האנדרדוגס (3): נבחרת דנמרק 1992

אם הייתם ניגשים ב30 למאי 1992 לריצ'רד מולר-נילסן, מאמן נבחרת דנמרק דאז, ומנבאים לו שבעוד קצת פחות מחודש דנמרק תזכה באליפות אירופה בכדורגל לנבחרות, כנראה שהוא היה ממליץ לכם על טיפול פסיכיאטרי או לכל הפחות שולח אתכם לארון בבית לבדוק אם לקחתם את התרופות שלכם. וזה לא שמולר-נילסן היה אדם בוטה או מרושע (להיפך, מדובר באחד הג'נטלמנים הגדולים), נילסן פשוט היה תמה על הנבואה משום שדנמרק כלל לא העפילה לאליפות אירופה ב-1992.

ובכל זאת, חודש אח"כ, ב-26 ליוני 1992, עמדה נבחרת דנמרק הלא נוצצת בעליל, בפני משחק גמר אליפות אירופה בכדורגל, יורו 1992, מול הנבחרת השכנה מגרמניה. היא עשתה זאת כנגד כל הסיכויים ומבלי שמישהו נתן לה צ'אנס לעשות זאת ובכך ייצרה את אחד מסיפורי האנדרדוג הגדולים ביותר שהיו מאז ומעולם, סיפור שיכול להיות אפשרי, כנראה, רק בספורט.

*

דנמרק היא מדינה קטנה, עם אוכלוסייה של כ-5.8 מיליון איש (שני שליש ישראל בערך), רחוקה מאוד מלהיות מדינה בעלת השפעה רחבה על אירופה ועל העולם, רחוקה מאוד בגודלה ממעצמות אירופאיות כמו גרמניה, צרפת, איטליה, אנגליה, ספרד או אפילו פולין, שבדיה ורומניה.

כדורגל הוא הספורט הפופולארי ביותר בדנמרק והוא מוביל בבטחה עם כ-329,000 ספורטאים פעילים, כמעט פי שתיים מענפי הספורט הדולקים אחריו – ספורט ימי, אתלטיקה וגולף. ועם זאת, דנמרק מעולם לא נחשבה למעצמה ספורטיבית מסוג כלשהו. בכדורגל בפרט ידעה הנבחרת הדנית הצלחות בשנות ה-60' (עם השתתפות ראשונה ומקום רביעי באליפות אירופה בספרד 1964 וכן מדליית כסף באולימפיאדת רומא 1960)  ותור זהב בשנות ה-80' שהתבטא בהעפלה לשלב שמינית הגמר במונדיאל הראשון בתולדותיה במקסיקו 86' ושתי העפלות רצופות לאליפות אירופה, שכללו גם מקום רביעי בזו שנערכה בצרפת ב84'.

לאור ההצלחה של הנבחרת, אותה הוביל מיכאל לאודרופ, הקשר האדיר ששיחק בין היתר ביובנטוס, לאציו, ברצלונה וריאל מדריד ציפו בדנמרק שהנבחרת תצליח להעפיל לאליפות אירופה שלישית ברציפות בשנת 1992, אליפות שנערכה אצל השכנה והיריבה, שבדיה.

בניגוד למציאות כיום, בה מעפילות לאליפות אירופה 24 נבחרות, חלקן מגוחכות למדי, אליפות אירופה בשנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' כללה 8 נבחרות בלבד (מתוך 35 רשומות, היום כאמור עולות 24 מתוך 55).

על מנת להעפיל מהבית המוקדם היה על הנבחרת הדנית להתגבר על בית שכלל את יוגוסלביה החזקה (עם רוברט פרסוינצקי,בובאן, דאבור שוקר הצעיר, דרקו פנצ'ב, סאביצביץ', רוברט יארני ורבים וטובים אחרים), אוסטריה, צפון אירלנד ואיי פארו.

למרות האופטימיות בנבחרת הסקנדינבית לקראת משחקי המוקדמות, ההתחלה תחת שרביטו של עוזר המאמן לשעבר ומאמן הנבחרת הטרי, ריצ'ארד מולר-נילסן, הייתה קשה. הדנים אמנם הביסו בקלות את מדינת החסות שלהם, איי פארו, 1-4 במשחק הפתיחה של הקמפיין, אבל תיקו 1-1 בבלפסט מול צפון אירלנד והפסד ביתי 2-0 ליוגוסלביה סימנו לאוהדי הכדורגל הדנים שהשושלת הולכת להסתיים.

