כשיהיה מאוחר – פרק 3 (סיפור בהמשכים)

יום מספר 6 לסגר המלא בספרד. המצב נראה מדכא, ואני עושה הכל על מנת לא להיתפס למגיפת הפוליטיקה והווירוסים שהשתלטה על חיינו. כשכתבתי את הסיפור הזה לפני 7 שנים, חשבתי שאין סיכוי שנגיע למצבים האלו, והעובדה שאנשים פשוטים ימצאו עצמם במצבים פוליטיים בלתי אפשריים נראית לי היום סבירה מתמיד. בכל מקרה, תתעודדו, כי תמיד יכול להיות גרוע יותר.

********************

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן

פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן

פרק 3- ג'יין

ראשה הוטח לאחור בהפתעה. אם מישהו היה צופה מבחוץ היה חושב שקיבלה זרם חשמלי העובר מכפות רגליה ועד הקודקוד. האם זה יתכן?  היפוך אוסמוזה באמצעות גידול תרביות החיידקים בשורשי הלובודה אכן אפשרי. ההשלכות אדירות. ניצולת מים מקסימאלית, טיהור מים ברמה שלא היתה כדוגמתה. מתכות כבדות, מלחים, אפילו רעלנים ואנטיביוטיקות.

היא ידעה כי ברגע שהתרביות יהפכו סימביוטיות לשורש הצמח ניתן יהיה לשחררו בכל מקום. צמח כה עמיד, איך לא חשבה עליו קודם לכן? מכל הצמחים האקזוטיים והנדירים שאספה ברחבי העולם, הוא היה פה כל הזמן, מתחת לאף. ברגע שישוחרר, כל אדם יוכל לבנות את מערכת הטיהור בביתו. האם זה ייתכן? האם זהו הסוף לצמא בעולם?

לאחר כמה ימים של בחינות חוזרות ונשנות, שבהם ישנה שעות בודדות במעבדה המאולתרת במדבר, מנסה להבין איך לחשוף את התגלית המפתיעה, היא החליטה לצאת ולישון חזרה בבסיס האם. אולי באוהלה הפרטי היא תוכל לחשוב מעט יותר בבהירות.

היא לא הצליחה לישון הרבה באותו לילה, התחושה שעוקבים אחריה הפכה יותר ויותר מוחשית. דניאל לא האמין לה, אף אחד לא האמין בה. אבל היא עשתה את זה.

  בבוקר המחרת נראה כי חלה האטה ביכולת קליטת התרביות בשורשי הצמח. קיבולת ספיחת המלחים בירידה חדה. לא יכול להיות שהם גילו את מקום הימצאה.

היא עשתה הכול על מנת שלא להשאיר עקבות. יכול להיות שבני השבט הבדואי שאצלם היא מתארחת גילו מה היא עושה? האם הם הלשינו עליה?

עליה להעביר את הניסוי למקום אחר, להיות יותר חשאית, יותר מתוחכמת. כל כך קרובה לסוף, אסור לפשל עכשיו.

בוהה בצמחים שלה, היצורים הכי קרובים לה בשנים האחרונות, מנסה להבין  מדוע הם עושים לה את זה? למה שמישהו ירצה להתנכל לה בצורה כזו? את החיים שלה היא הקריבה בשביל המחקר הזה.

בשנים האחרונות כבר החלה להאמין שלדניאל היה חלק בזה. הוא וויתר מהר מדי. משהו בנוחות שבה הוא החליט שזהו, הם נכשלו, שהעולם ימצא פתרונות אחרים. הוא קינא, היא ידעה בליבה. רצה אותה לעצמו. לא הצליח להשלים עם העובדה שהיא לא רק שלו, שהיא חלק ממשהו גדול יותר. כל כך טיפוסי לגבר.

כיומיים לאחר התגלית ידעה שהיא חייבת לעבור מפה. הלחשושים והמבטים ברורים מתמיד. דניאל תמיד קרא לה פרנואידית. האם היא באמת כזו?

כולם בשבט יודעים משהו, הם נחמדים ומתייחסים יפה, אבל  היא הרגישה  שמשהו השתנה בשבוע שבועיים האחרונים לשהותה במאהל. היא לא פרנואידית אמרה לעצמה שוב ושוב. זה אמיתי. הם בעקבותיי.

ג'יין ידעה כי היא חייבת לתכנן את הצעד הבא. הניסוי בשלביו הסופיים, היא לא תוכל להמשיך כאן מבלי לחשוש שיחבלו לה בתוצאות.

 היא גמרה אומר לדבר עם עלי בפינה שקטה במאהל. הוא האדם היחידי שמנסה להבין אותה כשהיא מדברת. רק הוא מסוגל להסתכל לה בעיניים. כשהתעמתה מולו הוא התוודה שמישהו היה כאן ושאל עליה, חיפש את הדוקטור לצמחים.

