אליפות עם סולמית

מסייעת

אחרי 200 הודעות וואסטפ ממידן בקבוצה של פוסט-אפ ושני משחקי גמר השתכנעתי, הצוות המסייע של הלייקרס הוא לא טוב, בכדורסל. גולדן סטייט פינקו אותנו במגוון רול פליירס שיכלו להיות שחקנים פותחים מובילים בקבוצות אחרות (איגי, בארנס, ליבינגסטון, אוזיל, לוני, ווסט), אבל גם אם מסתכלים על אלופות אחרות, שנים אחורה, קשה לזכור אסופה כ"כ לא כשרונית בקליעה וכדרור כמו סייעני הלייקרס. למעשה, זה נדמה כי פאלינקה עשה מעשה בילי בין ופיטר ברנד (ג'ונה היל) מMoney ball,   שבוחרים שחקנים ע"פ תכונות ספציפיות שיש להם ושוות את השכר שלהם. קולדוול פופ עם מתפרצות ושלשות מהפינה, גרין עם הגנה ואיום של שלשות (שגורם למגן להצמד עליו), האוורד ומגי עם חיסול סנטרים וסלים בהאלי הופ, רונדו בשביל ההובלת כדור והמסירה בפלייאוף ומרקיף מוריס בשביל הגוף והקליעה מבחוץ. אף שחקן לא יכול להוריד את נטל הקליעה מלברון ודיוויס, אין שחקן שיתפוצץ. אבל מסייעת, ארטילריה, מלחמה, נ"ט. חיילים.

דני גרין

כמו שהאימפריה הרומית הקדושה לא היתה אימפריה, רומית או קדושה ככה דני גרין לא באמת יכל להיות הגיבור הטראגי של הגמר. גם אם מיאמי היו חוזרים מ3-1. גם אם דני היה מפקשש עוד שתי שלשות נצחון, זה פשוט לא עליו. דני גרין משחק בפעם הראשונה בחייו בקבוצה השנואה. גרין שיחק בשלושה גמרים נגד אימפריות רשע עתירות כוכבים וניצח פעמיים. זוהי הפעם הראשונה שהוא משחק עם שני שחקני טופ 7 בליגה. כמו תמיד הוא נותן את הכל והכל שלו הוא תוספת, ההכל שלו לא אמור לקבוע אליפות, לחרוץ גורלות, דני גרין לא נולד להיות פקסון, קר, קאסל או הורי. זה לא המשחק שלו לנצח או להפסיד.

רובינסון

הסיפור המדהים של הגיוס של מיאמי של רובינסון מצטרף לשורה של סיפורי אגדות שמהן נוצרו אלופות ומועמדות. ואן וליט, סיאקם, פאוול בטורונטו, יוקיץ פורטר וקרייג בדנבר גרין בג"ס והאם המייסדת  – סן אנטוניו ספרס. רובינסון היה שחקן שנה רביעית במישיגן, בן 23 שקולע 10 נק' למשחק ב42% מהשלוש. סקאוט של מיאמי ראה אותו באימונים פנימיים והבין שהוא מסוגל לקלוע שלשות מכל מצב אחרי כל סט של חסימות, בתנועה, עם שחקן, תוך כדי עצירה. רובינסון לא נבחר בדראפט. מיאמי החתימה אותו לקבוצת ג'י-ליג שלה, הוציאה ממנו את האינסטינקט להסס בקליעה במכות, והרוויחה שחקן 7'6  שקולע ב45% מהשלוש ב-10 ניסיונות למשחק והוא לא נטל הגנתי. תחשבו על זה, מיאמי מצאה את הדבר הכי קרוב לקליי תומפסון שיש  אחרי שסקאוט שלה ראה את היכולות שלו באימון בקולג', לא במשחק, לא באימון פנימי סטייל קובי על מייקל תומפסון או דונובן מיטשל ביוטה, פאקינג קולג', זה דופק לי את המוח.

דיוויס

הוא לא וויד. הוא לא הארדן, בטח לא דונציץ' או האחיין. הוא דיוויס. ערימות של כשרון ועד שיוכח אחרת לא יכול להיות מספר אחד בקבוצה מועמדת. אין לו את המסירה-דריבל-ראיית משחק שדרושה כדי להוביל קבוצה לאליפות וחשוב מזה הוא עוד לא הראה שיש לו את הקילר אינסטינקט כדי לקחת אחת. אבל הוא שני רק לדוראנט כרגע באותה רמת קליעה של אנשים גבוהים ממש.

חלון

כמו שאוקלוהומה 16, פילי 19 (ותודה לך ג'ימי שהבאת אותם עד הלום) היו הקבוצות הכי טובות בפלייאוף ויכלו לקחת אליפות אם הקוביות היו נופלות קצת אחרת, ככה גם הקליפרס היו אמורים לקחת את הגביע השנה. אבל הלארי אובריאן לא הולך למי שמגיע לה, למי שיש לה את הכשרון והארגון. הלארי אובראיין הולך לאובססיביים, לאלה שלא מפסיקים לרגע, למפוקסים. תעבירו למשחק 7 של דנבר-קליפרס, עשר דק אחרונות הקליפס קולטים שהם הולכים הביתה ומתחילים לשמור בטירוף שלהם, האחיין שולח ידיים, ג'ורג' קופץ לכל מקום. אבל זה כבר לא עוזר. דנבר היו נעולים ולא היה דבר שיכל להוציא את הכדור מהידיים של יוקיץ' ומוריי ולהציל את הקליפס.

לברון לרגע לא איבד את הפוקוס. גם בקלאץ' גם באיבודים, הכל היה מתוכנן הכל היה לברוני.

כוכבית

אין, אפס, ניש גישט, גורנישט. התהילה לאגמים, הכבוד לסגולים זהובים.

המורשת

עדיין לא מספר אחד. בספק אם שתיים. שרק ימשיך.