יתרה מכך, לאור הפתיחה הלא מוצלחת של הקמפיין, החליטו שני כוכבי הנבחרת, האחים מיכאל ובריאן לאודרופ לפרוש מהנבחרת, תוך שהם מאשימים את המאמן נילסן בבינוניות והגנתיות יתר. הפיגור בטבלת הבית, היעדרם של האחים לאודרופ ואי זימונם של שחקנים משמעותיים כגון יאן מולבי (ליברפול) ויאן הינטצה (איינדהובן) הפכו את המשימה של ההעפלה ליורו שלישי ברציפות לחלום רחוק בעיניי האוהדים בקופנהגן.

אלא שהנבחרת הדנית החלה מתאוששת לאט לאט. שבעה חודשים אחרי הפסד הביתי ליוגוסלביה והפרישה של הלאודרופ'ס, הנבחרת הדנית נסעה לבלגרד ונקמה ביוגוסלביים עם 1-2. האדומים-לבנים המשיכו את הקמפיין עם ארבעה ניצחונות רצופים נוספים כשגברו על אוסטריה (1-2 ו0-3), איי פארו (0-4) וצפון אירלנד (1-2).

ועדיין, כל זה לא הספיק לנבחרת הדנית שראתה את הגב של יוגוסלביה שמלבד ההפסד הביתי לדנים, ניצחה את כל משחקיה ובכך העפילה לאליפות אירופה. הדנים המאוכזבים נשארו עם המחמאות אבל ללא הכרטיס הנכסף, שחקני הנבחרת שמחו לפחות שבקיץ המתקרב הם יהיו חופשיים לעשות לביתם ולנוח.

ב30 במאי 1992 קרה המפנה בעלילה של אליפות אירופה 1992. מניו יורק הגיעו ידיעות על החלטת מועצת הבטחון של האו"ם, החלטה מספר 757. החלטת האו"ם הגיעה בעקבות הכישלון של האו"ם בלכפות את החלטה מספר 752 שדרשה מהמדינות הלוחמות במלחמה ביוגוסלביה באותה העת (ובעיקר יוגוסלביה, קרואטיה ובוסניה) לתת לאיחוד האירופאי ולנאט"ו לתווך ביניהן.

סעיף 7 בהחלטת האו"ם היה המשמעותי מכל לעניינו – "יש להגביל את השתתפות יוגוסלביה באירועי ספורט". פיפ"א הייתה מהגופים הראשונים שאימצו את החלטת האו"ם ולמחרת, ה-31 במאי 1992, קיבלה נבחרת יוגוסלביה, שבאותה שעה התאמנה בשבדיה לקראת האליפות המתקרבת, הודעה על כך שהיא מושעית מהטורניר. לא רחוק משם, בקופנהגן, קיבלו ראשי ההתאחדות הדנית את ההודעה שבשל המקום השני בבית בו סיימה יוגוסלביה, נבחרת דנמרק היא הנבחרת שתחליף את יוגוסלביה במשחקים.

וכשיש מזל, מי צריך לנצח על המגרש. תודות לאו"ם, דנמרק רשמה העפלה לטורניר יורו שלישי ברציפות.

*

"האמת, דיברנו בינינו לבין עצמנו על כך שיש אפשרות קלושה שזה מה שייקרה", שיחזר קים וילפורט, קשר הנבחרת הדנית לBBC, כמה שנים מאוחר יותר. "ברגע שקיבלנו את ההודעה, ולמרות שהיו לנו תוכניות אחרות, היה ברור שאנחנו לא הולכים לסרב להזדמנות".

