העונה הראשונה של דונצ׳יץ׳
התאריך הוא 23 בספטמבר, שנת 2019. כמה חודשים לפני הקורונה ואחרי קיץ חם במיוחד, קיבלתי את האישור שנרשמתי לויפאסנה בפעם הראשונה. ציפו לי 10 ימים, החל מ-20 בינואר ועד ה-30 בינואר, של שתיקה מוחלטת, תזונה טבעונית ומדיטציות של בין 10 ל-12 שעות ביום. חוויית את העונה הראשונה של לוקה דונצ׳יץ׳ וג׳יילן ברונסון במדי המאבס, העונה בו נוביצקי פרש. מברונסון לא יותר מדי התרשמתי, אבל לוקה הוא ללא ספק יהלום, משהו מיוחד. למי שצפה בו משחק נגד מכבי, ידע שמדובר על ילד פלא. אבל האמריקאים לא התרשמו ממנו.
ילד בן 16, 17, 18, שצ׳ארלס בארקלי אמר עליו שלהיות MVP בליגה של מבוגרים מקצוענים זה בלתי אפשרי. ״אלה אנשים מבוגרים״, והוסיף, ״אתה לא יכול להיות בן 18 ולהיות דומיננטי בליגה כזו, אני לא מאמין לליגה הזו״. אמר עם הרבה אמונה בדבריו, שזה משהו שתמיד אעריך אצל הסר, אבל למי שראה אותו – ידע שמדובר בחבילה השלמה. מנהל משחק בגיל 18 שזוכה ביורובאסקט, נאמן לנבחרת שלו, גדול אך יחסית מהיר (לא מטוס), יודע לנצל יתרונות, בעל קליעה וגם הגנה. החבילה השלמה של שחקן כדורסל מודרני.
התרגשתי במיוחד כשמארק קיובן החליט שלוקה הוא הבחור שלו על חשבונו של טריי יאנג. פיניקס בחרו באייטון, וכמובן סקרמנטו, שקבלת ההחלטות שלהם מזעזעת, בחרו בבאגלי על לוקה רק על רקע מריבה בין דיבאץ׳ לסאשה דונצ׳יץ׳, אבו של לוקה. זו הייתה ההזדמנות שלנו לזרוח, והוא כבר מהעונה הראשונה הראה שהוא פרנצ׳ייז פלייר. אני זוכר כל מיני סטטיסטיקות שבהן הוא עקף את טייריק אוואנס, שלמי שזוכר היה באחת מעונות הרוקי הטובות אי-פעם (יחד עם עומרי שלנו), וסטטיסטיקות שרק לברון הצליח לעמוד בהן.
טרגדיה ספורטיבית
יצאתי לויפאסנה שמח וטוב לב. למי שלא מכיר, בויפאסנה אין טלפונים. הרגשתי איך הגוף שלי מתנקה, ואני עושה תהליך עמוק עם עצמי. לצערי, חזרתי למציאות הספורטיבית העגומה בגלל האירוע של ה-26 בינואר, למי שזוכר. עשרות ומאות אנשים כתבו לי לגבי מותו של קובי בראיינט בהתרסקות מסוק. חשבתי שבחיים לא אהיה עצוב בגלל אדם שלא הכרתי, אבל הנה זה קרה, בפעם הראשונה שלי כאוהד ספורט. אני לא ראיתי את ההודעות ואת הסרטונים מהמקרה בזמן אמת.
קובי בראיינט מת מהתרסקות מטוס ב-26 בינואר 2020. כבר דובר על תחילת וירוס הקורונה בגלל הוירוס שיצא לחופש בסין, ואני הייתי די הרוס. חבר טוב שלח לי הודעה: ״הלב שלי שבור, גדלתי עליו, והתחברתי אליו דווקא ברגעים הקשים ביותר. דוגמה אישית. הייתי הולך לזרוק לסל במגרשים עקומים, איפה שיש, רק בזכותו״. כשדור ה-y זורק לפח נייר משרדי, הוא צועק אחד משני שמות: ג׳ורדן או קובי. נדירים האנשים שאומרים לברון. הוא היה טוטאלי.
