שבע לפני הרבע – סיכום שלב שמינית הגמר

1.

אז נתחיל קצת מלעשות סדר לקראת רבעי הגמר שיחלו מחר (שלישי). ארבע נבחרות סיימו את שני שלבי הבתים במאזן מושלם (0-5) והן לא בהכרח מי שחשבנו שיעשו זאת. ארגנטינה הוותיקה ונחושה עשתה זאת בבית 9 כשהקדימה את פולין (1-4), ספרד הפתיעה כשניצחה את סרביה (1-4) והשיגה מאזן מושלם בבית 10.  ארצות הברית, למרות הכל, התאוששה במהירות מהכמעט הפסד לטורקיה והקדימה את צ'כיה המפתיעה (2-3) בבית 11 ואילו אוסטרליה, אחרי ניצחונות במשחקים צמודים מול הליטאים והצרפתים סיימה גם היא במאזן נקי מהפסדים בבית מספר 12.

רבעי הגמר ייראו כך: בשלישי תפגוש ספרד את פולין (משחק 1) וארגנטינה תתמודד מול סרביה (משחק 2). ביום רביעי ארצות הברית תפגוש את צרפת (משחק 3) ואילו אוסטרליה תתחרה על כרטיס לחצי הגמר בצ'כיה (משחק 4). המנצחות של משחקים 1 ו-4 והמנצחות של משחקים 2 ו-3 ייפגשו בחצאי הגמר שייערכו ביום שישי. בהחלט יהיה מעניין.

2.

נפתח את סיכום השלב הנוכחי מהנבחרת המסקרנת ביותר בטורניר, וזו עדיין ארצות הברית. אחרי הכמעט פארסה מול הטורקים, התאוששו האמריקאים עם שלושה ניצחונות קלים וקלים יותר מול יפן, יוון וברזיל ובעיקר הראו לנו כמה הנבחרת הלא ברורה הזו, יודעת לעשות כל מיני דברים שונים.

אם נעזוב לרגע את המשחק מול היפנים שנגמר ב-53 הפרש שלא מלמדים אותנו כלום (חוץ מזה שגם ג'יילן בראון נחשב ביג אין ג'פאן) המשחקים מול יוון וברזיל היו שונים לחלוטין במה שארצות הברית הוציאה מעצמה. מול יוון זה היה משחק הגנתי למדי, האמריקאים חנקו את הגארדים היוונים, האטו את הקצב ונתנו ליוונים להטיח לבנים מה-3 כשהם מסתירים להם את אור השמש. היוונים היו כל-כך לא בפוקוס מהרכב הגארדים הארוכים שפופוביץ' הכין להם, שאפילו מהקו הם קלעו ב-40%. פתאום למדנו שברמות האלו לדונובון מיטשל ולהאריסון ברנס יש איכותיות הגנתיות בלתי מבוטלות ושהיתרון האתלטי הוא בלתי ניתן למחיקה. שלא נדבר על מרכוס סמארט שהיה לטעמי הטוב ביותר על המגרש. היחיד שהסתדר מול האתלטיות האמריקאית היה הגריק פריק, מפלצת אתלטיקה בפני עצמה אבל פופוביץ' לא נפל בפח הזה ובחושיו החדים זיהה שהיוונים רכים כמו ציזיקי. זה הפך את ה'משוכה' הלכאורה קשה הזו למשחק קליל שיהווה הרתעה מצוינת לאמריקאים מול היריבות הבאות שלהם.

ואז הגיע המשחק מול ברזיל ואת ההגנה העצבנית החליפו משחק ריצה, הנעת כדור וחטיפות ומיילס טרנר אחד. טרנר שלא ממש ממצה את עצמו בליגה של הגדולים פשוט נצץ מול הגבוהים הברזילאים העייפים שגילו שזה אולי נחמד לשלוח נבחרת עם ממוצע גיל 31 לאליפות העולם אבל אחרי שלושה משחקים בחמישה ימים נגמרת להם הבטרייה… מול האנרגיות המטורפות של טרנר וחבריו, לברזיל לא היה מה להציע והאמריקאים קלעו היטב וברחו לניצחון קליל כשפופוביץ' אפילו לא שולף על הברזילאים את נשק יום הדין שלו, מייסון פלאמלי…

