את המשחק הלילה ואולי את הסדרה כולה אפשר לסכם במילה אחת: רעב. במציאות הגיונית, כשמגיעות למשחק מכריע שתי קבוצות, אחת עם שלוש אליפויות ברזומה, בארבע השנים האחרונות ואחת שלא לקחה אליפות כבר 24 שנים, אחת בלי הכוכב הפצוע שלה וברוסטר קצר ואחת עם סגל שלם ומוכן, אז הקבוצה השנייה היא זו שצריכה לעלות לפרקט ולטרוף את היריבה.
אבל זה בדיוק מה שלא קרה. אחרי המשחק הקודם כתבתי שליוסטון אין קילר אינסטינקט, הלילה אולי אתאר אותה כקבוצה לא רעבה. יש שיגידו, פחדנית. קארי סיים את המחצית הראשונה עם 0 נקודות ויוסטון סיימה אותה עם 0 הפרש. יוסטון ברחה ל-8 נקודות יתרון ברבע השלישי ואחרי הטיים אאוט שסטיב קר לקח היא חזרה כאילו המשחק הוא שלה כבר במקום להתנפל על גולדן סטייט עם סכין בין השיניים. וכשהמשחק עמד על שוויון 97, 5 דקות לסיום והיה ברור לכל העולם שמי שתקלע, הולכת לנצח את המשחק (לפחות באופן סימלי) יוסטון החטיאה זריקות קלות וסירבה ללמד אותנו שהערב הזה רשום על שמה.
ובצד השני? רעב של סעודת עיד-אל-פיטר מלכותית בסיום חודש הרמדאן. הלוחמים באו מורעבים ממש. רעבים לנצח, רעבים לשחק את הכדורסל שלהם, רעבים להוכיח שאי אפשר להספיד אותם. הקלישאה, שהומצאה באליפות האחרונה של יוסטון, אומרת ש'אף פעם אל תזלזלו בלב של אלוף'. הרוקטס למדו על בשרם שכשאתה פוגש אלופה כזאת, אתה צריך לב יותר גדול. וכזה, לא היה לה הלילה. היא פשוט לא הייתה רעבה מספיק.
*
כמה דקות בתחילת המחצית השנייה, ג'ף ואן גנדי תהה בשידור לגבי סטף קארי שקלע עד אותו הערב . "אם ג'יימס הארדן היה נותן תצוגה כזאת, כולם היו מבקרים אותו. למה אף אחד לא מבקר את סטף קארי?". מארק ג'קסון מיהר להגיב את מה שאני חשבתי לעצמי "אם לג'יימס הארדן היו שלוש אליפויות אולי גם אותו לא היו מבקרים". ואן גנדי עוד ניסה לתקוף את התשובה של ג'קסון אבל הטענות שלו לא החזיקו מים. לא בגלל שג'קסון היה חד-לשון יותר פשוט כי סטף קארי החליט לתת תשובה ניצחת על המגרש.
תגידו מה שתגידו על סטף קארי אבל כשהוא בזון הוא לא סופר אף אחד. לא דאבל אפים, לא הצקות ודחיפות שהוא לא מקבל שריקות עליהן ואפילו לא את פי.ג'י טאקר. תגידו מה שתגידו על סטף קארי אבל הוא הרוויח בצדק את העובדה שלא מבקרים אותו. 33 נקודות במחצית השנייה, 23 נקודות ברבע האחרון, סלים גדולים והזויים, קור רוח (קור רוח? קפיאות רוח!) בזריקות העונשין המכריעות. אה כן, ושלוש אליפויות. שהיו שם גם קודם. אולי הרביעית תשתיק את ואן גנדי…
*
אבל קארי לא היה לבדו בעסק הזה. קליי תומפסון החזיק את הקבוצה בחצי הראשון עם מופע קסום משלו, אנדרה איגוודאלה חזר מן המתים בסדרה הזו להראות לנו שמה שהוא שכח, יש שחקנים ביוסטון שלא ילמדו אף פעם (מה לעזאזל ג'רלד גרין עשה על הפרקט בדקות ההכרעה?!), דריימונד גרין היה יעיל ואפילו חסר שטויות באופן מחשיד, קאבון לוני היה פנטסטי ושיחק עם כל כך הרבה ביטחון שאלוהים יודע מאיפה הוא מצא אותו, ליבינגסטון התעורר בדיוק בזמן ועשה את מה שהוא הכי טוב – לעשות סלים פשוטים בזמן שממש צריך נקודות. ומעל לכולם, סטיב קר שכנראה עשה עבודה טובה מאוד בלהכין את הקבוצה שלו מנטאלית למשחק הלילה. כן, גולדן סטייט כולה התגייסה בשביל למגר את האיום הרקטות.