לוקה וקובי. ״הוא עשה לי טראש טוק בסלובנית״. כשלוקה נשאל מה קובי אמר לו, לוקה אמר, ״אני לא יכול להגיד את זה בטלוויזיה ארצית״.
זו הפעם הראשונה שהרגשתי את החור בלב בעולם הספורט. כאילו לקחו ממני משהו שהגיע לי, שהיה שייך לי. לי הייתה זכות להמשיך לראות את קובי בריאיונות, להמשיך להנות מהתוכן שהוא מביא לעולם. רציתי לראות אותו עוד ועוד. הוא הגיע לריאיונות, לבוש בעניבה, מדבר על כמה חשוב להיות אדם בעל מוסר עבודה. לעבוד נכון. איש השיווק הציני שבי אמר שזו התדמית שמנסים לסגל לו. היחצ״נים שלו הצליחו ובענק. מבחינתי, הצלחתי להפריד בין פרשת האונס המפורסמת שלו לבין התרומה הגדולה שלו לספורט. בכל ריאיון, גם היום, תוכלו לראות את האצבעות השבורות של קובי, כשהוא פותח את ידו. אלה אצבעות של עבודה קשה.
אחרי שראיתי הרבה מהריאיונות שלו, כולל סרט הוידאו, הכלתי את החור בלב. אבל מה שקרה כמה שנים לאחר מכן, הוביל אותי לעצב גדול יותר.
זה הכוכב שלנו
להבדיל אלפי הבדלות מהמוות הטרגי של קובי בראיינט, ועם כל הכבוד לו – הייתי שם כשהוא התאבד על כל כדור ועל כל פוזשן בשנות ה-2000 כשהביאו לו נגרים ופחחים לשחק איתם. הייתי איתו כשהוא לקח את האליפות נגד הסלטיקס והמג׳יק, זה היה אצלי כשהוא נפצע באכילס נגד גולדן סטייט ופרקטית סיים את הקריירה שלו. ידעתי לאן זה הולך. ברגע שזה קרה, אחרי ששיחק תחת ד׳אנטוני, והצליח להכניס את הלייקרס לפלייאוף עם סגל העגלקטיקוס, ראיתי שהסיפור נגמר. בסופו של דבר, רק סטיב נאש נשאר מאותו סגל, שחקן עם הבנת כדור אדירה אבל לא אותו הדבר בשום צורה מימיו בפיניקס.
הייתי שם כשלוקה התחיל. הייתי איתו כששיחק מול מכבי. הייתי איתו כשראיתי היילייטס שלו אחרי משחקי יורוליג. ראיתי אותו משחק ביורובאסקט וסוחף את הנבחרת שלו לזכייה יחד עם גוראן דראגיץ׳ בשיא. ראיתי את היום בו נבחר בדראפט. ראיתי את ההתאקלמות שלו כשחקן. ראיתי שכבר בעונה השנייה הוא לקח אותנו לפלייאוף מסריח מפוליטיקה בבועה, מול קליפרס שרק בעטו בו, התעללו בו וניסו לדרוך על הקרסול הפגוע שלו. הוא המשיך, והמשיך, ובאחד ממשחקי חייו, נתן משחק לא פחות מגאוני – לבד מול קבוצה עדיפה.
אנחנו ראינו את הרגעים נבנים בעצמם, ולמרות שדאלאס לא ניצחו עוד משחק אחד בסדרה אחרי המשחק הזה, לוקה המשיך לבנות את הסיפור סביבו. בשנה שלאחר מכן שוב חטפנו מהקליפרס, ושנתיים לאחר מכן כבר ניצחנו והגענו עד לגמר המערב. הסיפור נבנה, האגדה נבנית, וממשיכים, בכל בוקר, להיות מחוברים לכוכב שלנו.
