לקראת גמר אליפות העולם: מי יהיה הגלדיאטור האחרון שיישאר לעמוד?

1.

הדבר היחיד שהיה מבאס במשחק חצי הגמר הראשון בין ספרד לאוסטרליה הוא שזה לא היה הגמר של הטורניר ושהתחושה המצוינת שחש הצופה האובייקטיבי בסוף המשחק, היא לא התחושה שאיתו תסתיים האליפות.

זה היה משחק שלא התעלה לרמה גבוהה במיוחד אבל היה בו את כל שאר המרכיבים הנחוצים בשביל להפוך למשחק גדול, מתח, דרמה, קאמבק, סיפורים אנושיים ובעיקר שחקנים גדולים שהגיעו למעמד ונתנו את כל כולם עד שאחד מהם נכנע.

שתי סיבות עיקריות היו לניצחון ההירואי של הספרדים: הראשונה, הטקטיקה של המאמן סקורליו עבדה היטב. יש שתי גישות בסיסיות לשאלה מה אפשר לעשות מול קבוצה שיש לה קלעי אחד בולט שהקבוצה עובדת בשבילו. הראשונה, לנסות להצר את צעדיו כמה שאפשר. השנייה, לעצור את כל השאר ולתת לו לנצח אותך לבד. סקורליו הלך על השנייה ופאטי מילס, באופן מילולי לגמרי, כשל לנצח אותו לבד כשהחטיא עונשין 4 שניות הסיום ולמעשה גרם למשחק להישלח להארכה. אבל יותר מהאופן הסימבולי שמייצרת ההחטאה של מילס, הטקטיקה של המאמן האיטלקי נחלה הצלחה בדקות האחרונות. אוסטרליה הובילה כל המשחק בהפרשים שנעים בין 6 ל-10 נקודות אבל עשתה את זה כשלמעט מילס אף אחד משחקניה לא ממש נכנס למשחק. הספרדים חסמו את כל נתיבי החדירה של ג'ו אינגלס שהיה איום ונורא, דלבדובה לא מצא מבט פנוי לסל ברוב שלבי המשחק וגם ארון ביינס התקשה להגיע לזריקות הנוחות שאיפיינו אותו במהלך האליפות. בדקות הסיום הספרדים סימנו את מילס כמטרה ובשלב הזה לא היה אף אוסטרלי שייתן כתף כי כולם לא ממש נכנסו למשחק.

והייתה גם סיבה שנייה והיא קשורה בעיקר למורשת שהנבחרת הספרדית ייצרה לעצמה בחצי עשור האחרון. הנבחרת הספרדית נמצאת בטופ העולמי כבר מאז 2006 בערך כשתור הזהב של הנבחרת מתחיל בערך בשנה ההיא עם הזכייה המפתיעה יחסית באליפות העולם ונגמר ב-2013 עם ההפסד המפתיע בחצי גמר אליפות אירופה לצרפת ולטוני פארקר. מאז אותו טורניר מתסכל בסלובניה ספרד ממשיכה לשמור על מעמדה כאחת הנבחרות בעולם אבל  היא רחוקה משיאה כשחואן קארלוס נבארו, לה בומבה בשבילכם, מאבד את זוהרו ודועך, האחים גאסול מזדקנים לאיטם וסמלים כמו פיליפה רייס וחוזה קלדרון פורשים ממדי הנבחרת.

אלא שבשנים האלה ממש ובעיקר החל מ-2015 תחת המאמן החוזר סקורליו, הנבחרת הספרדית התחילה ללבוש צורה אחרת, נוצצת פחות אבל לוחמנית הרבה יותר. את מה שחסר לספרדים בכישרון (ולא שחסר כישרון) הם משלימים באמצעות לחימה ואופי בלתי מתפשר. הנבחרת הזו מסרבת ליפול ולא משנה מי היריבה, מה התוצאה ובאיזה מעמד מדובר. כשמפילים אותם לקרשים -הם קמים מחדש, כשמספידים אותם – הם מתעוררים לחיים וכשמזלזלים בהם – הם מוציאים לשון בחזרה.

