10 הערות על הסיבוב הראשון של אליפות העולם

1.

סתמית. זו אולי המילה הטובה ביותר לתאר את האליפות הזו עד כאן. מאכזבת אולי הייתה מילה מדויקת יותר לתאר את מה שראינו עד כה, אבל בשביל להתאכזב צריך לבוא עם ציפיות ומכיוון שלא היו לנו יותר מדי כאלו, אז 'סתמית' תהיה המילה הראויה. הסיבוב הראשון של האליפות היה כמעט נטול הפתעות וכמעט נטול מתח. להוציא את הגרמנים שמצאו את עצמם מודחים ע"י הרפובליקה הדומיניקנית והטורקים שהופתעו ע"י הצ'כים לא ראינו אף הפתעה בזהות העולות לשלב השני, שבשאר המקרים היו הנבחרות המנוסות יותר ולרוב גם המוכשרות יותר.

דרמות ענקיות במשחקים עצמם לא ראינו עד כה, היו שני משחקים שנגררו להארכה אבל לצידם גם 17 משחקים, קצת יותר משליש מהמשחקים שהיו עד כה, שהסתיימו בהפרש של 20 נקודות ומעלה ובתוכם 3 משחקים שהסתיימו בלמעלה מ-50 הפרש (השיא שייך לסרבים שפירקו את הפיליפינים ב-59 נקודות הפרש במשחק הפתיחה) ועוד 3 שהסתיימו ב-40 הפרש ומעלה. או במילים אחרות: האם היה מוצדק להרחיב את הטורניר הזה ל-32 נבחרות? היצעים הריקים חלקית, העניין המועט שהטורניר הזה מספק ובעיקר התוצאות הלא צמודות בעליל, מוכיחות שכנראה לא. אבל היי, דיברנו על טורניר שאין בו הפתעות, אז אל תתפלאו שפיב"א שוב פישלו…

2.

ובכל זאת אם צריך לצאת עם כמה מסקנות ממה שראינו עד כה אז אנחנו פה בשביל זה. והמסקנה הראשונה היא שבשביל להיות נבחרת כדורסל מצליחה באליפות העולם צריך לפחות שניים משלושת המרכיבים הבאים: ניסיון (או מסורת אם תרצו לקרוא לזה), אינטליגנציית משחק וכישרון.

נתחיל מהמרכיב הראשון – ניסיון. למעט פולין וצ'כיה שאין להן מסורת של הצלחות אבל יש להן ניסיון משותף של חבורת שחקנים שרצה ביחד כבר הרבה זמן, כל הנבחרות שהעפילו לשלב השני היו נבחרות שכבר התנסו במעמדים האלה וביקרו כבר בכמה וכמה אליפויות עולם ואולימפיאדות. זו אולי הסיבה הבולטת בגללה פוארטו ריקו הצליחה לעבור את איראן וטוניסיה (בשני המקרים במשחקים צמודים אחרי קאמבקים מרשימים בדקות הסיום), שרוסיה וארגנטינה התגברו על ניגריה וונצואלה ניצחה את סין במשחק המכריע.  זו גם הסיבה שלא יהיו נבחרות אסיאתיות ואפריקאיות בסיבוב השני. הניסיון שיחק תפקיד חשוב מאוד בסיבוב הזה כשהבולטות ביותר שהביאו את המרכיב הזה איתן הן ארגנטינה וברזיל שהבליטו את השחקנים המנוסים שלהן.

כשיודעים למה להתכונן – יודעים איך לנצח. הניסיון לגמרי עשה את ההבדל ואין לנו אלא לראות האם הוא ימשיך לשחק תפקיד גם בשלבים הבאים.

3.

אם צריך לבחור את הטרגדיה הגדולה של הסיבוב הראשון הוא כמובן נוגע למארחת, נבחרת סין שאיכזבה את הקהל הביתי ולא הצליחה לעבור בית יחסית קל עם ונצואלה, פולין וחוף השנהב. סין היא הדוגמה המושלמת לסיפור של מחסור חמור באינטליגנציית משחק. על פניו היה לסינים כל מה שנדרש בשביל לעבור שלב. יש להם לא מעט כישרונות בסגל, הביתיות עמדה לצידם וגם ניסיון בינלאומי לא היה זר לחלק ניכר מהשחקנים שלה. אלא שאם ראיתם את הנבחרת הסינית משחקת בוודאי הבחנתם באיזו רובוטיות הם משחקים.

