כדורגל באשוויץ – סיפורו של בנימין דוידוביץ'

אלו הן קורות חייו של בנימין דוידוביץ' (יבדל"א) – שוער מכבי חיפה בשנות ה-50' וה-60' של המאה הקודמת, עסקן במחלקות השונות של האגודה וממקימי מחלקת הכדורעף, ואביו של שוער העבר ומאמן השוערים במחלקת הנוער של המועדון כיום, בנו ניר דוידוביץ' – כפי שתועדו על ידי אשתו לאה.

לפני שנתחיל אני רוצה להודות מכאן למשפחה על הסכמתה לשתף פעולה ולהעביר אלי את המידע שלהלן.

*

נולדתי בגמרניה (סארבריקן) בפברואר 1930. בגיל 5 בערך, לאחר שהורי התגרשו, אבי לקח אותי לפראג שבצ'כיה. מאחר והוא עבד כסוחר, שהיתי במשך היום במעון ואחר הצהריים אבי היה בא לאסוף אותי.

בגיל 6 בערך, הכניס אותי אבי לבית יתומים. זו היתה פנימייה לילדים שמסיבות שונות לא יכלו לגור עם הוריהם. בבית היתומים נשארתי עד למלחמה, ובכל התקופה הזו כבר לא ראיתי יותר את אבי. הוא כתב לי מכתבים והיו מקריאים לי אותם. אז התברר לי שהוא בבלגיה, אבל כתובת לא היתה לי.

בתקופה זו התחלתי ללמוד בבית ספר. אחרי הלימודים היינו חוזים לבית היתומים. לאחר ארוחת הצהריים ומנוחה, היינו מכינים שעורים בעזרת מורה. לאחר מכן יכולנו לשחק. היתה לנו חצר קטנה שם שיחקנו כדורגל ומשחקים אחרים. בחורף היינו גולשים ומשחקים הוקי קרח. בקיץ היינו יוצאים לטיולים ומחנות. היו גם חוגים לנגינה בפסנתר ובכינור. אני התחלתי ללמוד פסנתר אבל לא הספקתי הרבה. כמו כן ניגנתי במפוחית פה. בסך הכל החיים שם היו יפים ומעניינים, כמעט כמו לכל ילד נורמלי. כל זאת עד כניסת הגרמנים לצ'כיה בשנת 1940. אז התחילו כל מיני הגבלות כגון ענידת טלאי צהוב וכן איסורים ללכת לבית הספר ושאר המקומות.

ב-24 באוקטובר 1942, נלקח חלק גדול של הילדים ללא המורים לגטו טרזין. העיר טרזין פונתה מתושביה ונהפכה לגטו. הגרמנים היו מעוניינים להראות עד כמה טוב ליהודים והיו מביאים את הצלב האדום לביקורים. החיים בגטו התנהלו בצורה די נורמלית. היו שם חנויות ולאנשים היה כסף לקנות מצרכים. אותנו (הילדים שהגיעו מבית היתומים) ריכזו בבית הספר. הלימודים התנהלו, אך לא בצורה מסודרת. בתקופה זו חליתי במספר מחלות כמו מחלת הטיפוס ומחלת השינה. קיבלתי שם טיפול טוב, כי היו רופאים טובים ובית חולים. כמו כן, באחד המשחקים שברתי את עצם הבריח. היום אני יודע שהייתי בר מזל שחליתי במחלות בתקופת הגטו ולא באושוויץ.

ב-18 במאי 1944, הגעתי לאושוויץ-בירקנאו ברכבת. הגענו בשעות היום והתקבלנו בצעקות. אני זוכר שזה היה מאד מפחיד. משם הלכנו ברגל ל"מחנה המשפחות". בלילות היינו רואים את האש מהמשרפות וביום יצא עשן מהארובות. אז כבר ידענו לאן נעלמים האנשים.

באחד הימים אספו את האנשים מכל הצריפים והתחילו למיין את הילדים. חלק מהילדים, ובניהם אני, הועבר ל"מחנה עבודה" וכל השאר הושמדו. היו ילדים שעד אז היו עם הוריהם והפרידה הזו מההורים גרמה להם לשוק. הפעם הראשונה שהם ידעו שיותר לא יראו את הוריהם. מאחר שאני הגעתי למחנה ללא הורים ומאחר שכבר מהילדות הייתי ללא משפחה, היה לי יותר קל כי לא נאלצתי לעבור את הפרידה הזו.

