הפלייאוף שלא היה: פריוויו מזרח

מילווקי באקס (1) – אורלנדו מג'יק (8) – ניב שכטר

[התקלה בהגרלה: סכסוכים בחדר ההלבשה למילווקי]

חמישיה צפויה מילווקי: בלדסו, ווסלי מת'יוז, מידלטון, יאניס, ברוק לופז

חמישייה צפויה אורלנדו: פולץ/אוגוסטין, טרנס רוס, פורנייה, אארון גורדון, ניקולה ווצ'ביץ'

עד פגרת הקורונה הקצרה, מילווקי שלטה בליגה ביד רמה. הדומיננטיות שהיא הפגינה הפכה אותה לפייבוריטית הברורה לתואר. מקום ראשון ביעילות הגנתית, נט רייטינג מטורף של +10 כשאין שחקן שמשחק מעל 30 דקות למשחק. יאניס נראה כמו מועמד וודאי ל-MVP בעונה מהסרטים. אבל אז החלה ההתדרדרות.

נרפות טבעית של השליש האחרון של העונה, הפסד ללייקרס ופציעה טורדנית ליאניס בברך התחילו את כדור השלג. בחזרה מהפגרה נראה ששום דבר לא עובד לקבוצה של בודנהולצר. הם לא הצליחו להיכנס לקצב. בלדסו חזר בעודף משקל ולא בכושר, ההצלחה של לברון והלייקרס שמו את הדגש על חוסר ההצלחה של מילווקי שהפסידה לא פחות משבעה משחקים מתוך ה-17 האחרונים. הפרשנים החלו לתהות שמא בודנהולצר שוב מביא את הקבוצה שלו לשיא מוקדם מדי והאם הם לא יקרסו בלחץ הפלייאוף. המומנטום של לברון ל-MVP הלך וגבר ושמועות החלו לעלות מהמחנה של יאניס שאם מילווקי לא תגיע רחוק בפלייאוף, הוא ישקול את צעדיו העתידיים במועדון. סימן השאלה סביב בלדסו בפלייאוף גדל יותר מתמיד.

אורלנדו לעומת זאת, נכנסת לפלייאוף במומנטום לא רע. עם 7 שחקנים הקולעים בספרות כפולות, הגנה מיוצבת ומרקל פולץ שהחל להראות ניצוצות בעמדת הרכז, לקבוצה של סטיב קליפורד יש הרבה סיבות להרגיש מרוצה מעצמה. הבעיה שהיא נפגשת מול מילווקי, והצבאים, גם אם מגיעים חלודים, הם עדיין כמה רמות מעל אורלנדו.

תחזית: אורלנדו אולי תצליח לקחת משחק אחד בבית. סוויפ ג'נטלמני. 1:4 קל למילווקי.

טורונטו ראפטורס (2) – ברוקלין נטס (7) – סער ברעם

הקבוצה המפתיעה לטובה של ה-NBA היא ללא ספק הראפטורס מקנדה. ידענו שיש שם חומר לקבוצת פלייאוף טובה גם ללא קוואי לנארד, אבל שהם יהיו לפני בוסטון ופילדלפיה? אף אחד לא היה מהמר על זה בתחילת העונה. מולם ניצבת אחת הקבוצות (אם לא ה-) האהובות עליי במזרח, ברוקלין. בזכות עידן עופר, כמובן. ובגלל קווין דוראנט וקיירי אירווינג, וכמובן הפיטורים הלא הכרחיים של קני אטקינסון, אני חושב שירד לי מהם קצת. אבל לא נורא. בכל מקרה, דוראנט וקיירי לא תוכננו לשחק בפלייאוף הנוכחי, ככה שעוד אני יכול לסלוח.

חמישיות:

טורונטו ראפטורס: פרד ואן-וליט, קייל לאורי, OG אננובי, מארק גאסול

מה שכן – היכולת של ואן-וליט ולאורי לרוץ ביחד ולחוד היא מרשימה מאוד. לא האמנתי שבלי עמוד התווך שלהם, קוואי לנארד, כל השאר יעשו קפיצת מדרגה מלבד מארק גאסול, שנשאר האימה של ג'ואל אמביד – בהתקפה ל-3 ובהגנה בתוך הצבע. כל שאר השחקנים התעלו, סיאקם מראה ניצוצות של כוכב על-אמת וסופרסטאר במזרח ו-7 השחקנים הראשונים קולעים למעלה מ-35% ל-3 (היי קייל לאורי, אחרון עם 35.4).