אז מה למדנו מזה? הראשון, שפופוביץ' הבין שהוא צריך להתכונן לנבחרות היריבות ויחד עם צוות האימון המשודרג שלו (יש לו לידו על הספסל את סטיב קר ואת לויד פירס, שניים ממוחות הכדורסל היותר מבריקים בליגה הטובה בעולם וגם את ג'יי רייט מאמן מכללת וילאנובה שזכה בשתי אליפויות מכללות בארבע השנים האחרונות) הוא עשה שיעורי בית. והשני? יש לפעמים יתרון גדול בלהיות נבחרת בלי כוכבים מוגדרים. זה אומר שבכל ערב נתון אפשר מישהו אחר יבלוט ולאף אחד לא ייצבט הלב יותר מדי מזה. או במילים אחרות: כמו שידענו – בנבחרת ארצות הברית הכוכב הוא כנראה המאמן.

3.

שתי נבחרות מתוך הארבע שסיימו עם מאזן מושלם הפתיעו מאוד בכך שעשו זאת. מנבחרת ארגנטינה לא ציפינו ליותר מדי אבל הסטייל בו הם ניצחו את חמשת משחקיהם והעובדה שלואיס סקולה בן ה-200 הוא הקלע המוביל שלה (17.4 נק', 7.8 ריב' ב-27.4 דקות למי שיחגוג באפריל 40 אביבים) לימדו אותנו שציפיות לחוד וגרסת הכדורסל של האלביסלסטה לחוד.

מה כל-כך טוב אצל הארגנטינאים? אם אני צריך לתת פרשנות בשקל אני אומר שהם ממש שמחים להיות פה. מה זה שמחים? מאושרים! הארגנטינאים הגיעו לסין רעבים והם פשוט טורפים את המגרש. האתר של פיב"א לא מספק סטטיסטיקות מתוחכמות (כי פיב"א ותחכום זה כמו מערכת בחירות בישראל וטוהר מידות) אבל העובדה שארגנטינה שלישית בריבאונדים וראשונה בחטיפות מעידה על כמה החבר'ה האלה באטרף להשיג את הכדור. ואם זה לא מספיק לכם אז אפשר פשוט לראות אותם משחקים… החבורה הזו פשוט נמצאת בכל מקום במגרש, מתלהבת, שמחה וססגונית. ולרמות האלה, לפחות בינתיים זה מספיק.

לצערם, הם הלכו עם זה עד הסוף, כתשו את פולין במשחק האחרון בבית (65-91) וקיבלו כבונוס את סרביה ברבע הגמר ואת המנצחת בין ארה"ב לצרפת באופן פוטנציאלי בחצי. יהיה מעניין לראות עד לאן רוח הקרב הארגנטינאית תיקח את החבורה הנחמדה הזו, לצערי, זה עשוי להסתיים כאן.

4.

ומכאן לנבחרת ספרד, שככל שמצפים ממנה פחות, היא מצליחה יותר (תרעננו את זכרונכם בנוגע לאליפות אירופה ב-2015 שהייתה דוגמה מצוינת לכך). להיות הוגן עם  הספרדים ייאמר שהם קיבלו הגרלה קלה למדי ובארבעת משחקיהם הראשונים לא נתקלו בשום יריבה שאפשר לכתוב עליה הביתה. במשחק החמישי והמכריע שהם קיבלו את הסרבים הם גם דאגו שהמשך ההגרלה שלהם יהיה קל יותר ועם ניצחון מרשים על הנבחרת המאיימת של ג'ורג'ביץ' הם סידרו לעצמם את פולין ברבע הגמר.

מה כל-כך טוב אצל הספרדים? בתור אוהד מינסוטה רועדת לי המקלדת שאני כותב את התשובה. ריקי רוביו. הוא כל-כך חכם, כל-כך יעיל, כל-כך צעד אחד לפני כולם ובאופן מפתיע, גם כל-כך מנוסה שזה די מספיק מול מה שספרד עמדה מולו עד כה והמבצע הזה כולל גם את סרביה. לרגע רוביו נראה כמו ההבטחה שהוא היה בגיל 16, פלוס חכמת חיים שהוא רכש כנראה בשנותיו האחרונות בסולט לייק סיטי (והוא אדם חכם מאוד, לראייה: תציצו בחשבון הטוויטר שלו).