במשך החודש הראשון במחנה העבודה, עדיין לא גילחו את שערנו ואפשרו לנו לשחק כדורגל. לאחר מכן, פיזרו אותנו לכל מיני בלוקים ושלחו אותנו לעבודות שונות. אני עבדתי בהעברת מתים מחוץ למחנה בעגלות. כמו כן, הייתי מצורף במשך היום לצריף 13 שהיה צריף עונשים לאנשים שניסו לברוח או ביצעו עבירות אחרות. הדבר הכי גרוע שלעולם לא אוכל לשכוח היה עונש המלקות. היה שולחן מעוגל ולמטה מתקן להכנסת הרגליים. אדם אחד מחזיק לנענש את הידיים ואדם נוסף מכה אותו בישבן. האיש שקיבל את המכות היה צריך לספור את המכות ולאחר מכן לעשות כפיפות ברכיים. הצעקות היו כמובן נוראיות.

הלבוש שלנו באשוויץ היה חולצה ומכנסיים מבד דק בדוגמת פסים וכפכפי עץ. בחורף, הקור היה עז. כל ערב היינו חוזרים לצריף עד למחרת בבוקר. כל בוקר וכל ערב נערך מסדר נוכחות מחוץ לצריף. היו סופרים אותנו והספירה היתה אורכת שעות, בשל "טעויות" כביכול בספירה.

מדי פעם היו מודיעים שביום מסוים לא יוצאים לעבודה, ואז נערכו "סלקציות". סלקציה פרושה שהיינו עומדים בצריף עירומים לפני ד"ר מנגלה, והוא היה מראה באגודלו שמאלה וימינה, שפירושם לחיים או למוות. במשך הזמן כבר הבנתי איזה טור דינו למשרפות. באחד המסדרים הורה לי ד"ר מנגלה ללכת לטור שדינו השמדה, אבל הצלחתי "להתפלח" חזרה, ואז "ניפחתי" את החזה כדי להיראות גדול וחזק, וכך ניצלתי מספר פעמים.

באחד הימים החליטו שהצריף של הילדים יוצא למשרפה. למזלנו, האחראי על הצריף היה גרמני – אסיר פוליטי שהלך לפנינו ולא הסכים שייקחו אותנו להשמדה, והוא אכן הצליח. מלחמת הקיום במחנה היתה יום-יומית. כאשר חילקו את רבע פרוסת הלחם, כל אחד שמר עליה בקנאות. היו תקיפות ומכות על כל דבר קטן, כגון מי יישב על התנור שחימם את הצריף. היום הכי טוב בשבוע היה יום ראשון. ביום זה לא עבדנו וקיבלנו מרק סמיך עם עדשים, תפוחי אדמה וחתיכות בשר קטנות. ביום ראשון התקיימו גם תחרויות אגרוף בכניסה למחנה, שהיוו בידור לגרמנים. כמו כן, היתה תזמורת.

במחנה היו שני צריפים של עובדים "מיוחדים". אחד מהם, "מחנה קנדה", שבו ריכזו את כל הציוד שהביאו האנשים ברכבות. להם היה כל דבר: בגדים, אוכל (לחם, נקניקים, גבינות), סיגריות. כאשר לא נערכה ביקורת קפדנית על ידי הגרמנים, יכלו העובדים לקחת לעצמם מהמצרכים הללו. העובדים בצריף הזה דאגו לנו, הילדים, וכך קרה שבלילה בו יצאנו ל"מצעד המוות" הצליחו להשיג לי נעלים גבוהות ובגדים חמים.

הצריף השני היה של עובדים שתפקידם היה לשרוף את הגופות בקרמטוריום. הם הוחלפו מדי פעם, ולאחר מכן הושמדו, כדי שלא יספרו מה קורה. מאחד הימים הם התקוממו ושרפו את השומרים הגרמנים ששמרו עליהם וכמה מהם ניסו לברוח. אף אחד מהם לא הצליח לברוח, כי הם נורו על ידי שומרים אחרים, ואחרים שנתפסו נשלחו למשרפות. גופותיהם של אלה שנורו הובאו לכניסה של המחנה, כדי שכולם יראו מה עונשו של מי שמנסה לברוח.

יש לציין שבתקופה זו לכל אדם היה מספר וזו היתה זהותו. כמו כן, איבדנו את תחושת הזמן. בצריפים ישנו בצפיפות רבה על דרגשי עץ, 5-6 אנשים יחד. כולנו התכסינו בשמיכה אחת וכשמישהו רצה להסתובב, כולם היו צריכים להסתובב יחד כמו לפי פקודה.

