הפלייאוף שלא היה: פריוויו מערב

לוס אנג'לס לייקרס (1) – פורטלנד טרייל בלייזרס (8) – ניב שכטר

[התקלת הגרלה: פורטלנד עולה מהמקום ה-8)

חמישיית לייקרס: קארוסו, דני גרין, לברון, דייויס, האווארד

חמישיית פורטלנד: לילארד, מקולום, אריזה, כרמלו, נורקיץ'

הלייקרס מגיעים לפלייאוף במומנטום מצוין, לאחר שעקפו את מילווקי והבטיחו ביתיות לאורך כל הפלייאוף. לברון כנראה והבטיח לעצמו את ה-MVP החמישי בקריירה כשסחב את קבוצתו למרות היעדרות קצרה של דייויס לרצף נצחונות. כולל אחד מתוק בסיום העונה בשלשה על הבאזר מול הקליפרס בהרכב מלא.

אך שום דבר לא ישתווה למה שעשתה פורטלנד ב-17 המשחקים האחרונים של העונה.

פורטלנד ניצלה את בהלת הקורונה לריפוי התחלואות והמכאובים. לילארד חזר כמו מלוע של תותח, יוסוף נורקיץ' עדיין מסיר חלודה לאחר כמעט שנה ללא משחק, אבל כבר הפגין עד כמה הוא חשוב לקבוצה. טרבור אריזה התגלה כבינגו, וכרמלו עדיין שם כשצריך לעשות נקודות. כל הצילינדרים דופקים לקבוצה של סטוטס שניצחה 16 מה-17 האחרונים של העונה ועשתה את הבלתי יאמן.

לא רק שהם מחקו את פער 4 המשחקים מממפיס בקלות יחסית, הם כמעט ועלו למקום השביעי על חשבון דאלאס, שהיתה 10 משחקים מעליהם לפני ההפסקה הכפויה, אך נפלו במשחק בודד. בכל זאת, עם איך שהעונה הזו התחילה, ואיך שהיא נגמרה דמיאן לילארד לא צחק כשאמר שלעבור את הלייקרס לא צריכה להיות בעיה מיוחדת.

המצ'אפ בין הקבוצות מעניין. ללייקרס יש יתרון בדמות לברון שנתן את העונה הכי טובה אי פעם לשחקן בגילו. עם כל הכבוד לטרבור אריזה ויוסוף נורקיץ', אין לפורטלנד מי שיעצור את דייויס ולברון. מצד שני ללייקרס אין אחד שיכול להפריע ללילארד שנמצא בכושר אלוהי. אם סי ג'יי מקולום יוכיח שהוא ראוי להיות כוכב שני בקבוצה עם שאיפות, יהיה כאן מצ' אפ קלאסי בין קו קדמי קטלני לקו אחורי רצחני.

תחזית: קשה לדעת. פורטלנד בכושר הזה היא הדבר האחרון שלברון צריך בסיבוב הראשון. אבל עדיין, ההגנה של הלייקרס והיתרון הברור של שני הכוכבים המובילים יתן כאן ניצחון לקבוצה מאל איי, שיגיע ביזע ודמעות.

לוס אנג'לס קליפרס (2) – דאלאס מאבריקס (7) – סער ברעם

שוב אני מסקר את המדורגת 2 מול המדורגת 7 וקשה להיות אובייקטיבי, כרגיל. בתור אוהד דאלאס מושבע (הייתי שם גם כשהפסדנו מול מיאמי ב-2006 וגם קצת לפני), אני אומר לעצמי שיש לנו מה למכור נגד הקליפרס. אבל הפציעות, אויש, הפציעות. דוויט פאוול, שכל מהלך שלו נראה כמו פציעה לכשעצמו וג'יילן ברונסון – הרכז המרתק שניהל את העניינים כשדונצ'יץ' נח – בחוץ. בקליפרס כולם בריאים ובחלוקת עומס. קוואי, ג'ורג', בברלי, מונטרז, לו וויל וכל האימה שהקבוצה הזו מביאה למגרש Day In and Day Out. כשתופסים אותם ביום טוב שלהם, המשחק גמור. גם מול הקבוצות הטובות יותר.

