סיכום עונת 21/22 דאלאס מאבריקס

והגענו לשלב שבו סער ברעם, מנהל הקבוצה הגדולה ביותר לאוהדי דאלאס מאבריקס בישראל, מסכם את העונה שעלתה על הציפיות ועדיין MFFLS יוצאים מאוכזבים

אחרי שאני מתכנן את הסיכום הזה משישי בבוקר, סוף סוף אני כותב אותו ומרשה לעצמי לפרסם אותו. אחרי לו"ז גדוש אירועים, הגיע הזמן שנסכם את העונה. יש כל כך הרבה דברים שמבחינתי צריך לסכם. ראיתי (לפחות) תקצירים של כל המשחקים העונה, בהם צפיתי וניתחתי דפוסי פעולה. המאבריקס הלכו והשתפרו בהגנה ככל שהעונה עברה. התמודדו עם פציעה של לוקה דונצ'יץ', העברה של פורזינגיס והשלמה עם מצבו של הרדוואי, כשנפצע בינואר. גילו את ג'יילן ברונסון כשחקן שני. בסיכום הבא אני בעיקר מסתכל על המגמות, כי מבחינתי, אני מרגיש שהמאבס יאכזבו באוף סיזן וימשיכו מאותו מקום בו הם סיימו את העונה. כל התמונות נלקחו מאתר nba.com.

החצי הראשון של העונה

אני מחלק את העונה הזו ל-2. החצי הראשון והשני. אי אפשר היה לשחק את החצי השני של העונה אלמלא החצי הראשון. הרוטציה יחסית קצרה, מעט גבוהים איכותיים (לחלקים פיני סמית' שיחק כ-5 מול הסאנס) והרבה משחקי אגו בתוך הקבוצה. אמנם זה נשאר סמוי מהעיתונות, אבל גלוי על המגרש. בכל פעם שראיתי את פורזינגיס משחק, ראיתי אותו כופה את עצמו על המגרש. החלטות רעות, זריקות קשות ומנצל מעט מהסייז שיש לו. אחרי שתי הסדרות האחרונות, מבחינתי, הגיע הזמן שמישהו ינער אותו: גבר, אתה רחוק מלהיות שחקן פרנצ'ייז. אתה בקושי כוכב שני. אז מה אם אתה גבוה ויוצא למסיבות. אז מה אם יש לך חוזה של 30+ מיליון לעונה.

פורזינגיס בדאלאס. אם נכשלת במימוש הפוטנציאל תחת שני מאמנים שונים, כנראה שאתה הבעיה

קיד ניסה. דונצ'יץ' חזר מהפגרה עגול מתמיד, כמעט בצורה של לאפה שווארמה, וזינגר נקרא לדגל בדצמבר, כשדונצ'יץ' נפצע וראה 12 משחקים מהצד בחודש דצמבר עצמו. בחודש נובמבר אגב, המצב גם היה רחוק מלהיות מזהיר. אחרי חודשיים היו במאזן 22-18 חיובי. בכל פעם שראיתי את פורזינגיס על המגרש, שאלתי את עצמי: למה הוא מתחמק מהפילוסופיה של קיד? כבר בתחילת העונה, קיד יצא עם הצהרה ברורה, בה הקבוצה תהפוך מקבוצת התקפה לקבוצת הגנה. קלעו עליו סלים קלים יחסית, גם כשהיה צריך להתמודד מול שחקנים נחותים פיזית ממנו בהרבה. בכל מקרה, אם נסכם את סאגת פורזינגיס, תחשבו שהטרייד עליו היה: הרדוואי והוא לעומת דניס סמית' ג'וניור, ד'יאנדרה ג'ורדן ובחירת סיבוב ראשון. מזל. אין לו התאמה למערכת. שחקן גדול בקבוצות קטנות, ותמיד יהיה כזה, לצערו ולצערנו.

החצי השני של העונה

החצי השני של העונה מסמל הימור ופציעה. אני מחסידי טים הרדוואי ג'וניור, ומאמין שהוא יכול היה לעזור לנו בפלייאוף הנוכחי, במיוחד מול גולדן סטייט. ספק גארד ספק פורוורד, מגן סביר שהתחיל להשתפר תחת קיד, וסט שוטר מצוין בסגל שלנו. זו הפציעה שחווינו בינואר. כבר בתחילת העונה, אם זכרונני אינו מטעה אותי ומדובר על עונה שעברה, טמטמתי את היקום עם זה שחסר לנו מוביל כדור שלישי. ראינו את זה עם פורזינגיס בחצי הראשון של העונה. אין לו מושג מה לעשות כשג'יילן ברונסון הוא היוצר הראשי, כי ברונסון יוצר בעיקר לעצמו. אגב ברונסון, הוא השחקן שהתעלה בימים בהם דונצ'יץ' היה בחוץ. הגיע לסל, שיחק הרבה דקות (סביבות ה-33 למשחק בחודש דצמבר) וטיפס ביכולת שלו.