ועכשיו כמובן נשאלת שאלת מיליון הדולר – איפה כל זה היה עד היום? למה כל זה חסה בצילו של קווין דוראנט?
KD, ובזה אין ספק, הוא שחקן ענק. אבל הוא כל-כל ענק שהוא כמו הבחור הגבוהה הזה שיושב לפניך ביציע או בקולנוע – הוא פשוט מסתיר. הוא מסתיר לנו את ההצגות שראינו אתמול, הוא מסתיר את ההתלהבות הילדותית של שאר החברים לקבוצה מהדבר הפשוט הזה שנקרא משחק הכדורסל, הוא מסתיר את אחת הקבוצות המלהיבות ביותר שיש ל-NBA להציע.
אם אני אוהד של גולדן סטייט אני לא בטוח שאני רוצה שדוראנט יספיק לחזור לגמר המערב או בכלל ליתר הפליאוף. אמנם יכול להיות שמה שראינו היום לא יחזור בתדירות כל-כך גבוהה בסדרות שנותרו אבל הרעב הזה שלקבוצה יש בלעדיו, העובדה שכל שחקן היום בשורות הווריירס הבין שזה תלוי בו והוא לא יכול לזוז הצידה ולתת למספר 35 לעשות את העבודה בשבילו, פשוט היה הרבה יותר מתגמל את אוהדי הקבוצה מאשר עוד אליפות במציאות של לא-כוחות מול שאר הליגה.
*
ואי אפשר כמובן לסיים טור על המשחק בו הודחה יוסטון מבלי לתת את הדעת על כריס פול וג'יימס הארדן. קודם כל, קיבלנו תשובה נחרצת – גם אם כריס פול היה משחק בשני המשחקים האחרונים של העונה הקודמת, יוסטון כנראה לא הייתה מדיחה את הווריירס. למה? כי פשוט אין לה את זה. וב'לה' אני מתכוון בעיקר לשני המנועים שמניעים אותה, ג'יימס פול וכריס הארדן, או איך שלא קוראים להם, המסקנה ממילא אותו דבר לגבי שניהם.
כן, הם היו בסדר היום, פול נתן כמעט פי 2 נקודות יותר משהוא נתן בסדרה כולה (27 נק' מול 14.6 עד עתה) הארדן סיים משחק עם 35 נק' ואפילו נידב שלשה חשובה ברגעי ההכרעה אבל בסוף, לוח התוצאות אינו מטעה – הקבוצה שלהם הייתה זו שהפסידה וזה כל מה שמשנה.
כי להיות שחקן גדול, זה לא לקלוע הכי הרבה. זה לא לתת תצוגות של 40 ו-50 נקודות בעונה הסדירה ולרשום טריפל-דאבלים אחד אחרי השני. זה אפילו לא להיות יעיל בפליאוף במשחקים חשובים. להיות הכי גדול זה לעשות הכל בשביל שהקבוצה שלך תנצח. וכריס פול וג'יימס הארדן, פשוט לא עשו את זה. וזה הסיפור כולו.
19 תגובות
משחק מדהים.
ראוי לציין הגנה לא רעה בכלל של יוסטון עד הרבע האחרון, וגם במהלכו היו כמה זריקות של סטף שפשוט לא ניתן היה לעשות יותר.