מה דאלאס יכולים לעשות כדי לשבש את תוכנית המשחק של אל.איי

להוציא את הקליפרס מאיזון. חשבתי על כמה תרחישים שיכולים להסב צרות לקליפרס, והם:

1 לתת לבובאן 20-27 דקות בערב

נשמע מוזר נכון? לא לי. עד עכשיו הוא הוכיח את עצמו ובענק, בכל הקבוצות ששיחק בהן, כחלק מהצמד בובי את טובי. כולנו יודעים שריק קרלייל יודע להפשיל את השרוולים ולעשות התאמות התקפיות והגנתיות, אז למה לא? את מי הקליפרס יכולים לשים על בובי? את זובאץ הרך? את הראל, שנחות ממנו פיזית בכמה מונים? אין ספק שיש להם על מה לעבוד פה.

2 להוציא את לוקה מהר מהחמישייה

אין מה לעשות, לוקה הוא לא השומר הכי טוב במאבס ויש עדיפים עליו. אני טוען שאחרי כמה דקות בודדות, במידה והוא לא מצליח לקנות סל מול הבולדוגים של הקליפרס (ע"ע קוואי ובברלי) – להוציא אותו כחלק מתוכנית המשחק. הוא יגיע הרבה יותר בפוקוס לרגעים המכריעים של המשחק, וגם יכול לקבור את הספסל החלש-הגנתית של הקליפרס בעמדות הגארד.

3 לתת לבראה-פורזינגיס לנהל את המשחק

עוד מהלך פסיכי שיכול להיות של המאמן קרלייל הוא לתת ללוקה קצת לנוח ולשחק אוף-דה-בול. מה שזה ייתן לו זה המון אוויר, והרבה פעמים בידודים עם שחקנים שלא מתאימים לשמור עליו. מה יקרה לבראה ופורזינגיס? סביר להניח ששלשות פנויות. לא לשכוח את טימי הרדוואי ג'וניור (40.7), סת' קרי (45.3), דוריאן פיני-סמית' (37.4), דלון רייט (38.5) והגרמני הכל-יכול, מקסי קליבה (37.4). כולם קלעי שלשות מעל הממוצע. גם ג'סטין ג'קסון נמצא על הספסל ומחכה לפרוץ.

מה הקליפרס צריכים לעשות בשביל לנצח את דאלאס בסוויפ

1 לזרוק על דונצ'יץ' שומר רענן חדש כל 3 דקות

קוואי, ג'ורג', בברלי, רג'י ג'קסון, מרכוס מוריס ואפילו לאנדרי שאמט יכולים להיות שומרים שיכולים להאט את לוקה. בשביל להכניס אותו לשוטינג סלאמפ, צריכים 'לטפל' בו כמו שצריך. וזה אומר להתחיל עם בברלי, לייאש לחלוטין עם קוואי, לעייף אותו כשייכנס לצבע עם מוריס ולחתום את זה עם ג'ורג' או רג'י ג'קסון, שיוציאו לו את הכדור מהידיים.

2. לשחק קבוצתי ולגרום לדאלאס לרוץ

כבר כמה שנים שהקבוצה של קוואי נותנת לו ללכת לעבוד לבד וזה עובר לא רע בכלל. זה גם מה שהיה בפלייאוף שעבר כשטורונטו שמו את המפתח בידיים שלו המון פעמים. אבל עם כל הכבוד, דאלאס קבוצה קצרה יותר מבדרך כלל והם לא יכולים לעמוד עם הקליפרס עין בעין למשך 48 דקות. לתת לקוואי לנהל את המשחק ורק כאשר יש 7-8 שניות אחרונות אז שיילך 1:1. אם לא, שימשיכו למסור עד שלשחקנים כמו סת' קרי ייגמר האוויר.

3. להרביץ מתחת לסל

ה'חולשה' העיקרית של הקליפרס היא מתחת לסל. עכשיו, עם צירופו של ג'ואקים נואה לספסל, יש מי שירביץ לפורזינגיס הרכיכה וייתן קצת גוף על מריאנוביץ'. עם כל הכבוד לזובאץ, הוא לא רואה דם כמו נואה, רחוק מלהיות מלוכלך כמו נואה, רחוק מניהול המשחק (שאנחנו יודעים שיש) לנואה ונמצא שנות אור מאחורי ניסיון הפלייאוף שיש לצרפתי הבינ"ל. כל מה שצריך עכשיו זה לחבר בין ג'ואקים נואה לאיכות של הקליפרס. הוא מתאים לשם בול.

