיק גרועה בשביל שבחירת לוטרי איכותית תיפול בחיקה כמו פרי בשל. הפוזיציה הזו, שהיא מנת חלקם של הצרעות פחות או יותר עשור, הופכות אותם, אם תשאלו אותי, לקבוצה שמנוהלת הכי גרוע בליגה. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

15 עונות חלפו מאז שהמועדון בגרסתו הנוכחית נולד כשארלוט בובקאטס בעונת 2004/2005. הליגה אמנם סיפחה למועדון באופן רשמי את ההיסטוריה של שארלוט הורנטס המקורית, זו שבאופן כרונולוגי היא היום ניו אורלינס פליקאנס אבל גם אם תוסיפו את 14 העונות ההן, מדובר באחד המועדונים הבודדים בליגה שלא הגיעו מעולם לגמר אזורי (הקליפרס על גלגוליו השונים והפליקאנס הם היחידים שלא הגיעו למעמד הזה חוץ מהם). ואם נסתכל ספציפית על המועדון שנברא מחדש בשארלוט לפני עשור ומחצה, נגלה קבוצה שהגיעה 3 פעמים לפליאוף בלבד והישג השיא שלה מתמצה בהגעה למשחק שביעי מול מיאמי היט בסיבוב הראשון ו-48 ניצחונות בעונה, שניהם הגיעו בעונת 2015/16. בגזרת הכישלונות תמצאו מועדון ש-12 עונות שלו הסתיימו עם מאזן שלילי, אחת מהן עם המאזן הגרוע ביותר בתולדות הליגה (59-7 בעונה המקוצרת של 2011/12, באחוזים זה הכי נמוך אי-פעם) ואולי גרוע מכל 8 עונות שהסתיימו עם מאזן של בין 30 ל-40 ניצחונות, אזור הדמדומים של הליגה, ממנו לא מגיעים לשום מקום מעניין.

 כל זה כמובן בסדר, בסופו של דבר כל ליגה צריכה איזה קבוצה בינונית כזו, אפורה וחסרת השראה (בכל זאת, העיר התאומה הישראלית של שארלוט היא חדרה…) וההורנטס בהחלט מספקים את הסחורה כשהם נכנסים למשבצת שכמו נתפרה במיוחד לנעליה. אלא שכאן מגיע פריט הטריוויה המסקרן ביותר בנוגע למועדון האפרורי ונוסך על הכל אור מעניין יותר. כי בראש המועדון הנכשל והנחשל הזה עומד לא פחות מאשר ה-GOAT, השחקן הכי טוב בתולדות ה-NBA והעולם, האיש שהושווה לא אחת לאלוהים והגיע על הפרקט לדרגה של בלתי מנוצח – מייקל ג'ורדן, הוד אווירותו, בכבודו ובעצמו.

איך קורה ששחקן הכדורסל הטוב ביותר שדרך אי פעם על המגרש, הוא גם המנהל והבעלים הכי כושל של המשחק כיום (סליחה שלוחה לקורא ג'יימס דולאן, אם הוא נפגע מהבחירה. בכל זאת, בניקס אי אפשר לזכות בשום דבר…)? בדיוק לשם כך נתכנסו.

*

את קורות חייו של מייקל ג'ורדן השחקן אין צורך לתאר. העלילה הבסיסית מוכרת לכולם: מכונת סלים שבשלב מסוים הפכה להיות הווינר הגדול בתולדות המשחק, הובילה את המועדון בו גדל לשלוש אליפויות ברציפות, פרשה בשביל לשחק בייסבול בצורה בינונית ואז חזרה בשביל לרשום את שמה בראש הר ראשמור עם שלוש אליפויות רצופות נוספות וסה"כ שש זכיות משישה ניסיונות בפיינלס, 6 זכיות בMVP של סדרת הגמר, 5 ב-MVP הרגיל ו-10 פעמים מלך הסלים של הליגה הטובה בעולם.

את הסיפור של ג'ורדן, הפעם כמנהל ואיש עסקים, צריך להתחיל, אולי, משנת 2000. בינואר של אותה שנה, כשהוא שנה וחצי אחרי הפרישה השנייה שלו החליט ג'ורדן לשוב לחיים סביב כדורסל, רכש מניות של הוושינגטון וויזארדס ומונה ע"י הבעלים המנוח של הקבוצה, היהודי אייב פולין למנהל המקצועי של הקבוצה.

