ספר אחד ביום: סיפור על אהבה וחושך

על השאלה 'מה הופך ספר להיות ספר מצוין?' קשה להשיב, זה קצת כמו להתאהב, קשה להגדיר לפעמים למה אבל כשאנחנו מתאהבים, אנחנו פשוט יודעים שזה זה. אבל אם שואלים אותי 'מה הופך סופר לסופר מצוין', יש לי תשובה קצת יותר מלומדת.

סופר מצוין (ולא כזה שהתפלק לו ספר, אלא אחד שמתמיד לאורך זמן) צריך בעיניי שיהיו לו ארבעה מצרכים בסיסיים:

שפה עשירה – כזאת שגורמת לקורא להשתאות לנוכח ביצועיו של הסופר, משחקים עם המילים, תיאורים מפורטים, רמה גבוהה של ורבליות. כזו שהקורא, ברוב המקרים, יגיד לעצמו – אין סיכוי שהייתי מסוגל לכתוב משהו כזה בעצמי, משהו כמו הפער בין להכין סושי בבית ולהזמין סושי ממסעדת שף. הרעיון אותו רעיון, אבל רמת הביצוע והגימור שונות לחלוטין. (במאמר מוסגר אגיד שיש שמוותרים היום על שפה ומשלב ומעדיפים לכתוב בשפת דיבור. עליהם ועל שכמותם אין לי אלא להגיד – חברים, זה שאין לכם את זה, לא אומר שאתם צריכים לדרדר את כל התחום…)

ידע רחב – וכשאני מדבר על ידע אני לא בהכרח חושב שסופר צריך להיות ידען מופלג ולהיות החכם באדם. אבל סופר טוב, ידע להוביל אתכם כמדריך תיירים מנוסה לתחום ידע שאותו אתם לא מכירים. זו יכולה להיות הובלה אל תקופה בהיסטוריה, אל תרבויות שאנחנו לא מכירים וגם אל מקצועות ותחומי עניין שלאדם הפשוט לרוב אין בקיאות בו (מאיר שלו עושה את זה מצוין בספרים שלו ומפגיש אותנו עם הטבע, עם סתתים, אופים, משלחי יונים ועוד). ספר טוב צריך לתת לך אקסטרה מייל אינטלקטואלי או לפחות להיות בקיא לפרטי פרטים בתחום אותו הוא מסקר. זה הרי תמצית האסקפיזם.

חוש הומור – יכול להיות שזו הרחבה אישית שלי ויש שיגידו שזו בקשה מוגזמת מסופר שיש לו את הדברים האחרים ברשימה שלי, אבל בעיניי זהו אחד המצרכים החיוניים. כי מהי חווית קריאה יותר גדולה מאשר צחוק מתגלגל ומהי הסתכלות נכוחה על העולם (והרי ספרות היא בסופו של דבר צורת הסתכלות על העולם) יותר מאשר ציניות ומבט שונה שיודע לשים את האצבע בדיוק על הנקודה.

עלילה – או במילים אחרות: יכולת לספר סיפור. וזהו הרי המצרך הבסיסי של סופר טוב, התשתית של כל עניין הכתיבה. היכולת להעביר לעולם מעשה שקרה. היכולת ליצור מתח. ואולי אפילו מעבר לכך, הרי מהי כתיבה מוצלחת – כזו שמעוררת אמפתיה, כזו שלוקחת את הקוראים למקום בו הם אומרים לעצמם 'גם לי זה קרה' או 'רק שזה לא יקרה לי'. כזו שגורמת לקורא להרגיש. איך עושים זאת? עלילה טובה היא כמובן המפתח לכל זה (במאמר מוסגר הייתי אומר שגם הבנה בבני אדם, או אם תרצו – 'אינטליגנציה רגשית' זה אחד מהדברים שדרושים לסופר בשביל להצטיין, אבל נסתפק בלהכניס את זה הפעם לתוך הסעיף של היכולת לספר סיפור).

ואחרי שהסברתי את הקריטריונים לפיהם אני בוחן כתיבה, הגיע הזמן לדבר קצת על עמוס עוז. הסופר המנוח היה במרבית שנותיו האחרונות מועמד לפרס נובל ובלי ספק נחשב לאחד הסופרים המוערכים והמוצלחים ביותר שקמו במדינת ישראל ולהוגה רוחני חשוב. הוא עשה זאת בזכות שפה קולחת ומעניינת, רגישות מרשימה לבני אדם, מבט נוקב ומקורי על החיים (על גבול החוש הומור הייתי אומר. לא בדיוק זה אבל לגמרי 'ליד') וידע וחוכמה רחבים ועמוקים.

אבל מה שתמיד היה חסר לעמוס עוז, בשביל לעשות את האקסטרה מייל בשביל להיות עם הגדולים באמת (פרס נובל. נניח) היה העלילה. לא קראתי את כל ספריו של עוז אבל ממקבץ די רחב שכן קראתי, עולה מציאות של גיבורים, חביבים ונחמדים שלא יותר מדי דברים קורים איתם ורוב עלילת הסיפור מתרחשת בהתחבטויות הקטנות של החיים שהם חווים, בעראיות שלהם וקריאת התיגר על הסדר החברתי שפעמים רבות מגיעה עם הגיבורים של הרומנים של עוז. עמוס עוז מעולם לא היה, וטוב שכך, סופר של סיפורי מתח אבל לפעמים הסיפורים שלו ייצרו תחושה שהעלילה היא משנית לכל השאר. אפילו בצורה כזו שאפשר להזניח אותה ולא לשים לב אליה לחלוטין.

ואז הגיע 'סיפור על אהבה וחושך'. על פניו – מבחינה עלילתית – הוא לא אמור להוסיף הרבה במימד העלילתי. הרי מדובר באוטוביוגרפיה, מעין הזדככות שהסופר עושה לעצמו, תהליך פסיכולוגי אישי שחשוף לרבים אבל בטח לא משהו שאתה אמור לקרוא אותו ולשבת על קצה הכיסא בשל ציפייה מה יקרה הלאה.

אלא שסיפור על אהבה וחושך לגמרי עושה את זה. הספר רב העמודים מספק לחלוטין את הציפייה העלילתית, את המתח, את ההזדהות ואת העוררות הרגשית שספר צריך ויכול להביא אליה. זה ספר מרגש, נוגע ללב, מעניין ואותנטי, עם עלילה ברורה ורב-מימדית שמלמדת אותנו כל-כך הרבה על מי שכתב אותה, על האנשים שאנחנו בארץ הזו ובכלל. והפיסה הזו שלפעמים כל-כך חסרה בספרים של עוז שמצטרפת לשפה שאין מרשימות ממנה, חווית הידע שלוקחת אותנו אל מחוזות היסטוריים של הקמת המדינה ואל תקופה פשוטה בהרבה אבל גם מסובכת לאין שיעור וגם סרקסטיות משובחת ששזורה לכל אורך הספר – גורמת לתוצאה להיות לא פחות ממושלמת ולספר הכי טוב של עמוס עוז ומהטובים שקראתי מימיי.

ולצד כל הסופרלטיביים האלה והררי התשבחות מגיע הספר הזה ומלמד אותנו גם דבר נוסף – לא צריך לחפש עלילה בנרות, לא צריך לברוא אותה וליצור אותה, לדוג אותה מהים העמוק או לאתר אותה במערה חשוכה. צריך לפעמים פשוט להסתכל סביב. וממש כמו שאנחנו לומדים בימים אלו: החיים עצמם הם היצירה הכי מעניינת ומפתיעה שיש.