הפציעה של טימי הרדוואי ג'וניור. על הנייר נראה כמו פציעת מאמץ

ביום האחרון של הדד-ליין, זה קרה. ניקו האריסון, מארק קיובן וג'ייסון קיד מצאו בית חם לפורזינגיס בוושינגטון. רק תבינו כמה הערך של זינגר היה נמוך: הם קיבלו עליו שני שחקנים שהרגישו נבגדים בוושינגטון, ולמעשה פתחו בשביתה איטלקית. מי זוכר שבתחילת העונה, וושינגטון הייתה בטופ של המזרח? מאזן 10-3 חיובי התפוגג לו בהדרגה, עד שלכל השחקנים נמאס. יש רוטציות קבועות מדי, אין שום התחשבות במי שמשחק יותר טוב, והקבוצה בכללי רוצה להפסיד. אז למה להתאמץ? דינווידי ביקש לשנות, וההנהלה נעתרה לסיפור הזה, ונתנה לשני הצדדים את ה-WIN-WIN שביקשו: להפטר מרעל בחדר ההלבשה.

אז קרה משהו שגרם לי לתפוס את הראש. איך זה יכול להיות שויתרנו על כוכב משנה, ועוד כל כך מוכשר, בתמורה ללטבי אחר (והרבה פחות מוכשר) ושחקן משמעותית פחות טוב ממנו, וגם הוצאנו בחירת דראפט?! אני עד היום זוכר איך הייתי בהלם. אפילו כשעליתי לשידור בלייב של הכדור הכתום, הייתי כועס. כל האוהדים של הקבוצה כעסו. אבל כמו שראינו את מארק קיובן משטח את סקיפ בייליס לפני שנים, כנראה שגם שם הם ידעו משהו שהאוהדים היו חסרי מושג בו.

מארק קיובן משמיד את סקיפ בייליס בהקשר לגמר 2011 בו דאלאס מאבריקס ניצחה את מיאמי היט

מאז, דברים נראו אחרת לגמרי, ושתי הקבוצות יצאו מנצחות מהטרייד הזה. וושינגטון קיבלו את החרבת ההווה בשביל העתיד (לכאורה), ודאלאס קיבלו את הפיסות החסרות בפאזל שפורזינגיס האפיל עליהן. מחסור בכדורים לשאר הצוות המסייע, הגנה אישית חלשה (וקבוצתית מצוינת) וחדר הלבשה יחסית מפורק. כשאני רואה את פורזינגיס מתלבש יפה בחשבון האינסטגרם שלו, הבנתי שהוא יוצא לבד ומשאיר את שאר החבר'ה לבלות בעצמם. זה העניין כאן. זאב בודד. אפילו עשה לייק באינסטגרם לשמועה בה מנסים להעביר את בראדלי ביל. הבנאדם הזה עם בעיית התאקלמות בכל מקום.

בחצי השני של העונה, המאבס הלכו ללוקה בול כל הדרך. הוא העלה את הממוצעים שלו, השימוש שלו הרקיע שחקים (באזור הארדן של יוסטון במשחקים בלי כריס פול), וראו שהוא יחסית שחוק במשחקים האחרונים. בזמן ששאר הליגה שאלה: "יוקיץ' או אמביד?", אני מצאתי את עצמי שואל: "מתי לוקה נכנס לחמישייה המובילה בהצבעות ל-MVP?". הוא נכנס, בפוטו פיניש. הבעיה היא שמרוב שהוא שיחק טוב, הוא נפצע. לפי מה שהתרשמתי בעצמי, היה מדובר על פציעת מאמץ. זה נראה כמו התנגשות סבירה, הגוף כבר התפרק מהמעמסה. והנה דאלאס, מוצאת את עצמה חסרה בכוכב הכי גדול שלה ובאחד משחקני הרוטציה המשמעותיים ביותר. למי ששכח: הרדוואי היה השחקן ה-3 בקבוצה בפלייאופים מול הקליפרס. לפחות לפי מה שאני זוכר.