החיים בצד השני של המגרש לא היו מוצלחים מדי לג'ורדן. העונה המלאה הראשונה שלו כמנהל (2000-2001) הסתיימה עם 19 ניצחונות בלבד כשסגל שכלל שמות לא רעים כמו מיץ' ריצמונד, ג'ואן האוורד, ריפ המילטון בראשית הקריירה שלו, רוד סטריקלנד בדמדומים שלה ומאוחר יותר באותה עונה גם כריסטיאן לייטנר, לא מצליח להתחבר ולהוציא מעצמו משהו ראוי. פרס התנחומים לפחות היה גדול – הליגה פירגנה לפנים שלה לשעבר בבחירה מספר 1 בדראפט 2001 שהיווה את ההבטחה של המועדון לעתיד טוב יותר.

הפגרה של 2001 הייתה אחת המטלטלות בתולדות הוויזארדס. ב-20 באפריל החליט ג'ורדן ליצור שינוי בעמדת המאמן כשאת לאונרד המילטון הבינוני החליף מי שהיה מאמנו של ג'ורדן ב-NBA לפני פיל ג'קסון, דאג קולינס. ב-27 ביוני החליט ג'ורדן להעמיד את יוקרתו המקצועית למבחן כשבחר הישר מהתיכון בקוואמי בראון, שהצליח לשכנע אותו שלא יתחרט על הבחירה (ספוילר : הוא ועוד איך התחרט). ב-25 לספטמבר, החליט ג'ורדן שלהתחזק בבחירה הראשונה בדראפט ובמאמן חדש זה לא מספיק והודיע על חזרה לפרקט, לסיבוב השלישי והאחרון.

ג'ורדן, אם כן, הפך להיות שוב שחקן, מה שלא הפריע לו להישאר בתפקיד המנהל המקצועי גם כשהוא לובש את הגופייה מספר 23 וליצור מציאות לפיה הוא גם חניך של המאמן שעל הקווים אבל גם מי שקובע את עתידו. או אם תרצו: גירסה קצת פחות מעודנת למה שעושה לברון ג'יימס בשנים האחרונות… (יש לציין כי באופן רשמי ג'ורדן לא היה המנהל המקצועי של הקבוצה, אבל גם אף אחד אחר לא נשא בתפקיד בתקופה הזו…). כך או כך, הניסוי לא ממש הצליח, לא מבחינת התפוקה של ג'ורדן על הפרקט ולא מבחינת התפוקה שלו כמנהל. מספר 23 אמנם  היה הקלע הבולט של הקבוצה במשך שנתיים, אבל הוויזארדס לא מצאו את עצמם בפליאוף וגרוע מכך – לא העבירו את שרביט ההנהגה לאף שחקן כשריצ'רד המילטון, מי שהיה המועמד המוביל לעשות כן, נשלח לדטרויט תמורת ג'רי סטקהאוס המבוגר ממנו ב-6 שנים. סטקהאוס עצמו, יחד עם לארי יוז שהגיע בשוק החופשי תמורת 15 מיליון דולר ל-3 עונות (אז זה היה הרבה כסף) לא ממצה את הכישרון שלו כששניהם משחקים על אותה משבצת של ג'ורדן ואילו קוואמי בראון מתגלה כאחד הפלופים הגדולים ביותר בתולדות הבחירה מספר 1…

אין פלא איפה כשגם שג'ורדן הודיע על פרישה שלישית, והפעם סופית, מהמשחק באפריל 2003, ויתר הבעלים אייב פולין על הרעיון להמשיך את החוזה שלו כמנהל המקצועי של הקבוצה. ג'ורדן פוטר ופולין החתים את ארני גרונפלד ששרד ל-15 השנים הבאות (סיים את תפקידו הקיץ).

ג'ורדן עצמו, המשיך לנסות את מזלו בשמי ניהול הכדורסל. הכישלון לא הרתיע את מי שחיכה 7 עונות כשחקן עד שזכה באליפות הראשונה. ב-2006 הוא לקח את הניסיון והכסף שלו הביתה, לצפון קרולינה, בה בילה את ימי הקולג' העליזים שלו ורכש לעצמו נתח מהבעלות של המועדון החדש בן השנתיים– הבובקאטס.

כמו בבירה, כך גם בשארלוט, שימש ג'ורדן כדמות מקצועית לצד היותו בעל מניות כשהפעם הוא פועל מאחורי הקלעים בהם שימש ברני בייקרסטאף שגם אימן את הקבוצה. וממש כמו בבירה, הקבוצה לא התרוממה גם תחת הוד אווירותו. שלוש העונות הראשונות של שארלוט בעידן ג'ורדן הניבו לא יותר מאשר 100 ניצחונות בסך הכל והפכו את הקבוצה למזוהה עם בינוניות, בדיוק ההיפך ממה שג'ורדן התרגל אליו כשחקן. גם הבאתו של רוד היגינס לתפקיד הג'נרל מנג'ר מגולדן סטייט, בה שימש בתפקיד דומה, לא עזר לקבוצה להשתפר.