מה שנראה כאן זה שגם השחקן השישי והשביעי של הראפטורס הם סופר-איכותיים, בדמות נורמן פאוול וסרג' איבקה; גם רונדה הוליס-ג'פרסון וטרנס דיוויס הם שחקנים שמתקבלים בכיף בהרבה מהקבוצות שאין להן פורוורדים שמתקבלים על הדעת. טורונטו עשו נכון והשאירו את השלד של האליפות קיים, והוא מראה לנו שהוא שווה הרבה יותר ממה שחשבנו.

ברוקלין נטס: ספנסר דינווידי, ג'ו האריס, טוריאן פרינס, כריס לאברט, ג'ארט אלן

במבט ראשון, המדורגת שביעית במזרח נראית חלשה הרבה יותר. האם הסדרה הייתה נראית אחרת אם קווין דוראנט וקיירי אירווינג היו בריאים ואפילו ב-70-80% תפוקה? ברור. אבל הם לא. קווין דוראנט, אם ירצה ה', אולי יחזור בשלבים מאוחרים של הפלייאוף אם בכלל. לא הייתי סומך על זה. כל שאר החמישייה הם שחקנים שנבנו בצילו של קני אטקינסון. עבודה קשה, צחוקים ושמחה על הספסל, בלי הרבה ציפיות והכי חשוב – עם המון מאמץ, השקעה וליטוש לאורך כמה שנים. למי שמוכן נפשית לסרטונים של ד'יאנג'לו ראסל בברוקלין:

סוף סוף ברוקלין בעניינים אחרי הטרייד המביך על קווין גארנט ופול פירס. אחרי שדני איינג' פשוט עשק אותם מנכסיהם, ואנחנו יכולים לראות את בוסטון חזקים במקום 3 בזכות זה. להגיד לכם שהצעקות שלהם יעזרו מול טורונטו (1:30 בוידאו)? אני לא בטוח, כמו שקרה בדיוק בוידאו. מה שנראה מהם, כמו שהיה בסדרה מול פילדלפיה, זה מלחמה ללא התפשרות – וניצול מומנטומים. אם עדיין קני יהיה בתמונה. אם לא, נראה קבוצה נרפית שהשחקנים לא נלהבים למות בשביל המאמן.

4-1 לטורונטו, ללא המון מאמץ.

בוסטון סלטיקס (3) – פילדלפיה 76' (6) – סער ברעם

מפגש עקוב מדם עבור בוסטון וגם עבור פילדלפיה. אחרי שבוסטון התאכזבו בשנה שעברה ונמחצו על ידי הבאקס כשקיירי הוביל אותם, עתה קמבה ווקר החליף את איש העולם השטוח. בוסטון נראים מחוברים יותר והם מגיעים אחרי מנוחה קלה לקראת הפלייאוף הזה, כשהרבה ריחות עולים מעיר אחוות האחים – ולא ערבים לאף. לא הישראלי ולא האמריקאי. לא מעט חבילות הוצעו על בן סימונס וג'ואל אמביד מתוך הטענה הדי פשוטה: פקוק מדי בצבע של הסיקסרס. אמביד הוא אחד השחקנים הבודדים שעדיין יעיל בפוסט בכל הליגה, ובן סימונס… ובכן, גם בעונתו השלישית עדיין לא קונה סל מחוץ לצבע.

ובכן, כמו שאתם מבינים, זה יוצר פקק. במיוחד כשגייסו את אל הורפורד לשורותיהם, בעוד שג'ימי באטלר עזב למיאמי. ועוד ויתרו על ג'יי ג'יי רדיק… בקיצור, סמטוחה, כמו שאומרים בחבל ארץ הרמלוד.

נקודות מעניינות לקראת הסדרה:

אין בשר לסלטיקס מתחת לסל בהשוואה לפילדלפיה. וכמו שכולנו יודעים, הפלייאוף תמיד צמוד. ת'ייס? אנס קאנטר? שניהם רחוקים מלעמוד בפיזיות הבלתי מתפשרת של אמביד, וכנראה שהוא יחגוג עליהם לאורך כל הסדרה. אלא אם יהיו דאבל אפים עליו מהשומר של סימונס, אני לא רואה דרך שהם עוצרים את אמביד המאסיבי, המיומן והמוכשר להחריד.