באותה תקופה, אני לא זוכר בדיוק מתי וכנראה שבאזור של מהיום לפני שלוש שנים, פתחתי את קבוצת אוהדי דאלאס מאבריקס בישראל, שם התחלתי להכיר אוהדים דוברי עברית מכל רחבי הגלובוס. דאלאס, ברצלונה, פתח-תקווה. בנינו את הציפייה שלנו מהכוכב הצעיר, ובכל עונה הוא רק סיפק את הסחורה יותר ויותר. ב-2023, כשלא עלינו כלל לפלייאוף, עשינו כמה צעדים משמעותיים להתקדמות. קיירי אירווינג נחת בדאלאס, למרות שויתרנו על ג׳יילן ברונסון אחרי פלייאוף נהדר ב-2022 (והוא הפך לכוכב של הניקס לבינתיים), ובחרנו בדרק לייבלי בדראפט של 2023. שניהם היו ג׳קפוט.
באמצע עונת 23-24 החלטנו להביא שני שחקנים מצוינים שישלימו את הפאזל: דניאל גאפורד ופי.ג׳יי וושינגטון. התמהיל של מנהל משחק על, סקורר היסטורי וקבוצה אתלטית וחכמה הוביל אותנו עד לגמר ה-NBA כשבדרך לוקה מנפק משחקים היסטוריים. המשחק מול הניקס הוא אחד מהם. המשחק מול אטלנטה הוא אחד מהם, ומי שמכיר – מכיר. אוהדי דאלאס היו בעננים. היה לנו כוכב משלנו. הילד משלנו מצליח. הוא משתפר, הוא עושה, מביאים לו עזרה ואנחנו רואים את ההתקדמות משנה לשנה.
ואז הגענו לפלייאוף מעמדה יחסית טובה ב-2024. הקליפרס לא היוו פקטור ולא באמת אתגרו אותנו כמו פעם, היינו גדולים למידותיהם בכמעט כל דבר. לא היינו צריכים לשים את מקסי קליבה על קוואי לנארד ולקוות שמשהו יקרה, לא היינו צריכים לשלב בין בובאן מריאנוביץ׳ לקריסטפס פורזינגיס בשביל להיות עליונים עליהם בריבאונד. העוצמה שלנו הגיעה מטבעה, ושם ידעתי שיש לנו פה קבוצה רצינית. עברנו את הקליפרס, הת׳אנדר ומינסוטה כשעשינו לא מעט התאמות וג׳ייסון קיד הראה שהוא יכול להיות מאמן נהדר, אבל הפסדנו לסלטיקס. אז, מבחינתי, הרע מכל קרה.
לוקה עוזב את המאבריקס
אני גבר בן 32. יש לי קבוצת ליגה ב׳ שאני משחק בה, ונהנה מכל רגע. אני מרגיש מזוהה איתה, למרות שזו לא העיר בה גדלתי. מנצ׳סטר יונייטד, שהייתי במשחק דרבי הגביע שלה מול סיטי באוקטובר 2016, כבר לא מרגשת אותי. עם מכבי ת״א כדורסל אני במערכת יחסים מורכבת – רוצה בטובתם אבל מיואש. הקבוצה היחידה שאני איתה בלב היא דאלאס מאבריקס, העוגן היחיד הספורטיבי שלי, שרק הלך וגדל עד אותה נקודה. כשאני במצב המנטלי הזה, אני מקבל את ההודעה שאחי התאום שולח לי.
״לא משנה מה אומרים בחדשות הספורט, תדע שאני כאן בשבילך אחי״. תמוה. מכיוון שאני מנהל קבוצת האוהדים של דאלאס מאבריקס, אנשים שולחים לי הודעות ניחומים – ואני רק התעוררתי במלון בבלגרד. לא הבנתי על מה מדובר בכלל, לא הייתי בלופ. הייתי באופוריה אחרי הדרבי בין הכוכב האדום לפרטיזן בלגרד. היה טירוף, אבל זה לזמן אחר.
אני מקבל דיווחים שוטפים על זה שלוקה אורז את הרכב שלו. ניקו מתראיין ואומר שזו החלטה טובה ל׳תרבות של המועדון׳, שג׳ייסון קיד לא ידע אבל ״אנחנו מסונכרנים״. הוא מביא אלינו את אנתוני דיוויס, שחקן נהדר אבל שכולנו יודעים מה המצב הפיזי שלו, וזה שהוא לא חלק מהקבוצה באמת. לוקה לא ידע, מרגיש נבגד, עצוב, מתאבל, ורואים את זה על שפת הגוף שלו. קיד קפוא בריאיון. דירק נוביצקי בהלם. מארק קיובן מתבדח על ההחלטה הזו יחד עם ביל גייטס, כמה שנים בודדות אחרי שאמר ש״אם אשתי אומרת לי שזה אני או לוקה במאבריקס, שנדבר במשרד העו״ד, כי אנחנו נתגרש״. כל מי שלא ניקו – לא מסכים עם ההחלטה שלו.