ובקיצור, הציפייה שלי היא, בתרחיש האופטימי, 4-2 לקליפרס. דאלאס לא יחזיקו הרבה מים, במיוחד כשאין בשר בעמדות הגארד-פורוורד מול הקליפרס.

דנבר נאגטס (3) – יוסטון רוקטס (6)

34 שנים אחרי הפעם האחרונה שהן נפגשו לסדרת פליאוף הולכות דנבר נאגטס ויוסטון להיפגש בסיבוב הראשון לסדרה שרק אלוהים יודע איך וכיצד היא הולכת להתפתח. קבוצה שבנויה לעונה הרגילה נפגשת עם קבוצה שכל תכליתה היא לעקוץ בפליאוף. קבוצה שמבוססת על סנטר דומיננטי משחקת מול קבוצה ש'סנטר' אצלה נחשב למילה גסה. קבוצה שמשחקת לאט מתמודדת מול קבוצה שכל תכליתה הוא לרוץ לצד השני באטרף. קבוצת הגנה (פוטנציאלית לפחות…) מול קבוצת התקפה. קבוצה בעלת ניסיון פליאוף קצר וטראמותי מול קבוצה עם מסורת של העפלת שלב אחד לפחות.

מי תנצח בקרב הססגונות האלה? קשה לדעת ובהתחשב בכך שהפרש הניצחונות ביניהן בסוף העונה עומד על שלושה משחקים בלבד, אז אל תיתנו לדירוגים של הקבוצות להטעות אתכם – הכל פתוח ואפילו המאזן העונתי בין שתי הקבוצות (2-2) מתעקש על כך.

אז בואו נדבר על כל קבוצה בנפרד ונגיע בסוף גם לתחזית:

דנבר נאגטס

חמישייה: ג'מאל מורי, וויל ברטון, גארי האריס, פול מילסאפ (ג'רמי גרנט), ניקולה יוקיץ'

כשהיא מגיעה לפליאוף השני ברציפות שלהם, אחרי הפסקה של חצי עשור, עושה רושם שמצבה של דנבר נאגטס אניגמטי מתמיד. העונה הסדירה הפכה אותה להיות קבוצה בסימן שאלה גדול יותר מתמיד ואת התשובות הסופיות נקבל כנראה בשבועות (או פחות…) הקרובים.

דנבר, יש לזכור, מסומנת כבר כמה שנים כאחת מקבוצות העתיד המבטיחות בליגה. שילוב של ניהול מוצלח שהביא להרכב של כמה צעירים איכותיים עם ניקולה יוקיץ' המיוחד וג'מאל מוריי השאפתן, גרם לכך שרבים האמינו שהקבוצה הולכת להשתלט תוך כמה שנים על הליגה. הפליאוף הקודם רק חיזק את התחושה הזו. דנבר אמנם נחנקה בסופו של דבר במשחק מספר 7 ביתי בסדר חצי גמר המערב מול פורטלנד אבל הצליחה למצב את עצמה כקבוצה שיש לה מה למכור גם בחלק הזה של העונה ושאם עוד מעט שיפור – היא תצליח להגיע רחוק יותר.

אלא שהעונה הזו נראתה כמו דריכה במקום מצד הנאגטס. זה לא רק העובדה שהקבוצה התדרדרה מקום אחד בטבלה לעומת השנה הקודמת, אלא בעיקר התחושה שהיא תקועה מבחינת הכדורסל שהיא משחקת. יוקיץ' לא הביא שום דבר חדש ופעמים רבות נראה כמו שחקן שנחישות וחוכמת משחק יכולים להיות שילוב שעוצר אותו, מורי לא התקדם לשום מדרגה ועל אף ניסיונות המיצוב של הקבוצה כקבוצת הגנה חזקה (דבר שבלט בעיקר בתחילת העונה) לא נראה היה שיש שם מספיק חומר שחקנים לחזק את התדמית הזו לאורך זמן.