ב-2015 הם לקחו אליפות בסגל חסר ולמרות שאף אחד לא ציפה, ב-2016 הם הוסיפו לארסנל מדליה אולימפית למרות יכולת די חלשה ואפילו את יורובאסקט 2017, עם רבע מכמות הכוכבים האפשרית, הם סיימו על הפודיום עם מקום שלישי. גם באליפות הנוכחית אף אחד לא ממש ספר אותם (כולל כותב שורות אלו), אבל הם שוב מוכיחים שבמאני טיים, הם הנבחרת הכי מפוקסת, הכי מחוספסת והאחרונה שתסכים לרדת מובסת. סרחיו יוי הסופר-מנוסה במעמדים כאילו, ויקטור קלאבר שבגיל 31 כבר ראה הכל ברמה הבינלאומית, רודי פרננדז הנודניק, פאו ריבאס שיודע מה לעשות ברגעי האמת ואפילו ריקי רוביו שמוכיח בטורניר הזה אופי שלא שיערנו שיש בעצמותיו וכמובן – מארק גאסול שתיכף נגיע אליו – הם חבורה קשוחה מדי, מגובשת מדי (הנעת הכדור שלהם בדקות האחרונות הייתה תאווה לעיניים) ומנוסה מדי בשביל להפסיד משחק צמוד ומכריע. אחרי הארכה ועוד הארכה, הם שוב היו הגלדיאטורים האחרונים לעמוד.

2.

זה קרה ממש לפני ארבע שנים. ה-17 בספטמבר 2015 הפגיש בחצי גמר אליפות אירופה את אלופת אירופה לנבחרות צרפת ואת קודמתה בתפקיד, ספרד. הצרפתים הביאו לטורניר את כל הגווארדיה הותיקה, השמות הנוצצים כולם. היו שם טוני פארקר ובוריס דיאו, ננדו דה קולו וניקולה באטום, רודי גובר, אוון פורנייה וז'ופרי לוברנג'. ספרד שקירטעה והפסידה פעמיים כבר בשלב הבתים של הטורניר ההוא הגיעה עם מעט מאוד באופן יחסי – הסרחיו'ז (רודריגז ויוי), רודי פרננדז, ניקולה מירוטיץ' בכושר איום ונורא וגאסול אחד בן 35 העונה לשם 'פאו'.

כל התנאים המוקדמים הלכו לטובת הצרפתים, שטרם הפסידו בטורניר ואף הביסו את טורקיה ב-23 הפרש בשמינית גמר וטיילו גם מול לטביה ברבע. אלא שהצרפתים לא לקחו בחשבון דבר אחד – בחזה של פאו גאסול פועם לב של אלוף. הנה מה שכתבתי עליו אז, באתר אחר (לא חשוב שמות…) – " כל-כך הרבה אמיתות כמעט ודאיות נשברו אתמול במשחק הניצחון של נבחרת גאסול על נבחרת צרפת. אמרו לנו שבכדורסל מודרני אי אפשר לנצח רק עם גבוהים, אמרו לנו ששחקן אחד לא יכול לנצח קבוצה שלמה, אמרו לנו שבגיל 35 הגוף מתחיל לדעוך והתפוקה יורדת, אמרו לנו שקרנה של ספרד ירדה והיא לא יכולה ללכת עד הסוף. אמרו ואמרו ואמרו. אבל פאו גאסול חשב אחרת. הוא הוליך את הספרדים למקום השני בבית המוות, הוא העביר אותם את פולין וניצח את יוון ואתמול הגיע לשיא חדש, דווקא מול הנבחרת הכי חזקה, עם הגבוהים הכי הגנתיים שספרד פגשה עד כה. גאסול הראה שערכם של לב ונשמה שהם מגיעים בתוספת של כישרון וניסיון, לא יסולא בפז. גאסול היווה אתמול השראה לכל ילד שחולם אי פעם לייצג את הנבחרת שלו מול אומות העולם".

