אחד ביום: חוגגים עצמאות. גם מהווריירס?

5:30: גולדן סטייט ווריירס – יוסטון רוקטס (2-2 בסדרה)

יש לי חבר, לא חשוב שמות, שאם הייתי צריך לציין 10 עובדות עליו, אין ספק שהייתי מזכיר את העובדה שהוא אוהד ליברפול, כמו גם את העובדה שהוא בן למשפחה שכולה. על פניו שתי העובדות יכולות לחיות בכפיפה אחת זו לצד זו, אלא שאתמול בערב הן התנגשו חזיתית אחת בשנייה.

אחרי שבשבוע שעבר חברי צפה במשחק הראשון ("מכבד כמובן את כל ששת המיליונים אבל ליברפול בשבילי זה מעל הכל") ובמקום ייסורי מצפון הוא חווה ייסורי צפייה אחרי השלישיה של הבלאוגרנה לרשתה של קבוצתו האהובה, השבוע הדילמה היכתה בו בכל הכוח והוא התקשר אליי בבוקר אתמול לשאול אותי מה כדאי לו לעשות.

"עזוב" אמרתי לו, "ממילא הסיכוי נמוך. אז תוותר לערב אחד על כדורגל, תעשה כבוד לבן דוד שלך שנהרג ושלום על ישראל" ייעצתי עצה שמלמדת שגם בכדורגל אני לא בדיוק מהמהמרים המשובחים. "כן, אבל מה יקרה אם זה הולך להיות המשחק של החיים שלי ואני אפספס אותו?" שאל אותי חברי מפוחד. "אז הכי הרבה יהיה לך את הגמר ליהנות ממנו…" השלמתי את השיחה בהנחה שאכן השכל הישר יגבר עליו והוא ישמע לעצתי.

משהו כמו 14 שעות אחר-כך, לפני שהלכתי לישון, ראיתי את נורית ההודעות בטלפון מרצדת. "אתה ראית את זה?" כתב לי אותו חבר בווטסאפ. התעדכנתי ברשת במה שקרה ואחרי ששפשפתי את עיניי שוב ושוב לוודא שאני לא חולם שלחתי לו הודעת תשובה – "לא. אבל השאלה אם אתה ראית את זה???".

הוא צלצל. "מכיר את הבדיחה על הרב שהחליט לברוח ביום כיפור מטקס התפילה בשביל לשחק גולף ואז הוא הוא הצליח להכניס את הכדור לחור בחבטה אחת ממרחק של 600 מטר?". "נשמע מוכר" אמרתי חוכך בדעתי מה ההמשך ואיך הוא קשור לעניינו. "בקיצור, באותו זמן אחד המלאכים בשמיים שאל את אלוהים איך הוא נותן לרב שהולך לשחק גולף ביום הקדוש ביותר במקום להוביל את הקהילה שלו בתפילה לפגוע בכזו חבטה. אלוהים מסתכל על המלאך ואומר לו 'מה לא הבנת? העונש שלו זה שהוא לא יוכל לספר על זה לאף אחד…".

"אותו דבר במקרה שלי" המשיך החבר. "לא עמדתי בפיתוי וראיתי את המשחק ומה אני אגיד לך – זה היה המשחק הכי טוב והכי מרגש שראיתי בחיים שלי, עוד יותר טוב מהגמר של 2005". הבנתי כבר לבד לאן הוא חותר, אבל הוא המשיך "אבל אפילו לשמוח או לצעוק מול המחשב לא יכולתי, לא היה למי לכתוב בווטסאפ בזמן המשחק, לא היה את מי לחבק אחרי כל גול. שלא לדבר על לחלוק את השמחה הזאת עם מישהו בסוף המשחק. את הלקח שלי אני למדתי…".

ככה זה בחיים שלנו. המציאות והספורט מוצאים להם את הדרך להתערבב, לוח השנה לא מדלג לא על משחקי ליגת האלופות ולא על שום אירוע ספורט אחר, אפילו לא על ה-NBA. וכמו בסיפור הטרי מאתמול בהם הדברים התנגשו באופן סימבולי אולי גם לפנות בוקר אנחנו נקבל מעין סימובליות בין עצמאות ישראל לבין, אולי, יציאה לעצמאות של הליגה. העצמאות מהווריירס.