הסינים עושה רושם למדו היטב מה צריך לעשות בשביל לשחק כדורסל וכאומה יסודית שקדו על שיעורי הבית שלהם בהצטיינות. אלא שבאליפות הם גילו שהנעת כדור לפי הספר זה דבר נחמד, אבל לפעמים בחיים צריך לדעת לאלתר. יותר מכל המשחק של הסינים היה צפוי וכשהפולנים יריביהם במשחק השני בטורניר גילו את זה, הקאמבק של החבורה של המאמן מייק טיילור היה רק עניין של זמן. סין עוד הייתה בעמדה לנצח את המשחק אבל בדיוק ברגעי ההכרעה, הפולנים עלו על השיטות שלהם וסינים, חסרי חוש האילתור, נכשלו פעמיים בהוצאת חוץ פשוטה (וזה היה שלוש פעמים אלמלא צוות השיפוט היה חנון ורחום), איבדו כדורים ונתנו לפולנים, שרצו למתפרצות את הניצחון. 

כבר שנים שהכדורסל הסיני מנסה לעשות את דרכו לצמרת ומשקיע הון תועפות בכך אבל עד שהשחקנים הסינים לא ילמדו את הדבר הבלתי ניתן ללמידה הזה, של יציאה מקיבעון, אילתור וחוכמת משחק, אז אכזבות ילוו אותם פעם אחר פעם.

4.

ואם כבר דיברנו על היעדר אינטליגנציה אז נבחרת ארצות הברית, כנראה הנבחרת המעניינת ביותר בטורניר, עדיין בסימן חשודה בעניין הזה. במבחן התוצאה, הנבחרת האמריקאית צלחה אמנם את שלב הבתים בצורה מושלמת אבל היו לא מעט רגעים, במשחק השני נגד הטורקים, שנראה היה שהם פשוט משחקים לידיים של היריבה. זו לא רק העובדה שהאמריקאים ממשיכים לא ללמוד את החוקים הבינלאומיים השונים ממה שהם רגילים אליו (העבירה הבלתי ספורטיבית של ג'ו האריס שרק בגלל חדלות אישים של דוגוס בלבאי וצ'די עוסמאן לא עלתה לנבחרת החלומות במשחק היא דוגמה לכך) זה בעיקר חוסר ההבנה שבאירופה ובעולם משחקים כדורסל אחר. כדורסל שבו גבוהים כמו ברוק לופז צריכים לשחק יותר מ-8 דקות למשחק (אפילו איליאסובה הרך חגג בצבע על החבורה בלבן-כחול-אדום), כדורסל שבו לא משחקים הירו-בול בדקות הסיום אלא מבצעים תרגילים (שזה אומר שבהגנה נערכים לתרגיל ומפנים תשומת לב לכל חמשת השחקנים שעומדים מולך ובהתקפה חושבים על משהו יותר מתוחכם מלתת לקמבה את הכדור ולזוז הצידה) וגם כדורסל שבו לא מחלקים כוחות בין השחקנים במשחק כל-כך מכריע אלא זורקים ברבע האחרון המכריע את כל מה שיש לך לפרקט.

אלמלא רשלנות של הטורקים ופיק ברכיים של הנבחרת של סאריצ'ה בדקות ההכרעה, ארה"ב הייתה עולה שלב עם מאזן של 1-2 ומוצאת את עצמה בעמדת הדחה עוד לפני רבע הגמר. לפעמים עושה רושם שהאמריקאים בטוחים שהעולם כבר יכרע וישתחווה לפניהם והתאמות זה משהו שהיריבות צריכות לעשות ולא הם. למזלם, הם לא הפסידו לטורקיה בסוף ואולי הם ינצלו את המשחק הזה בשביל שיהווה עבורם קריאת השכמה. כי אם הם לא יעשו את הדבר האינטליגנטי המתבקש הזה – לא ירחק היום והם ילמדו שיעור כואב.

5.

עוד נבחרת ששווה לדבר על ניהול הסגל שלה וחוכמת המשחק של שחקניה, היא נבחרת יוון, שאחרי ההפסד מול ברזיל הסתבכה מאוד לקראת הבית השני (היא גוררת הפסד מהסיבוב הראשון שאומר שאם היא תפסיד לארצות הברית, בסבירות גבוהה גם ארה"ב וגם ברזיל יסיימו לפניה והיא תודח בשמינית הגמר). הבעיה של היוונים מתחלקת בין לא מספיק כישרון (או  אולי כישרון שלא מפוזר נכון בסגל) לבין ניהול סגל על סף השערורייתי של המאמן סקרוטופופולוס.