ג'ייסון טייטום יקבל את השמירה של סימונס, סביר להניח. אם לא את של סימונס, אז את של טוביאס האריס. לא את שלו? גם מייק סקוט לא פראייר. בכל מקרה, לסיקסרס יש הרבה מה לזרוק על טייטום, שלדעתי הוא וג'יילן בראון יקרסו מול היכולת הטובה של הסיקסרס יחסית בסדרה הזו. נכון, היו להם משברים, אבל בהגנות ובכל המשחקים בפלייאוף – הכל נהיה צמוד, קשוח ומעלים את רמת האינטנסיביות. מי שאנחנו יודעים שיש להם עוד הילוך במיכל הם הסיקסרס, ולא הסלטיקס.

בסלטיקס יש כמה יוצרים ברמה הגבוהה, עם כל הכבוד לסיקסרס. אל הורפורד הוא לא שחקן יוצר, ריצ'ארדסון לא ברמה הגבוהה וסימונס קצת מוגבל. נשארנו עם אמביד וטוביאס. בסלטיקס יש את קמבה, ג'יילן בראון, גורדון היווארד וג'ייסון טייטום. גם קאנטר טוב ב-1:1 כל עוד יקבל מישהו שלא מכיר אותו לפרטי פרטים (הורפורד) או עדיף עליו בכמה רמות (אמביד). וונאמייקר גם הוכיח שהוא יודע ליצור ולנהל התקפה, וזה עובד לטובת הסלטיקס החביבים.

הרוטציה של הסלטיקס עדיפה על הסיקסרס – בכמה רמות. עם כל הכבוד לאיכות שהסיקסרס מביאים, הרוטציה של הסלטיקס גדולה, רחבה ואיכותית יותר, עם יותר ניסיון פלייאוף. פורקאן קורקומז בתור השחקן השישי אצל הסיקסרס? אצל הסלטיקס זה יהיה היוורד (כשת'ייס פותח, כן?). וונאמייקר וקאנטר עדיפים עשרות מונים על אלק ברקס ושייק מילטון. בקיצור ולעניין, יהיה לסיקסרס לא פשוט ליצור מול סוללת הגארדים האימתנית של הסלטיקס.

לטעמי אנחנו מדברים פה על הפתעה. 4-3 לסיקסרס. ושכל מי שחושב ש"ג'ייסון טייטום זה הדבר האמיתי" והוא "בכלל לא דומה לבראיינט", אז הוא חיקוי שלו, והרבה פחות מוצלח. לבינתיים.

מיאמי היט (4) – אינדיאנה פייסרס (5) – יאיר זעפרני

הסדרה בין המדורגת רביעית למדורגת חמישית היא באופן מסורתי אחת הבלתי ניתנות לצפייה. יתרה מכך, ביותר ממחצית מהמקרים בשנים האחרונות הקבוצה שסיימה במקום הנמוך יותר (החמישי) היא זו שמנצחת את הסדרה בסופו של יום. אמנם בעונה שעברה, באופן נדיר יש לומר, שתי המדורגות הרביעיות עלו שלב אבל ב10 העונות לפני כן, לא הייתה עונה בה לא הייתה "הפתעה" באחת הסדרות, כולל 3 עונות ברצף (2013-2015) בהן ניצחו רק הקבוצות המדורגות נמוך יותר.

ואת כל זה אני מספר לכם כדי שתיקחו בחשבון שגם השנה, הסידרה בין ההיט לפייסרס סבוכה ומסקרנת, כל תוצאה בה אפשרית ואם נוסיף לקלחת גם את ההיסטוריה בין הקבוצות, בדגש על השנים 2012-2014 והדם הרע בין המועדונים אז – בהחלט יש לנו מתכון לסידרה ששווה לשים לב אליה.

וכדי להכניס אתכם לאווירה בואו נעשה היכרות מחודשת עם שתי הקבוצות והדרך שלהם לכאן:

מיאמי היט –

חמיישיה צפויה – קנדריק נאן, ג'ימי באטלר, דאנקן רובינסון, באם אדאביו, מאיירס לאונרד

להוציא את אוקלהומה סיטי ת'אנדר שבצד השני של ההגרלה, עושה רושם שההיט הם ההפתעה של העונה. אמנם ההגעה שלהם לפליאוף בהחלט באה בחשבון עם הצטרפותו של ג'ימי באטלר לחבורה מסאות' ביץ' בקיץ, אבל הדרך בה ההיט עשו את זה מעוררת הערכה ויתרה מכך, הרבה תקווה לקראת העתיד.