יחד עם רוביו יש חבורה לא מאוד מוכשרת אבל מספיק מאסיבית, מספיק גדולה (שלום לך חואנצ'ו הרננגומז) ומספיק מכירה את השטיקים שצריך בשביל להוציא את היריב משיווי משקל (הלו ויקטור קלבר) ועם הנוכחות המרגיעה של מארק גאסול זה היה מספיק בשביל להפתיע את הסרבים שלא התכוננו לעניין הזה (העניין הזה שליריב יש הגנה) ופתאום גילו שלא הכל בחיים זה ורדים, שושנים והפיליפינים. אל תדאגו לסרביה, היא תתאושש, לא שזה משנה לספרדים שיצחקו כל הדרך אל הפודיום גם בסגל החסר והזקן הזה.

5.

המשחק הכי טוב עד כה באליפות (לטעמי) היה זה שהפגיש את אוסטרליה וצרפת וחתם את הסיבוב השני של שתיהן. זה היה משחק טוב כי שתי הקבוצות שיחקו משוחרר, אולי כי לא היה להן מה להפסיד (שתיהן כבר עלו לפני המשחק) או אולי כי שתיהן רצו מאוד להימלט מלפגוש את ארצות הברית ברבע הגמר…

כך או כך, ראינו מפגן נאה של אתלטיות, חכמה, כדורסל שוטף וחכם, שחקנים שהתעלו ברגעי האמת ובסיומו גם ראינו שמול האינטליגנציה של אוסטרליה, קשה למצוא פתרונות מנצחים. ואכן, נתחיל עם הנבחרת מארץ הקנגורו שממשיכה להיות הדבר המרענן הזה שאתה משפשף עיניים שאתה רואה אותו ואין לך מושג איך פספסת אותו עד עכשיו (אולי בגלל שהם בפאקינג אוסטרליה?!).

ג'ו אינגלס הוא תמצית הנבחרת הזו. הוא שחקן שאף סקאוטר שיראה אותו באימון לא יעיף עליו מבט שני ולפעמים הוא יסתובב בתל אביב עונה שלמה מבלי שמישהו יבין ממה הוא עשוי (היפותטית, כן?). אבל אינגלס הוא שחקן שלקבוצות חכמות וקבוצתיות שמאפסנות את האגו בצד הוא מתנה אדירה. האיש יודע מתי לרוץ ומתי לעצור, מתי לחדור ומתי להרוג אותך ברכות מהשלוש, הוא יודע לאן לשלוח את היד שתחטוף את הכדור ומזהה את נקודת התורפה של היריבה מקילומטרים. הוא מוסר, הוא קולע, הוא חוטף, הוא לוקח ריבאונד ואני בטוח שאם תשאלו את אשתו (שהיא שחקנית נטבול מקצועית, אם יש לכם מושג מה זה הספורט הזה) תגלו שהוא גם מכבס, תולה ומשכיב את התאומים לישון.

הנבחרת האוסטרלית כולה בנויה בצלמו של אינגלס, חכמה, יעילה ועושה את הדברים אחרת ממה שהתרגלנו אליו. רק על קבלת ההחלטות שלהם בדקות האחרונות מול צרפת, שכללה סחיטת עבירה חמישית מרודי גובר (במהלך שכל כולו נועד להוציא ממנו עבירה), שבירת תרגיל הוצאת החוץ של הנבחרת הצרפתית ולבסוף זריקה מסוף המגרש כדי לסחוט 3 זריקות עונשין בהבנה שהצרפתים הולכים לעשות עבירה (ואז החטאת הזריקה השלישית כדי לא להשאיר לצרפתים זמן לכלום) צריך לתת להם פרס נובל לפילוסופיית כדורסל. האוסטרלים בצד הטוב של ההגרלה (והעולם) וביום טוב רואים משם את הגמר ולמעלה ממנו.