כששאלה אותו למראהו של אותו אדם כבר לא היה לה ספק. עיניים כחולות בורקות, נראה חזק, מזוקן. זה חייב להיות דניאל. עם העיניים הרושפות והזקן המגוחך שהוא החליט לגדל כי הוא חשב שזה נותן לו מראה יותר בוגר, יותר מחוספס.

אני לא מבינה למה הוא עושה את זה. חשבה לעצמה בפעם האלף. למה הוא מתעקש לחבל במחקר שעבדנו עליו ביחד כל כך הרבה שנים. אולי מישהו איים עליו. כשהתחילו את המחקר מרבית התקציב הגיע ממימון של אחד מתאגידי המים, וואוליה. הרעיון התחיל משימושים תעשייתיים למערכות טיהור מים אולם במהרה הבינו שההשלכות יכולות להיות רחבות בהרבה.

הם החליטו לפשט את המערכת, ועל הדרך מצאו אפשרות לכך שלא יהיה צורך באנרגיה חיצונית על מנת לטהר מים. בהמשך גילו שאפילו להתפיל מי ים היה בגדר אפשרות סבירה. לא רק זה אלא שהמערכת היתה כה פשוטה, שכל אחד יכול להשתמש בה לצרכיו הפרטיים.

באותה תקופה קנו תאגידי המים מהמדינה את הזכויות על מפעלי ההתפלה ומקורות המים, כך שהם לא שמחו לגלות על התפנית שחלה במחקר שהם מימנו.

הם דיברו עם דניאל על כך שהם דורשים חזרה לתכנית המקורית, שלחו שליחים, איימו איומים. בסוף כמובן הפסיקו את המימון, טענו שזה לא מה שהסכימו עליו. עוד טעות שוביניסטית מצידם.

הרי דניאל היה החוקר הראשי בניסוי רק מכיוון שמיקרוביולוג נשמע יותר רציני מבוטניקאית בבקשות מענק למימון. הם כמובן חשבו שאם ידברו איתו ויפנו אליו, האישה הקטנה והשקטה כבר תתקפל איתו. איך הם לא מבינים שכשאישה מחליטה לעשות משהו, דבר לא יזיז אותה מדרכה.

לאחר השיחה עם עלי ג'יין הבינה את חומרת המצב. בסיומה שאלה אותו אם ישנה דרך לעבור למצרים שלא דרך ביקורת גבולות, היא צריכה להעלם לזמן מה.

הימים הבאים עברו בציפייה מורטת עצבים. כבר יותר משבוע שהיא מחכה לצאת מהמאהל. את הניסוי היא לא יכולה להמשיך ונדמה כאילו הזמן עומד מלכת במדבר.

עלי אמר שהוא מארגן איש קשר שמתמחה בדברים מסוג אלה. מישהו הגון יחסית לטיפוסים שמסתובבים פה לאורך הגבול, לא ממבריחי הסמים והזונות, כך לפחות טען. מסתבר שהוא אפילו אינו בדואי. בחור זר, לא מהאזור, בעסק הזה שנים, בדיוק מי שהיא צריכה כאיש קשר למעבר לא חוקי למצרים.

שוכבת על המזרן ברצפת האוהל, כל רכושה בעולם ארוז ומוכן לאות. היא הרגישה כאילו צופה בסרט ריגול ישן. מחכה להתעורר ולראות את דניאל שוכב לצידה, מחייך בשנתו. קערת הפופוקורן לצידו כי הוא אכל הכול החזיר. כל מה שרצתה זה לגלות שחלמה הכול והם מאחרים למעבדה, כרגיל.

ואז מתעוררת לריח המדורה במאהל, גווה דואב,  לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ישנה כמו שצריך. החלומות רודפים אותה, קמה מותשת כל בוקר מהמלחמות בלילה.

בבקרים אהבה לצאת לטיולים רגליים במדבר. טוב ללכת לאיבוד בהרים האדומים. להרגיש קטנה, חסרת משמעות, אבל בשליטה. במדבר היא לא בורחת, היא מחליטה לאן ללכת. יוצרת את השביל בסוליות נעליה.

עלי משגיח עליה מרחוק, היא שמה לב שהוא מפתח רגשות כלפיה. הם מדברים יותר. לפחות מנסים. איך הוא מסתכל עליה מנפנפת בידיה לכל עבר כשהיא מדברת את השפה המוזרה שלה. קשה לה שהיא לא יכולה לכתוב לו, אבל העיניים מדברות.  את הניסוי היא דואגת לא להזכיר, בנושא הזה כבר למדה שלא לסמוך על אף אחד.

עם הידיים והעיניים היא מספרת על הילדות שלה באנגליה. איך הגיעה בגיל 18 להתנדב בקיבוץ והתאהבה במדינה, באנשים יותר נכון. למען האמת באיש אחד ספציפי. גם הוא היה ביישן, עם עיניים כחולות ירוקות ונקודות של זהב מסביב לאישון כאילו אש בוערת מתוך עיניו. אבל הוא בגד בה. לא עם אישה אחרת, יותר כואב, הוא בגד בחלומות שלהם, ברצונות שלהם.