לדנים היו עשרה ימים בלבד עד תחילת הטורניר. מולר נילסן, החל לברר עם שחקניו מי יכול להצטרף לנבחרת לאליפות ומי בכלל פנוי בקופנהגן. לנבחרת תוכנן לאותו שבוע משחק מול קבוצת פליטי בריה"מ (עוד מדינה בהליך פירוק באותם ימים), לסגל המתוכנן, שנשען ברובו על החבורה המלוכדת שסיימה בהצלחה את המשחקים האחרונים של קמפיין המוקדמות הצטרף בריאן לאודרופ שהחליט שבשביל במה כמו אליפות אירופה הוא מוכן להשאיר את הריבים המקצועיים עם נילסן בצד. אחיו, מיכאל לאודרופ, החליט להישאר בבית או יותר נכון, לנסוע לנוח בחופש עם בת זוגו.

הנבחרת הדנית הגיעה לשבדיה עם ציפיות מועטות. הבסיס של הנבחרת נסב סביב חוליית ההגנה המלוכדת שלה בראשות השוער פיטר שמייכל ממנצ'סטר יונייטד לצד ההברקות של בריאן לאודרופ בחולייה הקדמית.  "לא יכולנו להיכשל" אומר וילפורט. "הייתה לנו נבחרת טובה שכבר ניצחה את יוגוסלביה במוקדמות אבל מרגע שלא העפלנו כבר לא היו מאיתנו ציפיות. יכולנו להפסיד שלוש פעמים 5-0 וזה לא היה משנה לאף אחד".

ריצ'רד מולר נילסן דווקא חשב אחרת. "הוא נעמד במרכז חדר ההלבשה" נזכר ברייאן לאודרופ "ואמר – אנחנו נוסעים לשבדיה. אנחנו נוסעים בשביל לזכות בטורניר. הסתכלנו עליו במבט משתאה, לא היה לנו מספיק זמן להתכונן, היה רק שבוע אבל הוא נשאר בשלו".

המשחק הראשון של הנבחרת הדנית הגיע באחד עשר ביוני במאלמו, הסמוכה לקופנהגן, מול נבחרת אנגליה בה שיחקו שמות כמו גארי לינקר, דיויד פלאט, סטיוארט פירס ואלן שירר. למרות שהמשחק הסתיים בתיקו מאופס, בנבחרת הדנית הרשו לעצמם להיות מאוכזבים. "זה היה המשחק בו הוכחנו שהנה – הגענו לטורניר" אומר פיטר שמייכל. "לא באנו בשביל להופיע בלבד. עשינו תיקו, יש לנו נקודה, אולי לא נזכה בטורניר, אבל לא באנו לחינם, קצת ערנות ליד השער והיינו אפילו מנצחים".

שלושה ימים אח"כ נמשכה האכזבה הדנית. במשחק מול המארחת השבדית הפסידו השכנים מדנמרק 1-0 משער של תומאס ברולין, הכוכב המקומי. "הם עשו גול אחד ממצב אחד ובזה זה נגמר בשבילנו" אומר שמייכל "הפרשנים כבר אמרו שהסיפור שלנו גמור. נגמר הסיפור של דנמרק באליפות". אלא שאת דנמרק של 1992, שוב היה מוקדם להספיד.

שוב עברו שלושה ימים, שוב משחק במאלמו. כשהפעם היריבה היא נבחרת צרפת, נבחרת שכללה כוכבים כמו ז'אן פייר פאפן, אריק קנטונה, לואיס פרננדז (שני מאמני עבר של נבחרת ישראל על אותו מגרש), דידיה דשאן, באזיל בולי, לורן בלאן ועוד רבים וטובים. "שוב באנו בלי ציפיות, שוב לא היה לנו מה להפסיד. ידענו שנשחק בלי לחץ" משחזר וילפורט. דנמרק התייצבה למחזור האחרון עם נקודה אחת, ממש כמו אנגליה שהתמודדה מול שבדיה באותה שעה, כשלצרפתים שתי נקודות ולשבדים שלוש נקודות (ניצחון היה שווה אז שתי נקודות בלבד).

וילפורט עצמו לא השתתף במשחק בסופו של דבר. יממה לפני המשחק הוא קיבל טלפון על כך שבתו בת השבע אובחנה כחולה בסרטן הדם ועל-כן חזר בבהילות הביתה להיות לצידה. בדקה השמינית כבש הקשר הדני הנריק לארסן (לא להתבלבל עם הכוכב השבדי, הנריק לארסון) את השער הראשון של נבחרתו בטורניר. "צרפת הייתה אז המועמדת לזכות בטורניר" נזכר שמייכל "אחרי השער שלנו, היה לנו ברור שהם יילחצו אותנו וינסו להשוות".