כמובן שהזרקור הראשון בנוגע ליוונים צריך להיות מופנה ליאניס אנדקטומבו, שעושה רושם שלא דומיננטי מספיק בהתקפה של היוונים. קודם כל, נשאלת שאלה לגבי כמות הדקות שהוא מקבל והעובדה ששומרים אותו בצמר גפן (הוא משחק 28 דקות בממוצע. לי זה בהחלט נראה פחות מדי, גם אם הוא ה-MVP של ה-NBA). אבל שנית, גם בדקות שלו על המגרש הוא פשוט לא נוגע מספיק בכדור. הממוצעים שלו (15.7 נק', 7.3 ריב') קצת משקרים כי המשחק הטוב שלו נגד ניו זילנד, כיפר על המשחקים החלשים שלו מול ברזיל ומונטנגרו, אבל מעבר לזה, ה-MVP המכהן, זרק רק 26 פעמים לסל באליפות עד כה ומבקר בקו 4 פעמים במשחק. ולא, זה ממש לא מספיק.

וכאן אולי מגיע הזרקור השני שכדאי להפנות בנבחרת היוונית ובו כדאי להאיר על קוסטאס סלוקאס  ממצטייני היורוליג (15.2 נק' למשחק בעונה האחרונה) שזורק מעט (17 זריקות לסל עד כה), קולע מעט (6.7 נק' למשחק עד כה, 1/8 מחוץ לקשת) וגם משחק מעט (22 דקות משחק עד כה) וזאת למרות שבדקות שהוא משחק הוא מעמיד ממוצע מרשים של 6.7 אסיסטים.

שני הזרקורים האלה מתכנסים יחד לבעיה העיקרית של נבחרת יוון והיא בעיניי העובדה שהנבחרת הזו לא ממש עשתה חילופי דורות נכונים. הנבחרת היוונית נשענת על שלושה שחקנים ותיקים עיקריים – יואניס בורוסיס, גוריגוס פרינטזיס וניק קלאת'יס. מביניהם בורוסיס לא ממש בעניינים באליפות הנוכחית (נפלה זקנה פתאום?), קלאת'יס בינוני להחריד, כמו בכל העונה בפנאתינייקוס, ואילו פרינטזיס נראה נהדר. אבל זו בדיוק הבעיה, קלאת'יס, יושב על המשבצת של סלוקאס ולא מרשים מספיק בשביל שהנבחרת תוכל להישען עליו ואילו לפרינטזיס, טוב ככל שיהיה, אין התקרה של אנדקטומבו אבל הוא עדיין חי באותם אזורי מחיה שלו.

ובהיעדר יכולת נראית לעין של לשלב את כל החבורה הזו יחד, המאמן היווני צריך לקבל החלטה האם כבר עכשיו לתת את הבמה לשני הכוכבים האמיתיים שלו או ללכת עם המסורת של מצטייני הנבחרת, שעד כה לא הובילה אותם יותר מדי רחוק בטורנירים הבינלאומיים. במשחק מול ניו זילנד עושה רושם שסקורטפופולוס אולי קצת שינה את הגישה כשיאניס היה הרבה יותר דומיננטי אבל אם יוון רוצה לקיים את ההבטחות שתלו בה, אולי כדאי להאיץ שם את חילופי ההנהגה בנבחרת ויפה שעה אחת קודם.

6.

ואחרי שדיברנו על נבחרות שאיכזבו, אי אפשר שלא להתייחס לנבחרות שדפקו הופעה. והראשונה והמרשימה שבהם היא כמובן נבחרת סרביה. אמת, הפיליפינים, אנגולה ואפילו איטליה, הן לא נבחרות מאיימות במיוחד להתמודד איתן אבל עזבו את זה, הכדורסל שהנבחרת של סשה ג'ורג'ביץ' שיחקה בסיבוב הראשון הוא פשוט שירה בתנועה.