גם חילופי המחילפים בטרייד אמצע העונה לא עשו חסד עם הקבוצה. ביסלי והרננגומז שעזבו דווקא התגלו כחיונים (ביסלי מאוד) במינסוטהו ואילו נואה וונלה שעשה את הדרך ההפוכה וג'ורדן מקריי הצלף, שנחת מוושינגטון, לא השתלבו היטב וגרמו לכוח האש המשני של דנבר להישאר לא מספיק משמעותי. בניגוד לשנה שעברה שבה וויל ברטון עלה מהספסל, השנה הוא עלה ברוב הפעמים מהחמישייה מה שהפך את הספסל של דנבר די עקר בסופו של יום וגם היתרון הזה נשחק לעומת העונה שעברה. דנבר אמנם הצליחה בסופו של דבר לשמור על המקום השלישי במערב, הרבה בזכות פול מילסאפ שגילה ערנות וחיוניות ברגעים האחרונים של העונה (וגם למייקל פורטר מגיעה מילה טובה) אבל סימני השאלה כבר כאן – קבוצה עם לא מעט כישרון בספסל אבל למעשה בלעדיו ועם חמישייה שלא לגמרי ברור עם היא מסוגלת למשוך את העגלה במעלה הדרך העולה בפליאוף.

וכך מגיעה דנבר לסדרה מול יוסטון בתחושה שזה עכשיו או לעולם לא. אם דנבר לא תהיה קבוצה שמתשפרת מבפנים בשבועות הקרובים ועושה את קפיצת המדרגה בהתבסס על מה שיש לה, היא תצטרך לחשוב על שינויים נוספים שאולי יגררו חשיבה מחודשת על הצורה בה הקבוצה הזו נבנתה. הפליאוף הזה הוא המאני טיים של הצוות המקצועי של הקבוצה – טים קונלי הג"מ והמאמן מייק מאלון וייתכן שעמלם ירד לטימיון ובקיץ יהיה לא מעט סידורים לעשות בדנבר.

ועם זאת, הנאגטס כן מביאים לסדרה מול יוסטון מספר חוזקות. ראשית כל, ניקולה יוקיץ', שבחכמתו והיתרון הפיזי שלו, מהווה נקודת תורפה להגנה של יוסטון. יוקיץ' הוא הפנים והלב של הנאגטס ואם הוא יגיע עם סכין בין השיניים ויפגין את היכולת שאפיינה אותו בחלקים נרחבים של הפליאוף הקודם, ליוסטון תהיה בעיה. פול מילסאפ, שנמצא כאמור בכושר טוב, יכול גם הוא להיות שובר שוויון. למילסאפ יש טון ניסיון והוא נודע כבר כמי שהביא קבוצות אפורות למדי (יוטה, אטלנטה) לגמר אזורי. שחקן אחד גבוהה שמתפקד היטב זו צרה ליוסטון, אבל שניים בדמות מילסאפ ויוקיץ' (וחיפוי של גרנט, פורטר ופלאמלי מהספסל) עשויים להיות מכה אנושה בשבילה.

גם קצב המשחק של דנבר הוא אנטיתזה מוחלטת לזה של יוסטון. דנבר היא הקבוצה השנייה באיטיותה העונה ונראית הרבה פעמים כמו סוחר מזרח תיכוני בלב התפוח הגדול – כשלכולם יש זמן, היא עושה את הדברים בקצב משלה. פעמים רבות זה עוזר לה להוציא את היריב משיווי משקל וגם בסדרה הזו, שגורלה יקבע הרבה בזכות הקצב, יש לה אפשרות לנצל את המשחק ה'שקול' שלה מול האללה-בבלה של הרוקטס.

מצד שני, אם לדנבר יש מה להיות מוטרדת ממנו זה הרכב הגארדים שלה שנופל בכל פרמטר מזה של הרוקטס. מורי-האריס-ברטון הם שלישיה חביבה אבל מול הארדן-ווסטברוק-גורדון הם נופלים בכוח האש, בניהול המשחק, בניסיון וביכולת לשים בסופו של דבר את הכדור בסל. הניסיון גם הוא ישחק כאן תפקיד משמעותי ולא בטוח ש-14 משחקי הפליאוף שדנבר צברה בשנה הקודמת מספיקים.

