שאלת השבוע – מי הקבוצה המרגשת הזכורה לך בליגת ה-NBA?
ניב שכטר – יוסטון רוקטס 2007-2008 – Where Amazing happen
ישנן קבוצות שזכו בהכל, ישנן קבוצות שהפתיעו את כולן, אבל אין קבוצה שריגשה אותי יותר מיוסטון רוקטס של שנת 2007-2008. יותר נכון, הרוקטס של פברואר-מרץ 2008.
הקבוצה ששברה את שיא הנצחונות בהיסטוריה של הליגה, עם 22 נצחונות רצופים- זה הסיפור שלה.
"ידענו שזו אולי הריצה הכי לא סבירה בהיסטוריה של הכדורסל, אולי בספורט המקצועני בכלל", נזכר שיין באטייה, אחד מסמלי הקבוצה ההיא, "היינו חבורה של Journey man, שחקני משנה. כשיאו מינג וטרייסי מקריידי היו בריאים, היינו קבוצה ממש טובה, אבל לא יכלנו להישאר בריאים".
היתה זו השנה הראשונה של ריק אדלמן, והקבוצה פתחה את העונה בצליעה. את חודש ינואר סיימו כשבמאזנם 24 נצחונות ו-20 הפסדים. שום דבר לא הכין אותנו למה שעתיד לבוא.
הקבוצה החלה לנצח, בהתחלה נצחונות צמודים, אבל ככל שנערמו הנצחונות כך הקסם גדל. כשיאו מינג נפצע וגמר את העונה (ואת הקריירה) לאחר 10 נצחונות רצופים, היה נדמה שהכל אבוד. אבל לא הרוקטס האלה. לא הקבוצה הזו.
דיקמבה מוטומבו בן ה-41 תפס את מקומו ביחד עם צ'אק הייס, גוש בשר ונשמה בגובה 6-6. שיין באטייה היה מנהיג ההגנה, ראפר אלסטון וסטיב נובאק הפציצו משלוש, קייל לאורי עשה את צעדיו הראשונים , ומעל כולם עוד רוקי בשם לואיס סקולה שקלע מכל טווח. הקבוצה היתה עדיין של מקריידי שקלע 22 נק' למשחק ברצף הזה, אבל הכוכבים האמיתיים היו שחקני המשנה. הקבוצה המשיכה לעוד 12 נצחונות רצופים אחרי הפציעה של יאו, סוחפת אחריה קהל משולהב שלא האמין מה קורה לנגד עיניו.
רצף היסטורי של 22 נצחונות הסתיים בבוסטון, האלופה שבדרך. הקבוצה סיימה את העונה עם 55 נצחונות, ולא צלחה את הסיבוב הראשון, אבל אותם רגעי קסם של ה-29 לינואר ועד ה-16 למרץ ישארו איתנו האוהדים לנצח.
מחר בלילה יצא הסרט הדוקומנטרי על אותה קבוצה- Where amazing happen
עד שיצא הסרט ניתן לכם נגיעות מאותם רגעים
6 תגובות
מעולה. אלו השנים שבהן לא מאוד עקבתי. קבוצות מרגשות.. פילי של איברסון וההפסד בגמר לליקרס (הרסו ללייקרס פלייאוף בלי הפסד למיטב זיכרוני).
אורלנדו של שאק ופני.
מצחיק כי שאק ואייברסון היו אולי הכוכבים הכי גדולים שלא התחברתי אליהם רגשית. לא באהבה ולא בשנאה.
אבל אין ספק שלפחות פילי של אייברסון ריגשה רבים
תודה ניב. אכן קבוצה מרגשת. משום מה תקופת מגריידי זכורה לי כמו סלט שלם בלי התחלה ובלי סוף. אינסוף הפציעות של שני הכוכבים פשוט בלבלו אותי (וכנראה שגם את צוות האימון שלא ידע עם מי הוא יגיע לעונה, דבר שנכון גם היום . . .)
בשבילי הקבוצה המזהירה והמרגשת מכולן היתה יוסטון של 84-85 ובמיוחד בשנת האליפות השניה, אז, להרגשתי, הייתי בין היחידים בכל העולם שהאמין בהם אחרי עונה סדירה כ כך חלשה ובעייתית.
מעניין, אני קצת צעיר לקבוצה הזו של שנות ה-80, אבל אין ספק שיוסטון, יחד עם פורטלנד אולי הקבוצות הכי חסרות מזל מבחינת פציעות שמנעו אליפויות. כשאני רואה סרטונים של רלף סמפסון ואולג'ואן אני בשוק כמה סמפסון היה שחקן מעולה ואיזו יכולת מסירה היתה לו. היו פשוט שילוב מושלם ביחד.
סמפסון היה מעולה והיה מצליח מאוד גם היום. סוג של פורצינגיס אבל יותר אתלטי?
חוסר מזל זה מה שגמר אותו.
חוסר מזל וחוסר ברכיים