עושה רושם שהסדרה שהבטיחה לנו על הנייר הרים וגבעות, החליטה גם לקיים. בין אם בסיומה שוב תהיה ידם של הלוחמים על העליונה ובין אם יהיה פה מהפך יוצא מן הכלל של הרוקטס, הדרמה והמתח שאופפים את משחק מספר 5 בסדרה לבדם שווים את הציפייה לסדרה הזו. כן, המשחק הלילה, הוא המקום אליו מתנקז מתח של סדרה שלמה (אולי יהיה משחק מספר 7 אבל לתחושתי, המנצחת במשחק הערב תהיה זו שתעלה לשלב הבא. ככה זה בדרך כלל).

הפער בין הקבוצות קטן. למעשה, אף משחק בסדרה לא עבר את 6 נקודות ההפרש בסיומו והפרש הסלים בסדרה עד כה עומד על נקודה אחת לטובת הלוחמים. הביתיות שיחקה עד היום תפקיד והיא צפויה לשחק גם היום אבל בכל זאת והמומנטום ליוסטון יש את כמה דברים שאמורים לשרת אותה.

קודם כל המומנטום, אין ספק, הולך עם הרוקטס. הקבוצה של מייק ד'אנתוני לא רק שקמה, כנגד הציפיות, מפיגור 2-0 אלא גם עשתה זאת בדיוק באותו נשק שהווריירס השתמשו בו בשביל לנצח את שני המשחקים הראשונים – עודף אנרגיות. אחרי שהלוחמים שלטו בריבאונד בשני המשחקים הראשונים, פי.ג'י טאקר וקלינט קאפלה הובילו את הרוקטס לשליטה מוחלטת בתחום בשני המשחקים הביתיים של יוסטון והתוצאות השתנו בהתאם. יוסטון הייתה אגרסיבית יותר, לוחמנית יותר, קשוחה יותר וכמובן, מנצחת יותר.

למומנטום ולריבאונד אפשר להוסיף את העובדה שסדרה ארוכה ומתישה אמורה להיות משהו שליוסטון יש יותר כלים להתמודד איתו. החמישייה של גולדן סטייט אולי יותר איכותית (אולי…) אבל לרוקטס יש עוד 3-4 שחקנים מחליפים שמסוגלים לחפות על החולשות של שחקני החמישייה אם יש ולתת דקות מנוחה יקרות. לווריירס יש את שון לווינגסטון וזהו פחות או יותר (וגם הוא חלש יחסית עם 4.3 נק' בממוצע למשחק עד כה).

במספרים פשוטים אפשר להסביר את התמונה טוב יותר: הספסל של גולדן סטייט קולע 11.8 נק' למשחק, זה של יוסטון 22 (אוסטין ריברס עם מירב הנטל – 10.7 נק') ובסדרה בה ההפרשים כל-כך קטנים יש לקרב הספסלים חלק משמעותי בנרטיב של הסדרה כולה.

והנתונים הללו ילכו ויתפסו תאוצה לאור מצבו הבריאותי של אנדרה איגוודאלה, שאובחן במהלך מספר 4 עם פציעה בברך השמאלית שנגרמה ממאמץ יתר והלילה מסווג כ'בספק' ואם ישחק ייתכן שיהיה זה על הגבלת דקות. איגי פשוט פנטסטי בסדרה עד כה, אבל בגיל 35 הוא לא סוחב כמו פעם (וגם פעם הוא היה שחקן די פציע) והעובדה שבכל ארבעת המשחקים בסדרה הוא שיחק מעל 29 דקות, דבר שקרה לו העונה רק 7 פעמים, גורמת לכך שהוא תשוש עד מאוד. איגי הוא מפתח משמעותי מאוד בסדרה כי הוא זה שמנצל את המתנות שיוסטון משאירה לחגיגות בצבע שלה ולצד זה מפגין יד אמינה מחוץ לקשת (7/15) שבאה לידי ביטוי ברגעי הקלאץ' של משחק מספר 3.

בלי איגי או עם איגי מוגבל, לגולדן סטייט יהיו בערך ארבעה לוחמים והיא תצטרך את קליי ת'ומפסון בשיאו (דבר שהוא נראה רחוק ממנו מאוד עד כה) והרבה מאוד נתינת כתף של כל מי שאפשר בהגנה. ולא, זה יהיה לא פשוט. הווריירס עלולים לשלם את מחיר היהירות של סגל שכולל חמישה אולסטארים אבל לא הרבה מעבר לזה. אלפונסו מקיני, קווין קוק ויונאס ירבקו זה שמות שמתאימים למלא בוקס סקור במשחק ליגה, אלא אם יוכיחו לנו אחרת הלילה, הם לא ברמה של פליאוף ובטח לא של סדרה כזו.