אחרי שלוש עונות בלי יותר מדי מה לספר לנכדים עליהן, הגיעה העונה הרביעית בה מצאו הבובקאטס שני דברים שלא היו להם מעודם – אופי ומקום בפליאוף. תחת המאמן האגדי לארי בראון הובילו צמד הרוטוולרים ג'רלד וואלאס וסטיבן ג'קסון חבורה קשוחה שכללה גם את בוריס דיאו, טייסון צ'נדלר, ריימונד פלטון ודי.ג'י אוגוסטין לתואר קבוצה ההגנה הטובה בליגה לאותה עונה, מה שהספיק למאזן 38-44, מקום שישי והופעה ראשונה בפליאוף למועדון ה-30 של הליגה.

בפליאוף זה אמנם נגמר בסוויפ (דוויט האוורד והמג'יק הראו לחתולי הפרא שגם הגנתית יש להם עוד מה ללמוד) אבל סוף סוף נראה היה שיש למועדון הזה עתיד. יתרה מכך, בקיץ החליט מייקל ג'ורדן לרכוש עוד נתח ממניות הקבוצה והפך באופן רשמי להיות הבעלים שלה. בכל זאת, העונה השביעית של הקבוצה בליגה עמדה בפתח…

אלא שהנהלת הקבוצה, בראשות הבעלים 23-M שוב לא קראה את המפה נכון. בקיץ 2010 ביצעה הקבוצה טרייד קטן וזניח מבחינתה שהתגלה משמעותי מאוד בהמשך לשני הצדדים. הבובקאטס שלחו את הסנטר של הקבוצה, טייסון צ'נדלר לדאלאס מאבריקס תמורת שני סנטרים אחרים, אריק דמפייר ואדוארדו נחארה, הקלעי מאט קארול וערמת מזומן. בכל זאת, חשבו שם, צ'נדלר היה שחקן של רק 6.5 נקודות ו6.3 ריב' למשחק בעונה הקודמת ומה גם שהם חיזקו את ועידת הסנטרים המחליפים בקוואמי בראון (…) אלא שהמציאות לימדה אותם קצת אחרת. הדירוג ההגנתי של הקבוצה התדרדר למקום ה-17 בליגה, ההתקפה ממילא לא הייתה מהשורה הראשונה והבובאקטס שוב חזרו אל העידן אפל של 34 ניצחונות, לא מספיק טוב לשום דבר.

הצעד הבא של ג'ורדן כבעלים היה לפטר את היגינס ובראון מהתפקידים המקצועיים בהם אחזו ולהחתים תחתם את ריץ' צ'ו. לתפקיד המאמן מונה פול סילאס מי שהיה אחד המאמנים המוערכים ביותר בגלגול הקודם של המועדון בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21. אבל הייתה עוד החלטה שהתקבלה באותו קיץ – ג'ורדן החליט לזוז הצידה ולתת לצוות המקצועי לקבל את ההחלטות. והצוות המקצועי אכן קיבל אותם וכיוון למקום אחד – למטה. אחרי שג'ראלד וואלאס הועבר בטרייד לפורטלנד עוד במהלך פברואר 2011, גם סטיבן ג'קסון סיים את דרכו בקבוצה בקיץ כשנשלח בטרייד למילווקי. הקבוצה של השחקן שתמיד רצה לנצח בכל מחיר, הבינה שבשביל להתחיל לנצח היא צריכה קודם כל להפסיד כמה שיותר.

הטנקינג של הבובקאטס הצליח מעל למצופה והקבוצה רשמה 7 ניצחונות ב-66 משחקים בלבד, מה שהספיק כמובן למקום האחרון בליגה וגם לבחירה השנייה. ג'ורדן פחות אהב את הגישה החדשה ושכח את ההבטחה שלו לתת מקום. סילאס פוטר מתפקידו ומספר 23 נראה יותר ויותר כמו מי שחייב להיות עם הידיים על ההגה.