לוקה דונצ'יץ'. פציעת מאמץ גם כן

פלייאוף סיבוב ראשון (יוטה ג'אז – דאלאס מאבריקס 4:2)

הפור נפל. במשחק האחרון של העונה מודיעים לנו שלוקה ייעדר בין שבוע לשבועיים, לפי ההערכות הכי אופטימיות. התעצבנתי. היה לי קשה. ישנתי רע באותו לילה, מהידיעה שאנחנו הולכים לשחק מול קבוצה מוכשרת מאיתנו ולהפסיד. כל העונה הזו הייתה לשווא. לוקה דונצ'יץ', ג'יילן ברונסון והצוות המסייע קרעו את התחת במשך 82 משחקים רק בשביל לאבד את היתרון. אז, הפלייאוף עצמו הגיע, וראיתי יוטה ג'אז במצב של שבר כלי. קשה לי להזכר בקבוצה כל כך מפורקת, בה כולם מעדיפים לשחק במקום אחר, אולי להוציא את רויס אוניל ורודי גובר. אוניל מכסח את החבר'ה שלנו במשך כל הסדרה, גובר מטיל עלינו טרור בקרבת הסל, וזה מלחמת חפירות פר אקסלנס. אנחנו מפסידים את המשחק הראשון בבית, 99-93. אבל זה נראה קרוב. יוטה חלשים. מיטשל נראה פצוע. בוגדנוביץ' היחיד שבא לעבוד. גובר בחצי חופשה בקנקון. קונלי בכלל מחוץ לסדרה. ואז קרתה ההתעלות. ברונסון ניצח את הג'אז כמעט לבד עם 41 נקודות, ובריאיון אמר: "הגעתי לכאן בזכות האמונה של החברים שלי לקבוצה". פאקינג גיבור. עניו. קנה אותי במהלך כל העונה, ומהריאיון הזה השתכנעתי שהסיכויים שלנו לנצח גבוהים יותר.

ברונסון ושות' הצליחו לנצח גם את המשחק השלישי, ובעוד שדינווידי עדיין חולם בהקיץ, לוקה כבר חזר למשחק 4. אחד ההפסדים הכי חמוצים שהיו לי בתור אוהד. כשראיתי את זה חשבתי: "ואם הם ייקחו את המומנטום מכאן? היינו אמורים להיות עכשיו ב-3-1, ופיניקס בסיבוב הבא… אללה בחטי". אחרי החימום מול הג'אז, כבר ראינו משהו אחר לגמרי. השחקנים הגיעו מוכנים וסגרו את הסדרה.

פלייאוף סיבוב שני (פיניקס סאנס – דאלאס מאבריקס 4:3)

הייתי אבוד בסדרה הזו, במיוחד בהתחלה. היה לי קשה להאמין שנחזור. אבל, כמו שקרה גם מול יוטה, הגלגל השתנה לטובתנו. פתאום, פיניקס כבר הפסיקו להראות כמו המכונה שאי אפשר לעצור אותה. פול בחוץ? בוקר. בוקר בחוץ? אייטון. אייטון בחוץ? אז פול, קאם ג'ונסון וג'באל מגי. הם נראו כמו הקבוצה הכי עמוקה, מחוברת ושכבר הייתה במעמד הזה בעונה שעברה. כל הצ'יפים היו עליהם. אחרי שני משחקים, השתכנעתי שזה אבוד. ואז קרה הנס הגדול. חדר ההלבשה של הסאנס התפרק.

פול, שהיה פנטסטי בשני המשחקים הראשונים ופרקטית בלתי עציר, נראה פגיע. בדיוק חגג 37 לפני משחק 3 (אם זכרונני אינו מטעה אותי) ובול בזמן הצלחנו לקחת את הניצחון בבית. פתאום אייטון נהיה (ותסלחו לי) כוסית, והפסיק ללכת לסל באגרסיביות. הקטע הוא שלדאלאס אין אף אחד שיכול להתמודד איתו באחד על אחד. ראינו את זה במשחקים הראשונים גם. בוקר נשאר לבד, ובתיווך בין אייטון, למונטי, לפול, כבר נשארה לו הרבה פחות אנרגיה להתמודד עם הדאבל טימים שג'ייסון קיד שלח עליו. דאלאס לקחו את שני המשחקים הבאים, ואת שני המשחקים האחרונים בסדרה בזכות. פיניקס התפרקו, וקשה לי לשים את האצבע מדוע. הייתי באקסטזה, ומצד שני, ידעתי שגולדן סטייט יחכו לנו רעננים מתמיד. פרנק ניליקינה התחיל לקבל דקות ומצאנו את עצמנו, בסוף משחקים, נותנים לכוכבים לנוח. זה עוד עזר לנו בסדרה עצמה, אבל לסדרה מול הווריורס, זה היה נראה אחרת.

במהלך המשחקים האחרונים, ככה זה היה נראה. לדאלאס הייתה תשוקה. פיניקס היו רכים וחסרי פתרונות.