אבל גם לצרפתים מגיעות מחמאות. כהרגלם בקודש, הצרפתים מראים דברים אחרים ממה שחשבנו שהם יראו לנו כשהפעם הדבר הבולט ביותר בנבחרת הזו הוא לקיחת המושכות ע"י שחקנים ששנים ארוכות היו בצל של הגדולים (שהם טוני פארקר ובוריס דיאו הפורשים וניקולה באטום יבדל לקרירה ארוכה). ראש וראשון הוא ננדו דה קולו, שאני מקווה שפופוביץ' ראה (ויראה בסיבוב הבא) אותו משחק באליפות הזו והבין מה הוא הפסיד. הרכז של פנרבחצ'ה בעונה הבאה פשוט חד ומיוחד באליפות הזו, מנווט את נבחרת הטריקולור, לוקח את המשחק עליו וקולע באחוזים מטורפים (58.8% מ-2 נקודות, 52.9% מ-3. והבן אדם עושה 16.8 נק' למשחק!). את ליטא הוא ניצח כמעט לבדו, מול אוסטרליה הוא היה קרוב להישג הזה בכושר שהוא מעולם לא הפגין במדי הנבחרת הצרפתית. לצידו, נראה שאוון פורנייה התבגר סוף סוף או לפחות הבין שמשחקן עם הרזומה שלו, מצפים לעשות יותר בטורנירים מסוג זה. פורנייה הוא הקלע המוביל של הצרפתים (20.8 נק' למשחק) ובכל פעם שהעגלה הצרפתית תקועה, הוא זה שמוציא אותה מהבוץ. קוראים לזה אופי ועד החודש האחרון לא היה לנו מושג שלשחקן של אורלנדו מג'יק יש כזה. טוב לגלות.

וכמו תמיד אצל הצרפתים, למאמן המשונה שלהם וינסנט קולה (ששווה להקדיש לו פסקה באחד הימים) יש שחקן שלא ברור מה הוא עושה בנבחרת עד שרואים אותו משחק. אז אחרי אנטואן דיו ששנים היה שחקן חמישייה בלי שום הצדקה לכך בהישגים מחוץ לנבחרת, קולה שולף באליפות הזו את אנדרו אלביסי. אלביסי, למי שלא מכיר אותו (ובצדק…), הוא רכז שהגיע זה מכבר לגיל 29 מבלי לעשות רושם מיוחד ברמה הבינלאומית. עם זאת, בשלוש השנים האחרונות הוא משחק באנדורה הספרדית והוביל אותה העונה לחצי גמר היורוקאפ, מה שזיכה אותו בחוזה מכובד בעונה הבאה בזניט סנט פטרסבורג שתשחק ביורוליג. בנבחרת הצרפתית הוא משמש כאיש למשימות המיוחדות, בעיקר הגנתיות כשהקפיציות שלו באה לידי ביטוי גם התקפית. בדקות הסיום, הוא על המגרש מפעיל את קסמיו ההגנתיים ולרוב הוא גם עושה את העבודה. אליפות העולם, היא תמיד הזדמנות להכיר שמות חדשים ויפה לראות איך צרפת, למרות כוכביה הרבים, מצליחה לעשות גם את זה.

6.

שתי המפתיעות של הסיבוב הגיעו אלינו ממרכז אירופה כשפולין וצ'כיה, מצליחות לרשום עלייה מפתיעה לרבע הגמר. על פניו, המתכון להצלחת שתי הנבחרות הוא דומה. מאמנים זרים שרצים הרבה זמן עם הנבחרת (מייק בראון אצל פולין וננו גינזבורג אצל הצ'כים), נבחרת מגובשת בה השחקנים מכירים היטב אחד את השני גם מהמדים הלאומיים אבל גם מקבוצת הייצוג הבולטת ששולחת חלק גדול מהשחקנים לנבחרת  ושחקן עבר גבוהה של וושינגטון וויזארדס שלא הגיע לטורניר והנבחרות גילו שאולי עדיף בלעדיו (מרצ'ין גורטאט אצל פולין, יאן וסלי אצל צ'כיה).