לדעתי ג"ס לוקחת בסוויפ ג'נטלמני את דיוור, מתאמצת הרבה יותר מול מילווקי אבל מנצחת 4-2
כל מילה בסלע! תענוג
כן,אבל .. זה הפרש של שני סלים לנצחון של יוסטון ואז הכל הפוך
היה לא פשוט לקרוא, אבל מסכים בכל מילה
תודה יאיר מסכים עם כל מילה. איגי היה ענק ענק היום ממש.
כל השאר היו נפלאים
ביוסטון הארדן היה פושר והכי קשה היה לראות איך גורדון נעלם לחלוטין פשוט נמחק מהמשחק
תודה רבה יאיר
משהו לגבי דוראנט וקארי
בפינת הידעת כי ?
גולדן סטייט עם קארי ללא דוראנט במאזן של ???
4-30
End of discussion
מעולה יאיר!
מסתבר שיש דברים שלא ניתן ללמד ויש את ה"זה" הזה שהוא נחלתם של הגדולים באמת
לכריס הארדן וג'יימס פול אין את ה"זה" הזה וזה כל הסיפור
תודה יאיר. אני פשוט קבלתי פלאשבק לשתי העונות טרום הגעת דוראנט, נהנתי מכל רגע מהלוחמים הבוקר. מבין כמובן את חשיבות דוראנט אבל פתאום נזכרתי איך השירה בתנועה שלהם נראית מינוס הבידודים לדוראנט (ששוב מובן לגמרי השימוש בהם בהתחשב בזה שזה הכלי הכי קטלני בליגה)
יופי של טור מאסטרו
חבל לי על יוסטון, שתצטרף למועדון הקבוצות הכי טובות שלא זכו באליפות
מצויין, אתמול הייתה הפעם הראשונה שבאמת הערכתי את גולדן סטייט וקרי. הם היו חבולים ומוכים, היו להם את כל התירוצים בעולם להפסיד את זה, אבל הם נלחמו כמו אריות. עצוב להגיד אבל ג'יימס הארדן גדול ככל שיהיה כנראה שלעולם לא יהיה גדול היסטורית כמו קארי שלא לדבר על לברון. אני זוכר ששלוש דקות לסוף, יוסטון בפיגור, כל בר דעת מבין שהם חייבים לרוץ כאילו החייל שלהם תלויים בזה והארדן עולה עם הכדור בסבבה להתקפה, כאילו הם מובילים בחמש עשרה. היא שחקן מעולה אבל יש בו מין אדישות לא מובנת, לרגע הם לא שיחקו כאילו זה המשחק הכי חשוב בעונה. זה היה משחק מגדיר קריירה, הארדן ופול נכשלו בו בצורה טוטאלית.
תודה יאיר, תמיד ענוג לקרוא אותך.
ראיתי רק מאמצע הרבע השלישי והשלמתי חלקים מהמשחק מאוחר יותר. בחלק שראיתי, אני חייב להודות שהיו מעט מאוד התקפות של גולדן סטייט הישנה. הרוב היו פעולות 1 על 1 של קארי שיכול להיות שבמבחן העין אנחנו יותר נהנים מהם מאשר 1 על 1 של דוראנט. בתקציר היה אפשר לראות שבמחצית הראשונה היתה הנעת כדור נהדרת, כנראה כשיש לך שחקני ספסל כל כך מוגבלים ברמה האישית, טבעי יותר שהכדור זז מיד ליד. קליי איפס את היד בדיוק בטיימינג הנכון וגם לראות אותו מתחמם זה עונג לצפייה.
לגבי יוסטון – קשה לי עם הקביעה שהתוצאה הסופית היא שהופכת אותך לווינר או לוזר, לרעב או שבע, לפחדן או אמיץ. כנראה התרגלנו לקבל את המספרים האלה מהארדן והם הפכו למובנים מאליהם אבל לקלוע 35 באחוזים טובים כל משחק כשכל ההגנה מתמקדת בך שווה הערכה גדולה יותר מלראות שורה תחתונה של ניצחון או הפסד. כמו שלברון לא הפך ללוזר או פחדן בגלל שנכנע לקבוצה טובה יותר למרות שעשה הכל כדי לנצח, כך קשה לי הקביעה הזו לגבי הארדן ופול.