מאיפה כדאי להתחיל? מבייליצה עם המסירות הגאוניות שלו והשליטה שלו בקצב המשחק? מיוקיץ' שעושה מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, מול מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה? מיוביץ', שחקן יורוליג סביר בימים כתיקונם שבשיטה הנוכחית פשוט פורח ומכה מחוץ לקשת כאילו היה פרדג סטויאקוביץ' בכבודו ובעצמו או אולי מנבחרת שלמה שקולעת ב67.9% אחוזים מהשדה ו-53% אחוזים מחוץ לקשת עד כה והגיעה, כפי שניתן לראות בכושר נהדר למשחקים.

ובכל זאת כדאי להתחיל מאדריכל הנבחרת הסרבית עד כה, האיש שלמרות המשתמע משמו הכמעט כפול, הוא מסור לנבחרת עד אין קץ – בוגדן בוגדנוביץ'. לא ברור מה נותן לו התזונאי של נבחרת סרביה לאכול לפני משחקים אבל הגארד של סקרמנטו פשוט נוצץ במדי הנבחרת שלו, קיץ אחר קיץ. המדים הלאומיים מוציאים ממנו כל-כך הרבה חכמה, כל-כך הרבה יכולת ביצוע, כל-כך הרבה קור רוח וכל-כך, כל-כך, הרבה כישרון שהוא פשוט מתעלה על כל דבר אחר בנבחרת הזו. הוא נמצא בכל מקום על המגרש הבוגדנוביץ' הזה, מוסר, קולע, חוטף, מציק, מנהל משחק שלפעמים נדמה שיש כמה כמוהו על הפרקט. 24 נקודות למשחק יש לו עד כה (הכי הרבה בטורניר אחרי קורי וובסטר הניו זילנדי, אקס עירוני נהריה) וכל אחת מהן היא חגיגה תוצרת שחקן שפשוט גונב את ההצגה.

שווה לראות את המשחקים של סרביה ואת זה אמרנו כבר מזמן, אבל אם הסיבה הייתה יוקיץ', אז שתדעו לכם שבוגדנוביץ', במדים הכחולים-לבנים זו כרגע סיבה טובה הרבה יותר.

7.

ומהנבחרת הראשונה ששווה לדבר עליה, לנבחרת השנייה שמגיעים לה כל הקומפלימנטים – נבחרת אוסטרליה. האמת, אחרי שהם ניצחו את האמריקאים בהכנה, כבר ידענו שמדובר פה במשהו רציני אבל היכולת שלהם באליפות, בעיקר הניצחון האחרון על ליטא, מלמדים אותנו שמדובר בנבחרת שיכולה ללכת עד הסוף. כן, עד הסוף.

המנוע והלב של הנבחרת הזו הוא ג'ו אינגלס, שחקן כל-כך אינטליגנטי וכל-כך יעיל שברמות בהן כולם משחקים לאט, פשוט נוצץ וגם מוביל את הטורניר עם 8.7 אסיסטים למשחק. לצידו, פטי מילס הוא המוציא והמביא של הנבחרת הזו וספק הנקודות העיקרי שלה. בעוד רוב האוזיס מתמקדים בהגנה, מילס הוא היהלום ההתקפי ונשק שנבחרות אחרות מתקשות להתמודד איתו.

אבל עזבו את שניהם רגע ועזבו אפילו את מת'יו דלבדובה, המוטיבטור ההגנתי של נבחרת ארץ הקנגורו. עזבו אותם ותסתכלו על השורה הסטטיסטית הבאה שהשיג שחקן אוסטרלי מול הנבחרת הקשוחה מליטא: 31 נקודות, 5/10 מ-2, 3/5 מ-3 ו-13 ריבאונדים והכל ב-26 דקות בלבד. הייתם מאמינים שאנחנו מדברים על ארון ביינס?!

יש משהו בנבחרת האוסטרלית שמוציא מהשחקנים שלה, אפורים ככל יהיו את המיטב, שמשתמשת בהם נכון וגורמת להם לפרוח. והרי בזה נמדדת גדולה אמיתית של נבחרת ולכן, אל תתפלאו אם תראו את האוסטרלים על הפודיום. אל תתפלאו בכלל.

8.

עוד טרגדיה ששווה להתייחס אליה בשלב הבתים היא זו של נבחרת טורקיה ששתי יממות אחרי שבמו ידיה החריבה את הניצחון הגדול בתולדותיה, הפסידה לנבחרת החביבה של ננו גינזבורג והודחה כבר בסיבוב הראשון. מה שמעניין ללמוד מהסיפור הטורקי הוא לא לקחים מקצועיים על איך עוצרים את תומאס סטורנסקי או וויצ'ך הורבאן הצ'כים בפעם הבאה שנתקלים בהם אלא איך מתאוששים משברון לב בטווח כל-כך קצר.