ובכל זאת יש הבדל משמעותי בין הצ'כים לפולנים והוא שבעוד לפולין היה מקדם יחסית קל בדמות בית ראשון עם סין, ונצואלה וחוף השנהב וגם אחר-כך רוסיה הפצועה והאנמית, לצ'כים ממש לא היו הקלות והם פגשו בדרך את ארצות הברית, יוון, טורקיה וברזיל.

ולכן אין לנו אלא להכתיר את הצ'כים כהפתעה של הטורניר (אולי הן ייפגשו בקרב על מקומות 5-8 להכריע ביניהן באופן סופי את התואר), להלל את האומה החביבה והלא-מאמינה הזו (ידעתם שצ'כיה היא המדינה עם הכי הרבה אתיאיסטים בעולם?) על שחקני הכדורסל הלוחמניים שלה (ז'רומיר בוחיק האדיר. שפתיים ישקו!) ולהתבאס שהמאמן הישראלי שלה צריך ללכת אל מעבר לים בכדי להביא את הכישרון הגדול שלו לידי ביטוי במקום לעשות זאת פה בארץ הקודש.

7.

ולסיום כמה מילים על מאוכזבים ומאוכזבות:

נתחיל ב-MVP של ה-NBA שבחלומותיו הגרועים ביותר לא ציפה להיות מודח עוד לפני רבע הגמר. אז נכון, יאניס לא אשם (לפחות לא אשם בלעדי) באי ההצלחה של יוון אבל קשה שלא לראות את הקו המחבר בין אי ההצלחה היחסית שלו במילווקי ברגעי האמת למה שקורה לו במדי הנבחרת היוונית. כן, הגריק פריק ירום הודו, הוא שחקן נהדר ופרפורמר מעולה, אבל הוא לא סוחב אף אחד על הגב. את הדקות הסיום מול צ'כיה, כשיוון הייתה חייבת מישהו כזה שיסחב אותה הוא בילה בחוץ עם חמש עבירות… יאניס אדקטומבו הוא סחבק, לא מנהיג.

ואם כבר הזכרנו את יוון ואת יאניס, אז נציין ש'בית המוות' של האליפות שכלל את יוון, ברזיל, ניו זילנד ומונטנגרו הוא הבית היחיד שלא שולח נציגה לרבע הגמר. אולי קראו לו בית המוות כי כל נבחרותיו מתו מבעוד מועד?

ועוד פסקה מגיעה לנבחרת ליטא החביבה, שנפלה שדודה מול הגרלה לא פשוטה ואין לה אלא להתבאס על כך אבל לקבל את הדין בהכנעה, יען כי היא הפסידה לנבחרות טובות יותר ממנה. במרכז הנבחרת הליטאית הנהדרת הזו יש שחקן אדיר מימדים בשם יונאס ולנצ'יונאס שלראות אותו מייצג את הנבחרת שלו, לא רק מעורר געגועים לימים אחרים בהם שחקנים עשו הכל למען המדינה, אלא גם דורש תיעוד ברמה שצריך ללמוד אותו אחר-כך בבתי ספר ללאומיות. ולנ'ציונאס פשוט התאבד על הפרקט בשביל נבחרת ליטא ולצערו זה לא עזר ובחיי שעצוב לי בשבילו. אני מאחל לנו ולו שהוא לא יפסיק להילחם כשהוא לבוש במדים הלאומיים ומאחל גם לנו ולו, שקברניטי הכדורסל בליטא יפקידו על הנבחרת הזו מאמן קצת יותר מוצלח מדאיניוס אדומיטיס. עם שאראס, למשל, הם יכולים להיות אחת משלוש הנבחרות הטובות בעולם.

ולסיום, ברכות לאיראן שיחד עם ארה"ב, אוסטרליה, ניגריה וארגנטינה עלתה לאולימפיאדת טוקיו, בשל היותה הנבחרת האסייתית המצליחה ביותר, דבר שקרה בזכות שני ניצחונות בבית הניחומים. נחמד לשם שינוי לדבר על האיראנים לא בהקשר של גרעין, משמרות מהפכה והשמדת ישראל ויהיה נחמד עוד יותר להיפגש איתם שם באולימפיאדה, כמובן אם אי פעם נבחרת ישראל תעלה אליה…