ועדיין, כמסקנה כוללת – הנאגטס מסוגלים במה שיש להם, לעלות כיתה תוך כדי הפליאוף. ליוקיץ' יש עוד קלפים בשרוול, למוריי יש עוד לאן להתקדם (בטח בניהול משחק ובשיקול דעת) וגם אחרים בסגל (טורה קרייג, ג'רמי גראנט, מייקל פורטר) רחוקים מלהגיד את המילה האחרונה בעקומת הלמידה שלהם. האם זה יקרה בדיוק עכשיו? מסופקני. אבל בדנבר בהחלט רשאים להתפלל לכך.

יוסטון רוקטס

חמישייה: (לגבי עמדות, לא מתחייב…): ראסל ווסטברוק, דניאל האוס ג'וניור, ג'יימס הארדן, פי.ג'י טאקר, רוברט קובינגטון

יוסטון רוקטס היא החידה הגדולה של הפליאוף הקרוב. הניסוי המטורף שרקחו דריל מורי ומייק דאנטוני מגיע לשלביו הסופיים בצומת ה-T שהוא הגיע אליה יש בסך הכל שתי אפשרויות: התנפצות צנצנות המעבדה על הרצפה ותיוג של הניסוי בפח הזבל של ההיסטוריה כמדע מופרע, ביזארי ומיותר או הצלחה פנומנאלית ונוסחה שתדביק את עולם הכדורסל כמו וירוס סיני עלום.

מה מהשניים נקבל? לאור החודשיים וחצי שעברו על יוסטון מאז שהיא שלחה את קלינט קאפלה לנו-דיפנס-לנד הקרויה 'אטלנטה הוקס' והפכה את הסמול-בול הרגיל שלה לאקסטרה-סמול-בול-פלוס-פלוס קשה לתת תשובה מכריעה. יוסטון הצליחה בתקופה הזו לנצח את הסלטיקס ואת הלייקרס, את יוטה (פעמיים) ואת מילווקי (ב-25 הפרש!) אבל גם לקבל 140 נקודות מוושינגטון, להפסיד לבולס ואולי להגיע לשיא השיאים (מהצד השלילי של השיא) עם הפסד ב-38 הפרש לממפיס ברביעי האחרון, הפסד שאמנם לא שינה כלום אצל שתי הקבוצות (אפילו הגריזליס לא הצליחו בסוף להעפיל לפליאוף) אבל לימד אותנו על כמה פערים (בעיקר ברמת הריכוז והמוטיבציה) יש ליוסטון להתגבר בשביל להוות תחרות מול קבוצות שונות מרחבי הליגה בשיטה בה היא משחקת.

וזו באמת השאלה המשמעותית איתה יוסטון מגיעה לפליאוף בעיניי- השאלה המנטאלית. השיטה של דאנטוני דורשת מהשחקנים מקסימום מאמץ במשך 48 דקות. על הנחיתות הפיזית, מכפים ביוסטון בריצה בלתי פוסקת, בשטיפה של המגרש ובפיזיות מציקה. יוסטון במיטבה היא ילד עם הפרעת קשב וריכוז שלא לקח ריטלין וגם למבוגר, גבוה וחזק בהרבה, קשה להתמודד עם האנרגיה המתפרצת שלו. האם היא תצליח להיות כזו לאורך כל הפליאוף? האם הרוטציה הקצרה שלה תחזיק במשימה האינטנסיבית שעומדת לפניה (ודאנטוני עוד אוהב לקצר רוטציות עוד יותר כשהמים רותחים)? על זה תקום ותיפול המורשת של דריל מורי כי יש סיכוי שאחרי הניסוי הקיצוני הזה, הוא שוב לא יהיה הג'נרל מנג'ר של הרוקטס.

ולצד השאלה הגדולה יש עוד כמה קטנות ומשמעותיות: הארדן ווסטברוק כצמד וגם כל אחד לחוד. נתחיל מהשילוב בין שניהם, אמנם בפעם האחרונה שהם עשו פליאוף באותם מדים זה נגמר בסדרת גמר אבל הפעם המציאות קצת שונה (ולו רק בגלל שאת תפקיד דוראנט מאייש אריק גורדון…). השניים האלה לימדו אותנו במשך העונה שהם מסוגלים לשחק יחד ולחתור במשותף לאותה מטרה. אבל האם המשוואה הזו תחזיק בפליאוף? האם כשיהיה צריך לקחת זריקות מכריעות ברבע אחרון חשוב מאין כמוהו, ווסטברוק ידע לשים את האגו בצד מצד אחד והארדן מהצד השני ידע לחלוק בתהילה שהייתה עד לא מזמן אך ורק שלו?! כל ילד יודע שהפליאוף והעונה הסדירה הם לא בהכרח אותו דבר ובמקרה של שני ה-MVP'יז לשעבר, השאלה הזו שוב צפה ועולה עם תחילת הפוסט-סיזון.