עוד דבר שכדאי לקחת בחשבון ועלול להיות משמעותי אם יוסטון תשלוט בו לקראת הרגעים המכריעים הוא העובדה שזה עלול להיות משחקה האחרון של גולדן סטייט באורקל. במקום אליפות אחרונה באולם המיתולוגי, זה עלול להסתיים במפח נפש, בסיום השושלת וביציאה לדרך חדשה מכל הבחינות. המחשבה הזו עוד עשויה לחלחל לראשים של שחקני הווריירס הערב והלחץ הזה לא בהכרח יעשה לה טוב.

יוסטון? היא חייבת להמשיך לעשות את מה שהיא עשתה בהצלחה במשחקים האחרונים אבל גם לקוות שכושר הקליעה הטוב שלה מהמשחקים האחרונים יימשך. כן, אריק גורדון, מי אם לא אתה צריך לקחת את הדברים לתשומת לב, יוסטון תלויה בך.

וואי, וואי, וואי, איזה משחק הולך להיות לנו לפנות בוקר. אני כבר לא יכול לחכות! חג עצמאות שמח לכולם ובעוד כמה שעות נדע אם תהיה זו עצמאות כפולה או רק מקומית…

*

3:00: מילווקי באקס – בוסטון סלטיקס (1-3 לבאקס בסדרה)

שחר חדש מתחיל בליגה, וזה ברור בכל מקרה בין אם הווריירס יפסידו הלילה ובין אם לאו. אחת הקבוצות שמסמלות אותו יותר מכולן היא מילווקי באקס שרוצה לסיים את הסיפור שלה מול הסלטיקס הלילה במשחק החמישי בדרבי הירוקות.

מילווקי פשוט עשתה לבוסטון בית ספר בשני המשחקים האחרונים בעיר השעועית. בין אם זה בהגנה, בהתקפה, במשחק המעבר או בכל דבר אחר, הבאקס פשוט יותר טובים מהסלטיקס. אחרי משחק מספר אחד הספידו פה ובמקומות אחרים את מילווקי וכתבו עליה שהיא בלוף שהתגלה. ובכן, חבר'ס, הבאקס זה הדבר האמיתי ומי שלא הבין את זה עד כה – שיצפה בהם שוב ושוב ושוב.

הבאקס לא רק משחקים טוב ומבצעים בדיוק את ההוראות של המאמן שלהם (מדהים לראות אותם מבצעים תרגילים אחרי שהם חוזרים מפסק זמן או את הפער ביכולת שלהם ברבע השלישי אחרי שהם חוזרים מתדרוך מחצית) אלא גם עושים את זה בביטחון עצום, כאילו זה שלהם. והאמת, גם בהתחשב ברמה של טורונטו, בכל הנוגע למזרח לפחות, זה נראה שלהם.

על בוסטון אין יותר מדי מילים להכביר. הסיכוי שמה שלא התחבר במשך עונה שלמה יתחבר לשלושה משחקים רצופים מול יריבה עודפת הוא אפסי. התכנית הזדונית של דני איינג' להשתלט על הליגה חווה לראשונה נסיגה. האמת? הכתובת הייתה על הקיר ומי שהולך לישון עם קיירי אירווינג כמנהיג שלא יתפלא שהוא מודח בסיבוב השני של הפליאוף. יותר ויותר מסתבר שהעובדה שקיירי היה פצוע בשנה שעברה בפליאוף אולי הייתה הסיבה למה בוסטון הצליחה כל-כך ושהחבר של לברון לשעבר עדיף בהרבה בתור סייד-קיק מאשר בתור אלפא-דוג. מצטער חבר, אבל התוצאות מוכיחות את זה.

לבוסטון יש את לא מעט פוטנציאל, לא מעט נכסים ולא מעט מקום בתקרת השכר לשנים הבאות. השנה, בכל מקרה, זה לא ייקרה. יש קבוצה ירוקה חדשה בעיר וקוראים לה מילווקי!

אז הלילה, אלא אם בוסטון תוציא מעצמה לערב אחד משהו שעוד לא ראינו, אמורה להיות לנו עולה ראשונה לגמר האזורי – מילווקי באקס בהופעה ראשונה מאז שנת 2001. בתחושה שלי, זה יקרה אבל אולי לא הערב. כך או כך, הבאקס הם כבר לא הדבר הבא, הם לגמרי ההווה.