באחד מלילות החורף, נשמע רעש תותחים. יצאנו את בירקנאו למצעד המוות. בדרך הרבה אנשים מתו. לא ידענו לאן הולכים. אני זוכר שעברנו דרך כפרים גרמניים. כעבור זמן רב, הגענו למחנה שאינני זוכר את שמו ואינני יכול להעריך כמה זמן שהינו שם. באחד הלילות נצטווינו לצאת שוב לדרך. אני נכנסתי לצריף של חולים והסתתרתי מתחת למיטה. כעבור מספר שעות רציתי לראות האם כבר יצאו לדרך ואז נתפסתי ונשלחתי עם יתר האנשים. הועלינו לרכבות. הקרונות היו קרונות להובלת בהמות עם חלון קטן למעלה. את צרכינו היינו עושים בדליים שהיו בכל קרון. בזמן העלייה לקרון, היה לי ויכוח עם חבר בקשר למקום ישיבה בקרון, והוא התיישב במקום בו אני רציתי לשבת. פתאום היתה הפצצה. כשחנינו בתחנת הרכבת, פתחו הגרמנים את הקרונות ויצאנו. כשנגמרה ההפצצה, חזרנו לקרונות, ואז הסתבר לי שחברי, שישב במקום בו רציתי אני לשבת, נהרג. במשך כל הנסיעה עמדתי, ובשל הקור והעמידה הממושכת התנפחות לי הרגליים והתפתחו בועות קור. כשהגענו למטהאוזן, גילחו אותנו וחיטאו אותנו כשאנחנו עומדים עירומים. אני הוכנסתי לצריף ששימש כבית חולים. גם שם קיבלנו כמויות קטנות מאד של אוכל. המצב היה עד כדי כך גרוע, שהיינו משאירים את המתים בצריף כדי לקבל את מנת הלחם והמרק שלהם. בשל מצבי הבריאותי, לא יכולתי לרדת מהמיטה ונשארתי לשכב בקומה העליונה. האוכל הושג לנו למיטה, וכך גם יכולנו להסתיר את המתים. "הבריאים" במטהאוזן עבדו בהעלאת אבנים גדולות במעלה כ-100 מדרגות, וביום המחרת היה עליהם להוריד אותן. כל אחד שנפל היה מתגלגל במורד המדרגות ונהרג.

ב-5 במאי 1945, שמענו רעש של התפוצצויות. זה היה בצהריים. הסתכלתי מהחלון החוצה וראיתי את החיילים האמריקאים שבאו לשחרר אותנו. בזמן השחרור שקלתי 25 ק"מ והייתי בן 15.

לאחר השחרור חזרתי לבית היתומים, מאחר ולא היה לי מקום אחר לחזור אליו. רק חלק קטן מהילדים שהיו בבית היתומים לפני המלחמה חזרו אליו. לעומת זאת, הצטרפו ילדים אחרים שנותרו ללא משפחה. שם התחלתי לחשוב מה אני עושה עם עצמי. היו הצעות של אנשים מארצות הברית וקנדה שביקשו לאמץ חלק מאיתנו.

אני החלטתי לנסוע לפלשתינה. המדריכים עשו לי קשיים, כי הם חשבו שאני רוצה לנסוע לבלגיה לחפש את אבי, ואז אני תופס מקום של מישהו אחר. הבטחתי שאמשיך לארץ. הועברנו לגרמניה להכנה להכשרה.

במהלך 1947, הגעתי לחופי הארץ דרך צרפת באניית המעפילים "המעפיל האלמוני". כפי שקרה לרוב האניות, גם אנחנו התגלינו מול חופי תל אביב, ואז התחיל המאבק עם הבריטים. בסופו של דבר, האנייה הועברה לחיפה ומשם למחנה בקפריסין.

בספטמבר 1947, הגעתי מקפריסין לארץ – לעתלית ומשם הגעתי עם קבוצה של הכרתי לקיבוץ כנרת. מאחר שהקבוצה היתה גדולה מדי ואני לא הייתי שייך אליה העבירו אותי לקיבוץ אשדות יעקב עד תחילת מלחמת השחרור. עקב המצב פינו את כולם לחיפה. לאחר שחזרנו לאשדות יעקב, התגייסתי ונשלחתי לטירונות בפלמ"ח. משם נשלחתי לקורס מד"סים ובגמר הקורס התחלתי להדריך בגדוד 5 של הפלמ"ח. אחרי השחרור התגייסתי למשטרת ישראל.