גמר אזורי (דאלאס מאבריקס – גולדן סטייט ווריורס 4:1)

פה כבר היה בלתי אפשרי להבין את המכונה מולה אנחנו עומדים. הם ניצחו אותנו איפה שהאחרות פחדו לנצח אותנו. קוון לוני שחט אותנו מתחת לסל, הרוטציה הקצרה שלנו עלתה לנו ביוקר בשלבים המאוחרים יותר בפלייאוף, הם שיחקו על לוקה ועייפו אותו בהגנה. הם עשו את כל מה שיכלו בשביל להוציא אותנו מהיכולת, ואם אגיד את מלוא האמת: הרגשתי שאנחנו נחותים בכישרון ברמה כזו, שאם קר בטעות מפסיד את הסדרה הזו, הוא מפוטר מיידית מהווריורס. הם ניצחו אותנו בהנעת הכדור, בקבלת ההחלטות ובייצור הזריקות הפשוטות, כולל ההליכה לסל. קרי מצא את עצמו מתחת לסל שלנו לנקודות קלות, לוני, קליי והרבה פעמים פול.

באחד הפודקאסטים עם חבר יקר, הוא שאל אותי: "אתה שונא קבוצה? באמת?", ואז הגעתי למסקנה שאני שונא את האוהדים של הקבוצות. הרי אין לי משהו אישי נגד מסי, דווין וויד, סטיבן ג'רארד, הפועל (בכללי) וטים דאנקן, שהאכיל אותנו מרורים. אפילו את דאנקן אהבתי ברמה האישיותית. אני מתעב את אוהדי בוסטון על זה שהם פלצפנים (בתור אוהדי בוסטון, שוב, אין עניין אישי פה), מקיא מאוהדי ברצלונה שהתחילו לאהוד אותם בתקופת רונאלדיניו, נגעל ממי שאוהד את מיאמי מהתקופה שדווין וויד זכה באליפות בזכות השופטים ב-2006. מקבל חררה כשאני רואה אנשים שכותבים בטוקבקים "רונאלדו מדהים, אבל מסי הוא מעולם אחר". חושבים שהם מעל העם. וזה משהו שאני שונא בגולדן סטייט ווריורס. אז יש חריגים מהכלל. אשים בצד את הבוז שאני רוכש לאוהדים שלהם ש'צצו' במהלך השנים האחרונות, ואגיד כזה: אני שונא את החיוך של קרי, מתעצבן מהנכונות של סטיב קר להתעסק בנושאים פוליטיים, ורותח מזעם כשאני רואה את דריימונד עדיין על המגרש.

ואחרי כל מה שאמרתי, הם משחקים כדורסל מדהים. הם מסונכרנים, הם יודעים לתקוף את האויב בנקודות התורפה שלו, הם נכנסים לכל תפר כשיתקיפו מולך ויחפו אחד על השני כשיגנו מולך. הם ידרשו ממך להעלות את הרמה שלך הכי גבוה שאתה יכול, וגם אז יכול להיות שיקלעו ב-57% מהשדה ו-44% ל-3 קבוצתי ויגמרו את המשחק ברבע השלישי. אני חייב להוריד את הכובע בפני צוות האימון על כך שעשו את הדרך פשוטה עבור הסגל. ועל הסגל שטרח להיות קשוב. ובתור אוהד דאלאס מאבריקס, חייב להוריד את הכובע. היה לנו סיכוי מועט מלכתחילה, אבל הווריורס גמרו את הסדרה כבר במשחק השני. כשהיה ברור שדאלאס היו מצוינים, ועדיין CAME UP SHORT.

לקראת עונה הבאה, הייתי שמח להיות באותה אקסטזה וחיות כמו שהייתי העונה. למצוא את הרגעים הקטנים להשלים שעות שינה. להשקיע כ-40 דקות כל בוקר (לפחות) ולראות מה קרה הלילה. לבקש ולהתפלל לקיובן שיביא סנטר, עדיף שחקן שמתאים לשיטה שלנו. השחקנים ברשימה שלי הם: אייטון, מגי (על תקן טייסון צ'נדלר), טרנר, נורקיץ', הולמס ומיטשל רובינסון. אנחנו צריכים שחקן שיהיה חזק מתחת לסל, בעיקר בריבאונד ובהגנת הטבעת, ויידע לשים סל מטר-שניים מהסל. אם הוא יהיה במקומות הנכונים, לוקה דונצ'יץ' וספנסר דינווידי כבר ימצאו אותו. להוציא את ג'יילן ברונסון, סך השכר הוא 151 מיליון דולר. אם ברונסון יישאר, דינווידי, הרדוואי, ברטאנס ופאוול יהיו על הכוונת. לפחות שניים מהם יצטרכו לעזוב. הוא יעלה לפחות 20 מיליון דולר לטעמי. אופסיזן מורכב עבור המאבריקס, שכן ידוע שברונסון יכול, רוצה ומעוניין להשאר. באילו תנאים? נתעדכן ממש בקרוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הזדמנות להכיר

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

טלגרם