אחרי שנים מאכזבות בשיקגו, מינסוטה ובפילדלפיה, באטלר הגיע לפלורידה ומצא שם קבוצה כלבבו. אוסף של שחקנים קשוחים, משקיעינים ואכפתיים שמוציאים מעצמם הרבה יותר ממה שמישהו היה נותן להם. באם אדאביו הקופצני עשה קפיצת מדרגה והפך לאולסטאר, קנדריק נאן הגיח משום מקום והשתלט על עמדת הרכז הפותח, דאנקן רובינסון הפך להיות מכונת שלשות יעילה שיודעת לעשות דברים פשוטים בצורה מושלמת, גוראן דראגיץ' התרגל לממדי השחקן השישי ומביא את המפנה לא פעם מהספסל, מאיירס לאונרד וקלי אוליניק היוו ועידת סנטרים ראויה להתייחסות וטיילר הירו התגלה כעוד בינגו של ספולסטרה בגזרת הרוקיז'.

ההיט פתחו את העונה נהדר, מצאו את עצמם במקום השני במזרח תוך שהם שומרים על מאזן ביתי מהטובים בליגה ולמרות שנחלשו בהמשך ושמרו על יתרון הביתיות בשיניים (מסיימים עם ניצחון אחד יותר מהיריבה שלהם בסדרה) עושה רושם שברמת הכישרון יש להם הרבה מאוד כלים להשתמש בהם. חלק מההיחלשות במהלך העונה קשור גם בפציעות ובהתשלבות של הצמד שהגיע מממפיס – ג'י קראודר ואנדרה איגודאלה – אבל אלו גם הניסיון של שניהם אמור להיות רלבנטי בדיוק בשלב הזה של העונה, מה שיכול לתת להיט עוד פוש בדרך לסיבוב שני (איגודאלה, יש לומר – כרגיל, לא לגמרי כשיר. אבל דווקא בפליאוף לא הייתי מהמר נגדו, הוא נולד בשביל זמנים כאלה…)

אחד היתרונות של ההיט, כמו שכבר פירטתי הוא הסגל הרחב והמגוון שעומד לרשותו של ספולסטרה. אלא שבפליאוף זה מהווה יתרון טריקי, שכן הרוטציות בדרך כלל מתקצרות ופחות שחקנים רואים פרקט, גם קיר הרוקיז' והעובדה ששחקנים מרכזיים בסגל של ההיט לא טעמו מימיהם טעם פליאוף עלולה להיות בעוכריהם אבל ההיט ממילא הגיעו לעונה הזו עם תחושה של 'תשלום שכר לימוד' ועושה רושם שהם קיבלו תמורה מלאה לכסף אותו הם שילמו, כך שחוויית פליאוף כזו או אחרת, לא יהיה בכוחה להעיב על עונה נהדרת של החבורה ממיאמי.

אינדיאנה פייסרס

חמישייה צפויה: מלקולם ברוגדון, ויקטור אולדיפו, טי.ג'י וורן, מיילס טרנר, דומאנטס סאבוניס

אינדיאנה פייסרס מסיימת עונה סדירה בתחושה שאלמלא חוסר מזל היא הייתה יכולה להיות מדורגת הרבה יותר גבוה ואין תחושה יותר טובה מזה להתחיל פליאוף. על הפייסרס עברה עונה מטלטלת ובעיקר מרובת פציעות שקצת מגמדת את הפוטנציאל המרשים של הקבוצה הזו ועכשיו, בדיוק כשהעונה מגיעה לשיאה והקבוצה מוצאת את עצמה בריאה לחלוטין (הפציעה של אדמונד סאמנר לא באמת מדאיגה מישהו) עושה רושם שדברים מתחברים והפייסרס יכולים למצוא את עצמם בעמדת הסוס השחור של פליאוף המזרח. לפחות עד הסיבוב השני…