 הם הבטיחו שינסו לעשות טוב. שיעשו כל שביכולתם להציל את העולם. כמובן חלומות טיפשיים של ילדים בני 18, אבל קצת יותר מעשר שנים לאחר מכן צצה הזדמנות אמיתית, והוא הפנה עורף. 

איש הקשר דיבר עם עלי. בעוד יומיים עליה להגיע לבדה לנקודה על המפה. שביל טיולים כלשהו. עלי אמר שהוא יוכל להביא אותה קרוב לשם מבלי שהצבא יעצור אותו. שם יפגוש אותה הגשש, הוא כבר יעביר אותה את הגבול ולאחר כמה ימים של הליכה במדבר היא תהיה בטוחה בסיני.

דווקא כשהתבשרה שהיא עומדת לעזוב, היא גילתה עד כמה היה לה טוב במדבר. פעם ראשונה מזה שנים שהיא החלה להרגיש מעט שלוות נפש.

 היחסים עם עלי הפכו קרובים יותר ויותר. היא הרגישה בטוחה לצידו.

הוא סיפר לה שהוא מקנא על כך שיש לה שתי מדינות ולו אין אפילו מדינה אחת שהוא מרגיש שייך אליה. ג'יין חשבה לרגע, וענתה שלמרות שיש לה שתי מדינות לכאורה, מעולם לא הרגישה בבית כמו אצלם במדבר, ועל כך היא מקנאה בו.

"בעולם שלי", היא ענתה, " אין זמן לשבת על הגבעה, לשתות תה מרווה ולהביט בשמש זורחת מעל הים האדום, יש לנו הכול אבל אין לנו באמת כלום". היא סיפרה על חלום שהיה לה במשך שנים.

"אני עולה על מדרגות נעות בשערי האוניברסיטה. המדרגות עולות מעלה ומעלה ולא מפסיקות. מסביבי המון אנשים, פרופסורים שאני מכירה, כל מיני אנשי עסקים, עורכי דין. סתם אנשים שכנראה נתקלתי בהם איפשהו. אף אחד לא מדבר אחד עם השני, כל אחד מתעסק בענייניו, קוראים מסמכים, מדברים בטלפון, מביטים לצדדים. לפתע אני נתקפת בהלה לא מוסברת, אני מנסה לרוץ למטה אבל המדרגות מושכות אותי למעלה, אני מנסה לצעוק לאנשים ללחוץ על הכפתור האדום שיעצור את המדרגות אבל קול לא יוצא, הם מסתכלים עלי לשנייה במעין בוז ורחמים וחוזרים כולם לעסקיהם. אני ממשיכה לנסות לרוץ כלפי מטה, צועקת בדממה ובוכה, נתקלת באנשים שמנסים להתנער ממני עד שלבסוף אני רוכנת על ברכי, נותנת למדרגות לשאת אותי מעלה ומעלה ואז מתעוררת..

הוא לא הבין איך מדרגות יכולות לשאת אותה מעלה בניגוד לרצונה. בכל מקרה, השמש כבר עלתה, צריך לאכול ארוחת בוקר, לעדר העיזים אין מדרגות שיזיזו אותו בעצמו. והיא כבר צריכה להכין את הציוד, כי בעוד יומיים חוצים את הגבול.

ביום החצייה  פרפרים של התרגשות הלמו בחזה לקראת הרפתקה חדשה. צמרמורות קלות של פחד עולות ממורד גבה, מטפסות לשכמות ומתנערות החוצה דרך הכתפיים. היא יודעת שזו הדרך היחידה.

היא חככה בדעתה להשאיר אצל עלי מכתב, והשביעה אותו לא לפתוח ולשלוח ישירות ליעדו. המכתב ממוען לפרופסור קונדרה בארצות הברית. היא לא יכלה לכתוב הרבה, אבל פרופסור קונדרה מכיר את המחקר, הוא היחידי שיהיה בכוחו לחשוף אותו. "נתראה בגן העדן שהפך לכלא כשאחים נלחמו אלה באלה", הוא כבר יידע במה מדובר.

כמה שעות נסיעה מערבה לנקודה, שם יפגוש אותה טרקטורון, הגשש יסמן מתי בטוח לחצות את הגבול וכל מה שיישאר מאחוריהם הוא ענן אבק אדום. את רישומי הניסוי השאירה במקום בטוח.

היא חייבת להשאיר מאחור סימנים, הם צריכים אותה חיה כדי להיות בטוחים שהמחקר לא יתפרסם. עד שתגיע ליעדה ותוכל לחשוף את התגלית זהו מרוץ חתול ועכבר. ברגע שתגיע לאמריקה הם יגלו שגם עכבר חרש יכול להוציא לחתול את העין.

*****************************

לפרק 4