בסוף יש רק מנצח אחד או קבוצה אחת – זה לא יכול להפוך את כל השאר ללוזרים.
מיותר לציין כמה ג'ורדן היה 'לוזר' עד שהפך ל'ווינר' האולטימטיבי.
סיפור המשחק של הלילה הוא שיש סוף עצוב לסיפור סינדרלה. יוסטון פיספסה את השעון של 12:00 בלילה וחזרה להיות לכלוכית.
לא ניתן לדעתי להסיק מה היה קורה בשנה שעברה אם פול לא היה נפצע, יוסטון היתה טובה יותר. דווקא כריס פול היה מצוין, ווינר ופיטר במשחק הזה, הארדן נראה אפאתי לפרקים, או שהוא היה קרוע מעייפות. או שברח מהכדור כי הוא לוזר . . .
ג״ס הם האלופים וכשאלוף חוטף מכה והוא מתנודד אתה צריך לתת לו נוק אאוט וזה לא קרה גם הערב וג9 במשחק 5.
מה שבטוח הוא שלברון במקומו של הארדן היה מנגב עם ג״ס את הריצפה.
נראה לח שמה שיאיר ציין וגם אתה זה שיוסטון שיחקו פחדני. יש בזה משהו.
הם נתנו הכל בהגנה ושיחקו נהדר סך הכל, אבל באמת הקילר אינסטינקט והמשחק המשוחרר היה מה שחסר אתמול לאורך כל שלושת הרבעים הראשונים.
אגב הארדן במסיבת העיתונאים נשאל על הקיץ הקרוב ואמר ש'אני יודע בדיוק מה צריך לעשות, ונטפל בזה בקיץ'.
מעניין למה הוא רומז
באמת מעניין
תודה יאיר. יהיה ממש מעניין לראות את תגובות האוהדים לחזרה למשחק של פעם.
הלוואי וזה יתן לדוראנט את הדחיפה הנחוצה החוצה. רק כדי שכולנו נחזור לראות את גולדן סטייט משחקים ככה. גם מי שלא אוהב אותם, חייב להעריך את ההקרבה והצורה שבה שיחקו אתמול.
לב של אלופים.
לדעתי הם לא יוכלו ככה לאורך זמן, בלי דוראנט אני הולך על מי ווקי בגמר בקלות יחסית. היה ברור לי שהם ינצחו אתמול וגם כתבתי את זה לפני, כי הרגשתי שהם יכולים לסחוט משחק
המשך: לסחוט משחק אחד גדול, אם הם היו מפסידים אתמול להרגשתי הם היו מובסים במשחק 7. הבעיות שהיו לפני המשחק עדיין קיימות. אבל אם עונה הבאה הם נשארים בלי דוראנט ומחזקים את הספסל מאוד, הם לגמרי הפייבוריטים ללכת כל הדרך.
הרג אותי איך
בסוף יוסטון משחקים בסבלנות כאילו אנחנו בתחילת רבע שני.
ושחקנים בורחים מזריקה.
ופול סוחב שעון עד 9 שניות…..
כאבו לי העיניים. יותר מלהארדן אפילו
🙂
פנטסטי יאיר. מהיר ויעיל ונהדר.
רק הערה בנוגע לאנדריי, הענק האמיתי. אין כאן שום חזרה מהמתים. איגי נותן פלייאוף אדיר כהרגלו. בגיל 35 הוא מתזמן כוחות בצורה מושלמת כל העונה, בסיוע ותמיכה של הצוות המקצועי, ובאביב של אפריל מאי מגיע לשיא הפריחה.
כל הגבות שהורמו על חוזה ה48 מיליון שקיבל כבר ירדו מאז כל כך הרבה פעמים שכרגע הן בגובה ברך.