הפייסרס פתחו את העונה בלי הכוכב שלהם, ויקטור אולדיפו אבל הצליחו להתמודד יפה בהנהגתו של מלקולם ברוגדון שמראה כמה בגרות וורסטיליות הוא מביא איתו. על ברוגדון עברה עונה נהדרת בסך הכל (מינוס פציעה שתיכף נדבר בה) בה הוא מיצב את עצמו כאחד ממוליכי הכדור המובילים בליגה וכסגן מלך האסיסטים. אלא שגם ברוגדון, כמו גם לפרקים ג'רמי לאמב, מצא את עצמו פצוע אחרי פתיחת עונה טובה והפייסרס התקשו באזור ינואר. החזרה של ויקטור אולדיפו לא היטיבה עם הקבוצה והוא וברוגדון התקשו למצוא שפה משותפת עד האולסטאר שמצא את הפייסרס די מתוסבכים. אלא שהחודש וחצי האחרונים של העונה האירו פנים לפייסרס שחיברו לא מעט ניצחונות ובעיקר הצליחו לייצר חמישייה לוחמנית וטובה שיודעת לשחק היטב יחד למרות פוטנציאל לדריכות אחד על הרגליים של השני (טרנר וסבוניס, אולדיפו וברוגדון) גם העדרות בת חודש של טי.ג'י וורן, מהסולידים והיעילים בסגל של הפייסרס בחודש האחרון של העונה לא הצליחה להעיב על הסיומת הטובה שכללה רצף של 10 ניצחונות שכמעט הביאו את הקבוצה למקום הרביעי ואלמלא הפסד מיותר לוושיגנטון שהריצה את ברדאלי ביל ללא הצלחה לתואר מלך הסלים, היא גם הייתה משיגה אותו.

כך או כך נחשף שברוגדון ואולדיפו משלימים אחד את השני היטב, האחריות של ברוגדון עושה טוב להרפתקנות של אולדיפו, יכולת המסירה שלו משתלבת עם האנוכיות המסוימת של חברו והיכולת שלהם לפנות שטח אחד לשני גם היא מוצאת את שניהם מסופקים זה לצד זה על הפרקט.

אל כל מה שנאמר עד כה כדאי גם להוסיף עונה פנטסנטית של דמונטאס סאבוניס, כזו שהייתה גורמת לארווידאס האב להיות גאה. סאבוניס ג'וניור הפך העונה לאולסטאר תוך שהוא מעמיד מספרים מפלצתיים בריבאונד (13.2 בממוצע למשחק) ומגלה יעילות מרשימה בלשים את הכדור בסל (17.8 נק' למשחק). גם כאן נרשמה השלמה הדדית עם מיילס טרנר הקופצני ובעל הטווח הרחב יותר ויחד השניים נועלים את אחד מהקווים הקדמיים היותר טובים בליגה.

וזה עוד לא הכל, כי הפציעות הרבות שעברו על הקבוצה מביאים אותה לפליאוף עם סגל רחב והמון שחקנים שכבר הוכיחו העונה שהם יכולים לתרום – ארון הולידיי (וגם ג'סטין), טי.ג'י מקונול, דאג מקדרמוט ולפרקים (בעיקר לאחרונה) גם הקקטוס הגיאורגי גוגה ביטזה, הפכו את הרוטציה של נייט מקמילן למלאה בכל טוב. ואם כבר הזכרנו את המאמן של הפייסרס אז מילה טובה מגיעה גם לו, על עונה שלישית ברציפות בה הוא מוציא מים מכל סלע בו הוא נתקל.

אז הפייסרס כאמור יכולים בהחלט להיות סוס שחור בפליאוף ולו רק בשל ארסנל הכלים הרחב שיש להם וגם הניסיון הלא מועט שנצבר אצלם בשנתיים הקודמות (כולל חווית הסוויפ המבזה מהעונה שעברה מול בוסטון), האם זה יספיק לעבור סיבוב ראשון? לא בטוח, אבל לא הייתי מזלזל בהם בשום שלב ובשום מצב.

איך יראה המצ'-אפ בין הקבוצות? קשוח. משתי קבוצות שבנויות לרוחב אבל עדיין מחזיקות בכוכבים ברורים, שיש להם ביג-מן שזה עתה נהיה אולסטאר ועוד לא מעט משקל וגובה בעמדות הקדמיות, שיש להם מובילי כדור כחול אשר על שפת הים, מאמן מנוסה ונחוש ותחושה של אנדרגודיות מובנית – אפשר לצפות להרבה. אולי הכדורסל לא יהיה טוב מדי אבל מתח בהחלט יהיה בסדרה הזו ואני מאמין ומקווה שהיא גם תגיע לשבעה משחקים. יותר מזה אני מתקשה לנבא כרגע…

תחזית – למרות הכל אני אלך על הפייסרס. וכן, בשבעה משחקים.