ומה גם שלהפסיד בצרורות זה רק שלב אחד בטנקינג ואת השלב השני, שכולל בחירות של שחקני מפתח לעתיד המועדון בדראפט, ביצעו חתולי הפרא בצורה חלשה במיוחד. את בחירה מספר 2 בדראפט 2012 הם ניצלו בשביל להביא את מייקל קיד-גילכריסט שמעולם לא עמד בציפיות. בראדלי ביל, דמיאן לילארד, דריימונד גרין, אנדרה דרמונד וקריס מידלטון הם רק חלק מהשמות שנבחרו אחריו. עונה נוספת בתחתית הליגה (21 ניצחונות) העניקה לשארלוט את הבחירה מספר 4 גם בדראפט העוקב אבל היא נוצלה בשביל להנחית בקבוצה את קודי זלר. נואה וונלה (בחירה 9, 2014), פרנק קמינסקי (בחירה 9, 2015) ומליק מונק (בחירה מספר 11, 2017) היו השמות הבולטים הבאים שהקבוצה בחרה בדראפט כשכל אחד מהם נראה כמו איזשהו רצון להפתיע אבל רחוק אפילו מלהיות שחקן חמישייה מעל הממוצע בליגה.

קמבה ווקר הנהדר, שגם הוא נבחר בבחירה מספר 9 בדראפט 2011, הפך בעזרת היותו פרנצ'ייז פלייר מהסוג המשובח את הקבוצה לכזו שטנקינג נוסף הוא לא חלק מהלקסיקון שלה. לצערו, ללא עזרה משמעותית, הסיכויים של שארלוט לעלות למעלה היו נמוכים וחוץ מעונה מוצלחת מקרית וחסרת המשכיות ב-2015/16, המועדון שקיבל בינתיים חזרה את הכינוי הנושן, 'הצרעות', הפך להיות זה שנמצא לא כאן ולא שם. גרוע מדי בשביל להיות בפליאוף וטוב מדי בשביל לקבל בחירת לוטרי. גם חילוף נוסף בעמדת הג'נרל מנג'ר (מיץ' קופצ'אק המעוטר שהחליף את צ'ו בקיץ שעבר) וחילופים בעמדת המאמן (מייק דונלאפ החליף את פול סילאס, סטיב קליפורד החליף את דונלאפ ואחרי 4 עונות ג'יימס בורגו החליף את קליפורד) לא הועילו. הקבוע היחיד במועדון בעשור הנוכחי היה הבעלים, מייקל ג'ורדן ואיתו, כך נראה, הקבוצה לא תגיע לשום מקום.

*

אז מה בעצם הופך את מי שהיה בתור שחקן הסמל להצלחה לאיש עסקים ודמות מקצועית כושלת?

התשובה אולי טמונה באחת האפיזודות שקרו להורנטס במשחק שנערך לפני מספר חודשים, ב-12 בדצמבר 2018. שארלוט אירחה את דטרויט פיסטונס, יריבה שלה על המיקום בשולי צמרת המזרח וג'רמי לאמב, קבר שלשה שהעלתה את ההורנטס ליתרון 106-108 עם הבאזר. מאליק מונק, הגארד המחליף, ועוד אחד מבחירות ג'ורדן שנראו יותר נהדר על הנייר ופחות טוב במציאות, התרגש נורא מהסל וממקום מושבו על הספסל קפץ אל תוך הפרקט לחבק את השחקן הקולע. אלא שהשופטים החליטו שיש עוד מספר מאיות השנייה לשחק במשחק והענישו את מונק שפרץ למגרש בעבירה טכנית שגררה זריקת עונשין לפיסטונס ואפשרות לנצח את המשחק, אותה היא לא ניצלה בסופו של דבר.

עד כאן ראינו בעצם לא הרבה יותר מאשר טעות של שחקן צעיר במשחק לא מאוד מכריע. אלא שהבעלים של ההורנטס חשב אחרת והחליט ללמד את השחקן הסורר לקח. מול המצלמות שליוו את מונק הצעיר, החליט ג'ורדן לתת למונק צ'אפחה מאחורי הראש במה שהוא כינה אחר-כך "מכה ידידותית של אחד גדול לאח קטן'. בראיונות אחר-כך מונק היה סלחני כלפי הבוס אבל התקשורת וצייצני הטוויטר לא ריחמו ולעגו לג'ורדן שלא יודע את מקומו.

הסיפור הזה הוא כמובן דוגמא אחת, אבל המסר ממנו ברור ומקבל חיזוקים מכל מיני סיפורים, שצצו פה ושם במערכת של ההורנטס – ג'ורדן, התחרותי עד בלי די, לא השכיל להבין שהזמנים השתנו. הגישה האובר-אצ'יברית שלו, היא הרבה פעמים לרועץ לקבוצה אותה הוא מנהל, גורמת לשחקנים להיות פחות משוחררים ומלחיצה את המערכת כולה. אם פעם שחקנים עסקו כל הזמן רק במחשבה איך משתפרים ואיך גורמים לקבוצה לנצח יותר, היום המטרות הן גם ליהנות, להתפרסם ולהתמסחר. השחקן שלידו לפעמים גם לעשב היה קשה לצמוח, הפך להיות מנהל תובעני ששחקניו מתקשים להתפתח.