בדקה ה-60, הצליחו הצרפתים, שהיו זקוקים לתיקו בשביל לעלות, להשוות משער של ז'אן פייר פאפן. אבל נילסן לא נכנע. בצעד מפתיע הוא החליט להחליף את כוכב הנבחרת, בריאן לאודרופ, בלארס אלסטרופ, חלוצה של אודנסה הדנית, בדקה ה-66. 12 דקות חלפו והחילוף התגלה כבינגו. בנגיעה הראשונה שלו בכדור אלסטרופ כבש את השער שבתום 90 הדקות העלה את דנמרק לחצי הגמר.

*

פתאום, משום מקום, נבחרת דנמרק, שרק לפני שלושה שבועות הייתה עמוק בתוך הפגרה, מצאה את עצמה רחוקה שני משחקים מזכייה באליפות אירופה. "לפני המשחק מול צרפת אמרתי לשחקנים שלי שבסופו של דבר על המגרש משחקים 11 מול 11 ובהפסקה גם היריבים שלנו, כמונו בדיוק, שותים מים", תיאר מולר-נילסן. הכלל הזה שלו ליווה אותו גם לחצי הגמר שם חיכתה לדנים נבחרת הולנד, אלופת אירופה, שסיימה את שלב הבתים עם 5 נקודות (מ-6 אפשריות) וניצחון מרשים, על אלופת העולם, גרמניה, 1-3 במשחק המסכם של שלב הבתים.

ההולנדים הציגו לראווה את השלישיה הגדולה ואן באסטן, חוליט ורייקארד ולצידם המון כישרון דוגמת דניס ברקאמפ, רונאלד קומאן, השוער ואן ברוייקלן ועוד, ועוד ועוד. "עמדנו במנהרה לידם וזה היה נראה כאילו הם אומרים לנו –'יאללה, 90 דקות ונגמור עם זה בדרך למפגש שכולם מחכים לו בגמר מול גרמניה'" , מספר לאודרופ.

5 דקות לקח להולנדים להבין שקל זה לא הולך להיות. הנריק לארסן, שוב הוא, העלה את הדנים ליתרון ראשון אחרי חמש דקות. "זה היה המשחק הכי טוב שאני זוכר של הנבחרת הלאומית שלנו" תיאר וילפורט ונילסן הוסיף "שיחקנו טוב מאוד. טוב מאוד". ברגקאמפ השווה בדקה ה-23 אבל 10 דקות אח"כ היה זה שוב לארסן שהעלה את הדנים ליתרון.

כשכבר נראה היה שדנמרק שוב בדרך להיות סינדרלה, הצליח פראנק רייקארד להשוות בדקה ה-86 לאחר מצב נייח. ההארכה הסתיימה ללא שערים והקבוצות נעמדו לדו-קרב בעיטות עונשין. "זה היה רק שאלה של זמן עד שההולנדים יבקיעו בהארכה. אבל הדקות חלפו וזה לא קרה. כשהגענו לפנדלים ידענו שאנחנו יכולים לעשות את זה". מסכם לאודרופ.

בימים ההם, כמו גם היום, נבחרת הולנד היא נבחרת שאף יריב לא רוצה להיתקל בו על מגרש הכדורגל. ובכל זאת, כשזה מגיע לפנדלים, הולנד היא כנראה לאורך ההיסטוריה היריבה שנבחרות הכי היו רוצות להיתקל בה… ההולנדים ניגשו ראשונים לנקודת ה-11, רונלד קומאן דייק בקלות, לארסן השווה בקושי (ואן ברוייקלן קפץ נכון אבל הכדור חמק ממנו) ואז הגיע מרקו ואן בסטן. ההולנדי האגדי בעט ימינה, שמייכל זיהה את הכיוון והצליח לקחת את הכדור. עד הסיום שתי הקבוצות דייקו בכל הבעיטות שלהן וקים קריסטוף שחקנה של ברונדבי שלח את ההולנדים הביתה בבעיטה האחרונה. 4-5 לדנים, דנמרק בגמר, מי היה מאמין…

