מנפץ התקרות

אפשר לצפות בזה שוב…

ושוב…

וגם מהזווית הזו:

בקיצור, איך שלא תסובבו את זה, מה שדמיאן לילארד עשה הלילה לאוקלהומה הוא פשוט ענק!

בספר שמות יש סיפור על משה רבנו שבזמן שבשני ישראל נמצאים בעיצומה של מלחמה עם עמלק, יושב על סלע במקום בו כולם רואים אותו וכאשר הוא מרים ידיים – ישראל מנצחים ואילו ברגע בו הוא מניח את ידיו, עמלק מנצחים. דמיאן לילארד הוא בלי ספק המשה רבנו של פורטלנד. כשהוא טוב, הקבוצה טסה קדימה, מובילה ושולטת במשחקים, כשהוא כבוי – פורטלנד אבודה. הלילה, כשדמיאן לילארד הרים את הידיים אחרי סל הניצחון, כל פורטלנד הרימה את הידיים איתו.

50 נקודות היו לדיימו (שיא פליאוף אישי) במשחק מספר 5 מול אוקלוהומה, זה שסיים את הסדרה. 34 מהן הוא קלע כבר במחצית ופורטלנד חזרה מפיגור מוקדם של 8 נקודות ליתרון בהפסקה. את החצי השני הוא התחיל טוב אבל OKC מצאה תשובות וגם הוא התעייף קצת והת'אנדר, שנלחמו על החיים שלהם השתלטו על המשחק בדרך ל-15 נקודות יתרון כשעל השעון 6:55 דקות לסיום.

אבל לא פול ג'ורג' וראסל ווסטברוק, שניים שכבר בעטו בכמה דליים בחיים שלהם יעצרו את לילארד. בדקות הבאות לילארד הכניס את עצמו בכוח למשחק ועשה את זה בצורה מעוררת השראה. לא, הוא לא לקח זריקות התאבדות וגרם להן להיכנס אלא הוא החליט לתת לחברים שלו את הבמה ועשה את הכל בשביל לעורר אותם. הוא שלח את הארקלס לסלים קלים, פינה שטחים למקולום, שרט בהגנה, הציק לשופטים ולמרות שטור הנקודות שלו התקדם מעלה באיטיות, היה ברור שהוא בעל הבית. פורטלנד התעוררה והשוותה, אוקלהומה עשתה את מה שהיא יודעת לשעות הכי טוב – שטויות. ובמצב של 115 לכל, עם כדור אחרון היה רק סנריו אחד אפשרי בו המשחק הזה יכול להיגמר. כן, חייבים לראות את זה עוד פעם:

*

חתיכת סיפור זה הדמיאן לילארד הזה. בחירה מספר 6 בדראפט 2012, אחרי 4 שנים מלאות בקולג' לא כל-כך מוכר (וובר סטייט). נבחר ע"י פורטלנד וכבר בעונה הראשונה שלו הפתיע את כולם כשזכה בתואר רוקי העונה (ועקף בדרך שחקנים כמו אנתוני דיוויס, בראדלי ביל, דריימונד גרין וקריס מידלטון).

כאחד שקורא על NBA ורואה לא מעט, אני זוכר שאמרו עליו שבגלל שהוא מבוגר יחסית לרוקי (22), הוא הגיע לתקרה שלו מוקדם ויותר ממה שראינו ממנו בעונתו הראשונה (19 נק', 6.5 אסיסטים למשחק) כבר לא נראה. דיימו שמע וצחק. בעונתו השנייה פורטלנד כבר הייתה קבוצת פליאוף, ממוצע הנקודות עלה קצת (20.7) ובפליאוף עצמו, לא היה חובב NBA אחד שלא מכיר את לילארד, בטח לא אחרי הסל הזה (שמה שקרה הלילה יצר לרבים דה-ז'ה-וו מטורף בנוגע אליו):

ושוב דיבורים על תקרה ועל קבוצה שלא יכולה להמריא יותר מהמקום בו היא נמצאת ואכן, העונה העוקבת הייתה נראית כמו כזו שמגשימה את התחזיות הקודרות. לילארד דרך במקום (21 נק' למשחק וצניחה של האחוזים מחוץ לקשת) ופורטלנד לא התקדמה מעבר לסיבוב הראשון בפליאוף אחרי מכת פציעות שפקדה אותה.

אלא שכאן החיים החליטו שוב להקשות על דמיאן לילארד והוא, כהרגלו, החליט לומר "challenge accepted". למרקוס אולדריג', חברו להובלת הקבוצה נטש לסן אנטוניו ודיימו נשאר לבד להוביל קבוצה חלשה וצעירה שהפרשנים ניבאו לה במקרה הטוב בחירת דראפט גבוהה. לילארד שוב צחק לכולם בפרצוף, שיפר את המספרים ל-25.1 נק' ו-6.8 אסיסטים והעלה את פורטלנד ב(דיי)מו ידיו לפליאוף, שם הדיחה הקבוצה את הקליפרס (הפעם הפציעות שיחקו לטובת הבלייזרס) והתישה את גולדן סטייט האדירה בסיבוב השני בדרך להיות הפתעת העונה.

לילארד המשיך להשתפר גם בעונתיים הבאות כשבעונה הקודמת אפילו בבחירות לאולסטאר כבר הפסיקו להתעלם ממנו (נבחר ב-2014 ו-2015 אבל אז נשכח, משום מה, עד 2018). הוא הפך להיות הפנים של פורטלנד כשהוא מקבל לצידו סייד-קיק מושלם בדמות סי.ג'י מקולום. המספרים קפצו לאזור ה-27 נקודות למשחק, האחוזים מחוץ לקשת היו במגמת שיפור ופורטלנד, כנגד כל התחזיות שבמערב הצפוף תמיד הוציאו אותם מחוץ לפליאוף, מצאו את עצמם שוב ושוב בשמינייה הראשונה כולל קאמבק נהדר ב-2016-17 על חשבון דנבר הפאתטית.

בעונה שעברה פורטלנד אף הגדילה וסיימה במקום השלישי במערב, אלא שאז, דווקא בתור פייבוריטית היא נחנקה מול הפליקאנס בסיבוב הראשון, הודחה בסוויפ משפיל ושוב נכתבו עליה תילי תילים של מילים, על כמה שהיא לא טובה. למרות המקום השלישי העונה והביתיות בצידה, מעטים האמינו שלילארד והבלייזרס מסוגלים להכניע את אוקלהומה בסיבוב הראשון.

איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים, אבל לא אכפת לי לשים את זה שוב… (הפעם בגירסה מורחבת של המשחק כולו):

ולאוהדי פורטלנד ודיימו שלפעמים הם היינו הך ולפעמים, כמו הבוקר, ממש לא, אין אלא לקוות שלקראת הסדרה הבאה של סוללי הדרכים, מול דנבר או סן אנטוניו, יכתבו כולם שלבלייזרס אין סיכוי. זה מה שאמור לתת ללילארד את הדרייב לקחת את הקבוצה שלו לניפוץ של עוד תקרת זכוכית.