ולצד זה, יש גם שאלות אישיות לכל אחד מהם: הארדן ידוע בשנים האחרונות כמי שמאבד מכוחו ככל שהפליאוף מתקדם ולו רק בשל העומס הפיזי והתלות של הקבוצה בו. השנה זה קרה אפילו מוקדם מדי ומפברואר הוא חווה נסיגה במספרים ועונה שהייתה יכולה להיות מטורפת מבחינת הנתונים שלו התנרמלה לקראת סיומה. האם הוא יהיה במיטבו בפליאוף? האם הנסיגה בחודשים מרץ ואפריל היא רק תוצאה של שחרור ושמירה על הגוף לקראת הפליאוף או שהנסיגה כבר כאן והפליאוף רק הולך להחמיר אותה? לכולנו ברור שבלי הארדן בשיאו ליוסטון אין ממש מה למכור (ויסלחו לי אוסטין ריברס ובן מק'למור) ולכן החשיבות של הארדן גדולה מתמיד, הוא יצטרך גם להיות בפורמה בדקות המכריעות וגם לשחרר בדקות בהן הוא עייף (ובשביל זה הרי המציאו את ראסל ווסטברוק לידו). אחרת, יוסטון לא תלך לשום מקום.

ווסטברוק מצידו גם לא ממש נתן פליאופים מופתיים בשנים האחרונות. בשנה שעברה מול פורטלנד ובזו שקדמה לה מול יוטה היה נראה שהוא מנסה יותר מדי לעשות את הדברים לבד. ראש בקיר בלילה ממוצע שלו בעונה סדירה הפך להיות נגיחות מתמשכות בקיר בטון בפליאוף וווסטברוק נראה לעיתים ממש לא קשור למשחק ולמשימה של קבוצתו עם עשרות ניסיונות הירואיים לנצח לקבוצתו את המשחק ללא תכלית. הפעם הוא יצטרך להיות הכי קבוצתי שהוא היה בקריירה שלו, לשחק את התפקיד שלו, לדעת לפעמים לעלות מהספסל ולשמש על תקן שחקן שישי (בעייני, זה יכול להיות פתרון מצוין) ולעשות את הדברים שהוא טוב בהם וכל-כך נחוצים בהרכב הזה של יוסטון (ריבאונד בעיקר) ווסטברוק יצטרך להיות לוחם שחושב על טובת הקבוצה קודם כל וזה לא בהכרח יהיה פשוט בשבילו, בטח לא עכשיו כשכל כך הרבה זרקורים מופנים לכיוון יוסטון ולכיוונו.

ויש גם שאלות מקצועיות שדורשות פתרון – איך ייראה המצ'-אפ מול יוקיץ' (פי.ג'י טאקר וקובינגטון יכולים לעצור אותו?), כמה אריק גורדון מסוגל להתעלות מעל העונה החלשה שהוא חווה? (יוסטון חייבת לגייס כמה שיותר קליעה) והאם מייק דאנטוני שוב ישחוק את הקבוצה שלו מוקדם מדי? סדרה מול דנבר, הארוכה, הפיזית והעמוקה בהחלט עלולה לשחוק את הרוקטס וגם אם הם ינצחו אותה, בסיבוב הבא מול הקליפרס (כנראה…) הם עשויים להישאר ללא כוחות. הם יצטרכו לבוא חדים וממוקדים בשביל לנסות לסגור את הסיפור כמה שיותר מהר.

תחזית: אין לי ספק שזה יהיה של יוסטון ואפילו מהר מהצפוי. יוסטון בחמישה משחקים.

יוטה ג'אז (4) – אוקלהומה סיטי ת'אנדר (5)

[התקלת הגרלה: אוקלהומה- כוכב עולה בסימן שאלה לפלייאוף, יוטה ג'אז עוברת פלייאוף חלק בלי פציעות ובלי סכסוכים].