*

אם הייתם ניגשים ב-30 במאי 1992 לריצ'רד מולר-נילסן, מאמן נבחרת דנמרק דאז, ומנבאים לו שבעוד קצת פחות מחודש דנמרק תזכה באליפות אירופה בכדורגל לנבחרות, כנראה שהוא היה ממליץ לכם על טיפול פסיכיאטרי או לכל הפחות שולח אתכם לארון בבית לבדוק אם לקחתם את התרופות שלכם. יכול להיות שאם הייתם ניגשים לנילסן ב-26 ביוני 1992 ואומרים לו שלאחר המשחק הערב מול אלופת העולם מגרמניה, דנמרק תהיה אלופת אירופה, הוא היה מגיב באותה צורה. כך או כך, כנגד כל הסיכויים וכל היגיון אפשרי, דנמרק האלמונית התייצבה לגמר בגטבורג מול גרמניה האדירה.

את גרמניה ההיא אין צורך להציג. אלופת העולם דאז הייתה נבחרת אימתנית, חזקה, הגנתית, ממושמעת ויעילה. מכונת כדורגל מדויקת ומצוינת כמו שרק הגרמנים יודעים לייצר. בלטו בשורותיה שחקנים כמו אנדראס ברמה (כובש שער הניצחון בגמר מונדיאל 1990), רודי פלר, יורגן קלינסמן, תומאס הסלר, יורגן קולר, אנדראס מולר, קרל היינץ רידלה, מתיאס זאמר ואחרים. דרכם של הגרמנים לגמר לא הייתה סוגה בשושנים (בחצי, למשל, הם ניצחו את שבדיה המארחת 2-3 עם הרבה דפיקות לב בדרך) ובכל זאת הם היו פייבוריטים ברורים.

הגרמנים לחצו מפתיחת המשחק, כאילו באים לקחת את מה ששייך להם, אלא שלדנמרק היו תכניות אחרות. פטר שמייכל בתצוגה הירואית הדף כמה וכמה ניסיונות ודנמרק יצאה להתקפה נדירה בדקה ה-18  איבוד כדור של ברמה וחוסר עירנות של סטפן אפנברג הובילו לשער של ג'ון ינסן הצעיר, בהנפת רגל מרשימה,  שער שהיה השני שלו בלבד ב-48 הופעות במדים הדנים הלאומיים אבל איזה שער חשוב…

קלינסמן המשיך לבחון את שמייכל שהיה מצוין, אפנברג ניסה את מזלו ללא הועיל וגם רידלה הגיח מאחור בשביל לעזור, אבל ללא הועיל. בדקה ה-78 האגדה הושלמה.  וילפורט, שחזר אחרי שתי גיחות לראות את ביתו החולה בדנמרק, מצא את ההגנה הגרמנית חולמת ועם בעיטה מחוץ לרחבה בעט כדור שפגש את הקורה ונכנס פנימה. 0-2 לדנמרק שעשתה לגרמנים את מה שהגרמנים עשו בדרך כלל לאחרות. 12 דקות אחר-כך דנמרק הייתה אלופת אירופה!

"עשרה שחקנים מהסגל שלנו שיחקו בעבר או בהווה בברונדבי (אלופת דנמרק דאז)" ציין קים וילפורט, גיבור העם הדני. "הם ידעו מה זה לשחק ביחד וברגעים הקשים מול גרמניה ובכלל זה מה שהחזיק אותנו. רוח הקבוצה". נילסן סיכם את הזכייה הדנית בפשטות "לא היה לנו את השחקנים הכי טובים אבל היה לנו את הקבוצה הטובה ביותר".

הזכייה הזו, שבאה משום מקום, הייתה רגע השיא של הכדורגל הדני עד ימינו אנו (הכדורגל הדני חתום גם על רגע השפל של הכדורגל הישראלי, אבל זה לפעם אחרת…) והיא גם הייתה אחד הסיפורים ההזויים, המפתיעים, והנהדרים של הספורט העולמי מעולם. סיפור שמלמד שלפעמים הכל, כולל הכל, אפשרי.