העניין המנטאלי הוא אחד הדברים החשובים ביותר באליפות כל-כך צפופה בה משחקים 3 או 4 פעמים בשבוע ואין פלא שנבחרת יחסית צעירה כמו זו של הטורקים לא הצליחה להתמודד עם הכאב שאחרי ההפסד לאמריקאים. מעניין לציין שזה קרה גם לסין, הנבחרת השנייה בטורניר שהפסידה להארכה. אחרי ההפסד לפולנים בהארכה ביום שני, הסינים הפסידו דווקא במשחק היותר קל לוונצואלה יומיים אח"כ, פשוט כי מנטאלית זה היה גדול עליהם.

אם אני מנהל נבחרת שמשתתפת באליפות העולם, אני דואג לפסיכולוג בצוות האימון, לכל צרה שלא תבוא. אם אני מנהל נבחרת טורקיה, אז לפחות עכשיו, אחרי שהכל נגמר, אני שולח את שחקני הנבחרת לפסיכולוג שיעזור להם לצאת מהשוק.

9.

 הנתון המעניין ויש שיגידו, הביזארי של הסיבוב הראשון הוא בעיניי אחוזי ההצלחה של הנבחרות שייצגו את אסיה. 6 נבחרות הגיעו מהיבשת 'המקומית' וב-18 משחקים שהן שיחקו הן ניצחו רק פעם אחת (הסינים שגברו על חוף השנהב במשחק הפתיחה של הטורניר).

לצד הסינים שפישלו בענק, אפשר לציין את נבחרת יפן שהרשימה בהכנה וניצחה את גרמניה (בדיעבד אנחנו מבינים שפשוט הגרמנים הם לא מה שחשבנו) והובסה בשלושת משחקיה בסך מצטבר של 85 נקודות (האמריקאים אחראיים על 53 נקודות מהם). היפנים, יחד עם הפיליפנים, שהפסידו במצטבר ב-108 הפרש, ואינדונזיה, שמעולם לא העפילה לטורניר, יארחו את אליפות העולם הבאה וקשה להאמין שיצמצמו את הפער עד ל-2023 (בואו נגיד בעדינות שרוי הצ'ימורה, הכוכב היפני העתידי, התגלה בטורניר ככזה שצריך ללמוד עוד דבר או שניים בשביל להיות שחקן לגיטימי ב-NBA)

אז איך קורה ששתי אליפויות עולם נערכות במזרח הרחוק וביבשת שרמת הנבחרות בו רחוקות כרחוק מזרח ממערב מהטופ העולמי? התשובה הפשוטה היא שפיב"א הבינו כנראה איפה הכסף ואיפה המשחק יכול למשוך צופים (בפיליפינים למשל יש את אולם הכדורסל הגדול בעולם עם 55,000 מקומות ישיבה) וכשהפוליטיקה שולטת, הספורט נדחק הצידה.

וככה בדיוק נראית האליפות כולה…

10.

האסימון נפל לי 5 שניות לסיום המשחק של פוארטו ריקו מול טוניסיה (ואל תשאלו אותי למה צפית בזה, אין לי סיבה מוצדקת). הטוניסאים שכבר הובילו 59-64, איבדו את הידיים והרגליים בדקות האחרונות, שמטו את היתרון וראו את פוארטו ריקו חוזרת לשוויון 64 ועוד מקבלת אתה כדור האחרון. הנבחרת הקריבית יצאה להתקפה והכדור הלך לגארי בראון רמירז. כן, הבחור החביב הזה ששיחק בשנתיים האחרונות בנס ציונה. בראון לקח את הכדור ובנון שלנטיות צלף שלשה שניצחה את המשחק.

זה כמובן הזכיר לי כמה סלים שלו מליגת העל המקומית ופה בדיוק הבנתי – משחקים מנומנמים, פערי רמות, קבוצה שכולם בטוחים שזה שלה אבל בגלל שיטה רעועה יש מצב שהיא תפסיד את זה, אולמות חצי ריקים, חוסר עניין ציבורי, סגלים שמתחלפים בתדירות גבוהה ובגללה השחקנים על הפרקט לא ממש מתואמים אחד עם השני  – יש מצב שאליפות העולם היא הגירסה הגלובאלית של ליגת העל שלנו??