ואני, אוהד מישראל, מתחיל לעכל את הבשורה. לבלגרד נסעתי עם אחי הגדול, שהיה צריך לחזור הביתה יום אחרי. אני מבואס. לא יכול לצאת מהמיטה. מקבל עשרות אם לא מאות הודעות. דרור האס מהכדור הכתום שולח הודעה ביום שאחרי: ״נו איך אתה? התאוששת? יש איתך מישהו לעזור לך לעבור את היום?״ – ועניתי לו שאני לבד בבלגרד, כמעט קונה חולצה של יוקיץ׳ לאות מחאה. הייתי בטוח שזה עוד אבן בדרך, זה בסדר.
חזרתי הביתה. הפורקן הגיע רק כמה ימים לאחר מכן. משהו לא היה בסדר איתי, הייתי גמור לגמרי. לא הבנתי מה קורה לי. ואז אשתי שאלה לגבי הסיפור הזה, ולא הייתי מוכן אפילו לתגובה שלי עצמי. התפרצתי בבכי.
״הוא היה שלי, שייך לי, הוא היה הילד, הצעצוע שלי. הייתי איתו שנים. התחברתי אליו. ראיתי את סרטוני הדאחקות שלו. נהנתי מכל השטויות שלו. רציתי שהוא יצליח. אם הוא היה מגיע אלי הביתה, הייתי פורש לו שטיח אדום, מכין לו סוואפצ׳יצ׳י (לחם מיוחד עם קבבים בפנים) והייתי מעשן איתו נרגילה (למי שמכיר אותי, יודע כמה אני שונא לעשן סיגריות ונרגילה). רציתי בהצלחתו, ולא בהצלחתו של אף אחד אחר, והייתי מוכן לשאת את הכשלונות, כל עוד זה יהיה הוא, כי הוא היה שלי. הוא היה אחד האנשים שהיו קובעים את מצב הרוח שלי בבוקר. אם הוא נפצע, בעצמי הייתי הולך פצוע״.
אשתי הייתה בהלם – ורק אז התחילה להבין את התהליך שאני עובר. אחרי קובי, וזה הקשר שלו ללוקה – זו הפעם הראשונה שהרגשתי אבל בתור אוהד. בקבוצת האוהדים של המאבס צוחקים עלי שאני עדיין בשוק. אני אוהב כל אחד מהאנשים היקרים שם, אבל אחרי הסכין בגב שאנחנו, כאוהדים, קיבלנו מההנהלה – לא העלאתי פוסט סיכום משחק אחד, משהו שהייתי עושה באהלן-אהלן. אני לא יודע אם אחלים מזה, אבל אם זה יקרה – זה ייקח זמן. הילד שלי נלקח ממני, בלי שום מחשבה אמיתית על מה זה יעשה לאוהדים. אנחנו היינו לוקה והוא היה אנחנו. הטיים ליין היה מסודר. יכולנו לאיים על אליפות העונה, ובעונה הבאה, ובעונה שאחריה. לכולם יש חוזים, מוכשרים וטובים מספיק.
לעד אהיה אוהד של לוקה דונצ׳יץ׳. יכול להיות שאפילו יסתדר לי לראות אותו יותר בגלל השעות היותר נוחות של משחקי הלייקרס. לעומת זאת, להנהלת המאבס יש הרבה מה לסדר איתי לפני שאחזור להיות אוהד כמו שהייתי, אם בכלל. לוקה, אתה הבייבי שלנו. גם של אמא, אבא, אוהדי ריאל מדריד ואזרחי סלובניה, אבל גם הבייבי של אוהדי המאבס. נתגעגע אליך.