והנה, חולפות להן 4 שנים וכל מילה שנכתבה בקיץ ההוא על האח הגדול לבית גאסול, רלבנטית ותקפה על האח הקטן, מארק, שעם 33 נקודות הוביל את אותה נבחרת ספרדית מוספדת לגמר אליפות העולם בתצוגה נגד אוסטרליה החזקה.

איזה עונה נהדרת עוברת על השור הספרדי בן ה-34, שהוכיח את המשמעות שלו עם המעבר לטורונטו והזכייה הראשונה שלו באליפות ה-NBA וממשיך בקיץ בלתי נשכח עם הנבחרת המקומית בסין. עונה בה הוא מוכיח שהוא לא רק שחקן גדול ולוחם גדול, הוא גם ווינר ענק שהנוכחות שלו כל-כך נחוצה בחדר הלבשה מנצח.

ואולי הסופרלטיב הגדול ביותר שמגיע למארק גאסול, אחרי ההופעות שלו באליפות העולם ובייחוד אחרי ההופעה אתמול מול האוסטרלים היא שבשעה טובה, אפשר בלי למצמץ להזכיר אותו בשורה אחת עם אחיו הגדול.

3.

אם ההעפלה של נבחרת ספרד לגמר אליפות העולם עוד ניתנת להסבר מכל מיני סיבות (הגרלה קלה יחסית, סגל מנוסה שעדיין לא חסר בו כישרון ושחקנים מהליגה הטובה בעולם שכבר הובילו קבוצות בכל מיני רמות) הנוכחות של היריבה שלה מארגנטינה שם היא על גבול הסנסציה. הרי כל נתון שבולט אצל הארגנטינאים הוא כמעט בלתי סביר בפני עצמו – הרכז שלהם אפילו לא 1.80, הכוכב שלהם נושק לגיל ארבעים, סגל דומה שלהם אפילו לא הצליח לזכות באליפות אמריקה לפני שנתיים וההגרלה שלחה אותם לצד הלא נכון של ההצלבה.

ועם זאת, כשנזכרים עם מי יש לנו עסק, הדברים מקבלים אור אחר לגמרי. די להיזכר בכוכב הארגנטינאי הגדול ביותר בכל הזמנים, אחד שעונה לשם מאנו ג'ינובילי בשביל להבין שאצל גירסת הכדורסל של האלביסלסטה, אין דבר כזה אי אפשר. לא משנה הגיל, המעמד או היריבה, לארגנטינאים תמיד יש איזשהו נשק בלתי קונבנציונאלי לשלוף מהארסנל ולהממם בו את היריבה. המשחק שלהם מלא בדברים לא הגיוניים – מסירות בעין עקומה שמגיעות תמיד ליעד, גבוהים שפתאום יוצאים החוצה ומיידים שלשות בתנועה, נחיתות פיזית שהופכת בהפוך על הפוך ליתרון וחבורה זקנה שרצה בלי סוף רק כי כל העונה שכחו אותם על הספסל של הקבוצות שלהם. את כל אלה בהחלט הייתי מכנה רוח 'מאנו ג'ינובילי' והרוח הזה (שגם עמדה ביציע ועודדה), יחד עם הגוף הגשמי שקוראים לו 'לואיס סקולה' הם נכס שלאף נבחרת אחרת אין.

הרעב הבלתי נגמר של הארגנטינאים לשחק כדורסל ולנצח ('רעב'? 'תשוקה' או אפילו 'תאווה' מתאימות הרבה יותר), הכישרונות הכל-כך מיוחדים של הסגל שלהם ותכנית המשחק המותאמת שלהם (אתה מבין פופוביץ'?! לפתוח את המשחק לקלעים ולהוציא את גובר מחוץ לצבע, זו כל התורה כולה!), היו מספיק בשביל לנצח נבחרת צרפתית שפשוט לא רצתה את זה כמוהם. אה, וכן, היה שם גם את לואיס סקולה.