חמישיית יוטה: קונלי, מיטשל, בוגדנוביץ', רויס אוניל (אינגלס?), גובר

חמישיית ת'אנדר: שרודר (פול?), אלכסנדר, פרגוסון, גלינרי, אדאמס

איזה נאחס. אוקלהומה הפתעת העונה עשתה הכל נכון. איכשהו הם הצליחו להתגבר מהעזיבה של ווסטברוק ושל פול ג'ורג' כדי לתת עונה טובה יותר מקודמתה. בילי דונובן סופסוף הצליח להראות למה צפו לו עתיד כה מבטיח בתור מאמן בליגה. שי גילגס אלכסנדר בעונתו השנייה כמקצוען הוביל את הקבוצה ומסתמן ככוכב בהתהוות. דנילו גלינרי נשאר בריא ודניס שרודר מצא את מקומו כשחקן השישי המושלם בדרכו לתואר המתאים לתפקידו.

אך מעל כולם היה כריס פול. אותו כריס פול שיוסטון וויתרו עליו ועוד הקריבו לא פחות מ-2 בחירות סיבוב ראשון סיפק מנהיגות והקרבה, כשהוא מחמיץ משחק אחד בלבד כל העונה. עד לשבוע האחרון. זה לא קרה במשחק, אפילו לא באימון, אלא בעת ששיחק באולינג. אותו האמסטרינג ארור. עדיין לא ברורה חומרת הפציעה אבל פול בוודאות יחמיץ את המשחק הראשון ואולי השני מסדרת הפלייאוף בסיבוב הראשון.

בואו נקווה שהפציעה פחות חמורה ממה שאנחנו חושבים ואוקלהומה תיתן פייט מול יוטה שחוותה עליות ומורדות משלה כל העונה.

הדרמות שעברו שחקני יוטה יכולים להפוך לסדרת טלנובלה. לאחר שנבחר לאולסטאר הראשון בקריירה, רודי גובר הפך למוקד העין הציבורית במה שנראה כמו סצנה הלקוחה מסרטים. נגיף מסתורי הגיח לעולם ואיים לשתקו. גובר נראה כשהוא מזלזל בעיתונאים ובחבריו לחדר ההלבשה כשהוא צוחק על אלו המקפידים על הגיינה. צרפתי אחרי הכל.

אך יום אחד, באוקלהומה סיטי מכל המקומות, עולם ה-NBA התהפך. לפני משחק בין הג'אז לאוקלהומה, נודע כי אותו גובר נמצא חיובי ונושא את הנגיף. המשחק הופסק וה-NBA כולה הושבתה לשבועיים ימים. כל שחקני הליגה מייד נבדקו, כי הליגה התכוננה לתרחיש הזה מבעוד מועד. מעטים יצאו חיוביים, כולל דונובן מיטשל שזעם על גובר. השמועות טענו כי מיטשל רותח על הגישה של גובר ולא עזרו ההתנצלויות, אפילו אביו של מיטשל קיבל את המחלה ועל זה הוא לא יכל לסלוח. לאחר שבועיים של פגרה נראה כי כל שחקני הליגה החלימו, אך יותר מזה – התברר בתחקיר כי מיטשל הוא זה שהעביר לגובר את הנגיף ולא להפך.

הליגה חזרה במתכונת מצומצמת בתחילה, כשמי שנכנס לאולם מחוייב לעבור בדיקות לוודא שאינו נושא את הנגיף, אך כרגע נראה כי הגרוע מכל מאחורינו. עולם מוזר.

נראה כי חדר ההלבשה של יוטה צמוד מתמיד והשחקנים דיווחו כי כל החוויה חיברה ביניהם והם מוכנים עכשיו לכל דבר שלא יבוא. יוטה סיימה את העונה מצויין כשהיא הודפת נסיונות של אוקלהומה ושל יוסטון לזכות ביתרון הביתיות.

תחזית: מה שהיה אמור להיות קרב צמוד בין שתי קבוצות מצויינות הופך לסימן שאלה גדול. עד כמה הפציעה של פול תשבית אותו להמשך? האם חדר ההלבשה של יוטה אכן חזק ומחובר או רק משבר אחד נוסף מלפרק אותו בשנית? אם פול ייעדר אני מהמר על 1:4 ליוטה. אם יחזור להמשך הסדרה הכל פתוח, כולל הדחה מפתיעה של הג'אז בשבעה משחקים.