עוד הסבר לתופעת ג'ורדן-המנהל-הכושל הוא חוסר היכולת שלו להודות שהוא לא באמת מבין כל-כך טוב. ג'ורדן התרגל להיות מספר 1, זה שעל פיו יישק דבר, זה שמסוגל להביא לבדו את הניצחון. אלא שניהול ספורט כיום הוא הרבה יותר מאיש אחד, הוא מבוסס על צוות, על אנשים רבים, על מידע ועל עבודת צוות. האם ג'ורדן בנוי לכל זה, או שכמו שהוא התרגל בתור שחקן, הוא מעדיף לנהל את הדברים לבד. כשכל אנשי וושינגטון וויזארדס אמרו לג'ורדן שבחירה בקוואמי בראון עשויה להיות טעות, הוא לא הקשיב. גם מייקל קיד-גילכריסט הוא טעות שמיוחסת בעיקר אליו (התחרותיות שלו הזכירה לג'ורדן את עצמו) וגם בחירה מספר 3 ב-2006 שהנחיתה בשארלוט את אדם מוריסון. שלא לדבר על ההתעקשות לא להחליף את הבחירה התשיעית בדראפט 2015 עם בוסטון שהציעה בתמורה 4 בחירות סיבוב ראשון ואז לבחור את פרנק קמינסקי…. כמו על המגרש, גם מחוצה לו, ג'ורדן חושב שהוא יותר טוב מכולם. ההבדל הוא, שבמקרה הזה, הוא לא.

ויש כמובן את חוסר היכולת להפסיד, דבר שמכוון את הקבוצות של ג'ורדן לבינוניות נוראית שהיא אולי ההפסד הגדול ביותר. בעידן בו 3 קבוצות מאלו שהעפילו לפליאוף המזרח האחרון נבנו מחדש דרך הדראפט וקבוצות אחרות כמו פיניקס, סקרמנטו, דאלאס, ניו אורלינס ואטלנטה בדיוק מתחילות את התהליך הזה, הקבוצה של ג'ורדן די לא משחקת לפי הכללים. שארלוט היא שוק קטן שמעולם לא יהנה מהחתמות של שחקנים גדולים בפרי אייג'נסי (טוני פארקר הוא השם הגדול ביותר שחתם במועדון בעשור האחרון וגם הוא עשה את זה הרבה אחרי השיא) ולכן זולת הדראפט אין לו הרבה אפשריות להתחזק. אבל בשביל לזכות בבחירות דראפט גבוהות צריך כידוע להפסיד ושארלוט, מתרחקת מטנקינג פרוע וגם כשהיא עושה משהו בכיוון (כמו בעונת 2011/12) היא לא מנצלת את זה לבחירות שישנו את גורל המועדון. יש שיגידו שהתחרותיות של ג'ורדן, שבאה לידי ביטוי גם בכך, היא מבורכת. יש שיגידו, שחתירה לניצחון מתחילה למעשה בלשחק על פי הכללים גם אם הם אומרים לך לא לנצח לזמן מה. בתור שחקן ג'ורדן לא היה זקוק לאסטרטגיה ארוכת טווח בשביל לנצח שוב ושוב. בתור בעלים ומנהל חסרה לו אחת כזאת.

*

הקיץ הנוכחי יהיה מכריע בשביל שארלוט הורנטס. קמבה ווקר מסיים חוזה ולמרות שהקבוצה בה הוא משמש כמלך הסלים של כל הזמנים ומלך הדקות בתולדותיה יכולה להציע לו את הסכום הגבוה ביותר, בסבירות גבוה הוא יחפש הרפתקאות במקום אחר. האם ההורנטס יצליחו לתעל את קיץ 2019 על מנת לצאת מהבינוניות?. האם מייקל ג'ורדן, מי שהוציא לשון לעולם בתור שחקן, יתחיל סוף כל סוף את הדרך להטבעת חותם גם בתחום אחר של משחק הכדורסל או שאולי, ממש כמו ג'ורדן שחקן הבייסבול או ההוא שמתאמן בגולף, נגלה שמי שהיה מצטיין בתחום אחר, הוא לא הרבה יותר מבינוני באחרים.

ואולי זו בדיוק הבעיה. כמו בימים בהם היה שחקן, כך גם בתור בעלים – הבינוניות היא האויב הכי גדול של מייקל ג'ורדן.