מה כבר אפשר לכתוב על שחקן בן 39 שמגיע לאליפות העולם החמישית (!) שלו בכושר שיא, הופך להיות הקלע הגדול ביותר בכל הזמנים של הטורניר וסוחב את הנבחרת שלו עד הגמר עם 28 נקודות ו-13 ריבאונדים במשחק מכריע? מכל הדברים המשונים שיש בנבחרת ארגנטינה, מה שסקולה עושה הוא ההזוי ביותר (ויסלח לי תואם דרור חג'ג' מריאל מדריד, פקונדו קמפאצו).

אבל אולי הדבר ההזוי הוא שתופעות כמו סקולה לא נראות לנו מובנות מאליהן. אנחנו חיים בעולם שבו כל-כך הרבה דברים – כסף, כוח פיזי, כישרון קליעה אבסולוטי, גמישות ומוטת ידיים – מקבלים את תשומת הלב בכדורסל כשכמעט שכחנו שלפעמים אין שני ל'לב ענק'. לואיס סקולה, הלוחם העשוי ללא חת, השחקן המנוסה והחכם, הפטריוט המושלם שקיץ אחר קיץ שם על עצמו את המדים התכולים-לבנים, לוקח שתי מזוודות ויוצא לטייל בעולם – פה בדיוק בשביל להזכיר לנו את זה והדבר היחיד שמצער בשבילו, הוא שבגמר הוא יפגוש עוד שחקן שמגיע אם אותו מצרך ממש…

4.

ומכאן אנחנו מגיעים באמת לשאלת הגמר, שכמו שהוא בלתי צפוי בעיניי בזהות המשתתפות בו, הוא צפוי בעיניי בזהות המנצחת. עצוב לי לכתוב את זה אבל אני לא רואה דרך שארגנטינה לוקחת את זה. זה הולך להיות מקרה קלאסי של 'Everything you can do, I can do better'  כשלכל שאלה שהנבחרת הדרום אמריקאית מציגה, יש לספרדים על פניו תשובה. סקולה באמת שחקן ענק, אבל גאסול יודע לעשות את אותם דברים (קליעה רכה מתחת לסל, מאמץ הגנתי, קליעה מבחוץ (יותר טוב. קאמפצו מתוחכם ומנוסה אבל הוא עדיין המחליף של סרחיו יוי בריאל מדריד ולא לחינם. גבריאל דק, לפורטיבה, גרינו – כולם שחקנים נהדרים אבל לספרד תמיד יש מישהו שיודע לבצע את מה שהם עושים קצת (או הרבה) יותר טוב. גם סטטיסטית, הנבחרות לא רחוקות אחת מהשנייה בשום פרמטר כשבשתי קטגוריות מובילות של ארגנטינה (חטיפות וריבאונדים) – הספרדים ממש מאחוריהם בהבדל של עשירית ומה גם שבהתמודדות ביניהן במשחקי ההכנה, ארבעה ימים לפני פתיחת הטורניר ניצחה ספרד את הארגנטינאים 76:84 (קמפאצו מצד אחד וגאסול מהצד השני לא שיחקו).

אז איך בכל זאת ארגנטינה תנצח? כמו שהוכח בטורניר עד כה לשתי הנבחרות עדיף להגיע למשחק בתור אנדרדוג אבל ארגנטינה גם תהיה כזו בפועל (בטח על פי אתרי ההימורים שנותנים יחס מועדף לצהובים-אדומים) וכשהלחץ טיפה גדול יותר בצד אחד, ארגנטינה בהחלט יכולה לנצל את זה. שנית, הקצב, גם כאן ישחק תפקיד, וארגנטינה תקווה להפיל את הספרדים מהרגליים (בטח אחרי שתי הארכות מול אוסטרליה). ושלישית, כמובן שלא מדובר פה בפערים אדירים אלא בשתי נבחרות שביום נתון, כל אחת מהן יכולה לנצח.

כן, מדובר בקרב גלדיאטורים, בשתי נבחרות לוחמות ונחושות עם סכין בין השניים ורצון עז לנצח, שרק אחת מהן תישאר לעמוד בסופו של דבר וכל אחת מהן תהיה ראויה בפני עצמה לעמוד בראש הפודיום עם הגביע.