כך נפלה אמריקה – סיכום רבעי הגמר ומבט לחצי

1.

כמובן שהשאלה הראשונה שצריך לשאול אחרי המשחק בו גברה נבחרת צרפת על ארה"ב 79:89 והדיחה אותה מכיסאה בתור אלופת העולם, אחרי חמש זכיות רצופות בטורנירים עולמיים גדולים (אולימפיאדות ב-2008, 2012 ו-2016 ואליפויות העולם של 2010 ו-2014), היא מה קרה לאמריקאים. או במילים קצת יותר אקטואליות – איך שוב ארה"ב התרסקה ב11 לספטמבר.

התשובה? יש כמובן יותר מאחת. אבל אם צריך לשים את האצבע על נקודה אחת, אני אתחיל מזה שלא משנה מה פופוביץ' בנה שם וכמה זמן החבר'ה האלה התאמנו ביחד (חודשיים במקרה הטוב), לא היה מדובר בשום אופן בנבחרת. דהיינו, בקבוצה מלוכדת של שחקנים שיודעים לשחק יחד ויש להם ניסיון משותף מספק להתמודד עם תקלות.

5 דקות ו-26 שניות לסיום המשחק מול הצרפתים נראה היה שפני האמריקאים לניצחון. הם הובילו 71:76 והתגברו בכך על דקות ארוכות בהן הצרפתים היו ביתרון והיו במומנטום לקראת הסיום. אלא שכאן, הם פשוט איבדו את הראש, או אולי אם נאמר זאת בעדינות – 'לא השתמשו בשכל דקות ארוכות'. בשש ההתקפות הבאות של ארה"ב הם מסרו חמש פעמים את הכדור (בחצי ההתקפי שלהם), רק פעם אחת מהן לתוך הצבע (ואפילו לא פעם אחת מבפנים החוצה), באף אחת מההתקפות לא היו מעורבים יותר משני שחקנים אמריקאים ואף זריקה שנזרקה לא הייתה של שחקן חופשי. האמריקאים התמכרו בדקות האלו לבידודים של דונובן מיטשל וקמבה ווקר שלא הובילו אותם אפילו לנקודה אחת. 3 וחצי דקות אח"כ צרפת כבר הובילה ב-6 הפרש אחרי ריצה של 0-11.

עכשיו, אני לא יודע אם סיפרו את זה לחבורה בלבן-אדום-כחול אבל להתמסר ולמצוא את נקודות התורפה של היריב, זה די הקטע בכדורסל. הירו-בול זה נחמד במקרה הטוב לדקה האחרונה.  עוד כנראה שלא סיפרו להם שהקטע השולט היום במשחק, בליגה שלהם, הוא זריקות ל-3. פופוביץ' והקבוצה שלו לא בקטע אבל זה לא סיבה שהנבחרת שהוא מאמן, שאין לה שחקנים שמתאימים לסגנון של סן אנטוניו (שחקנים כמו דרוזן ואולדריג' שמצטיינים בזריקות מחצי מרחק), תשחק באותה צורה. זריקות מ-3 לא רק שהיו יכולות לספק הצלחה אפקטיבית יותר גבוהה מההירו-בול המוזר שהאמריקאים נקטו בו אלא בעיקר הייתה מותחת את ההגנה של הצרפתים ואולי מוציאה את רודי גובר מהצבע שם הוא עשה שמות לחודרים האמריקאים.

ומה עוד לא סיפרו לחבורה של פופוביץ'? למשל שדונובן מיטשל וגובר משחקים באותה קבוצה ולכן אולי לא כדאי לשלוח את מיטשל לחדור לסל מול הענק האימתני שסיפק את הרגע האייקוני של המשחק עם הגג של הצרפתי הענק לחברו האמריקאי שעדיין לא אפוי. גם לא סיפרו להם שלפי חוקי פיב"א אי אפשר להוציא חוץ מהחצי ההתקפי של המגרש לחצי ההגנתי. זה נחשב עבירת חצי. האמריקאים לא עשו שיעורי בית על החוקים של פיב"א וזו לא הייתה הפעם הראשונה שהם באו על עונשם בשל הרשלנות הזו.

ובעיקר, אולי לא סיפרו להם שאליפות העולם לא רשומה על שמם בטאבו, שהנבחרות האחרות לא רחוקות מהם מבחינת כמות הכישרון והניסיון הבינלאומי המשותף של היריבות שהם ייתקלו בהן הוא גדול לאין שיעור ממה שיש להם להציע. אוסף החצי-כוכבים שלוקט בקיץ הנוכחי היה רחוק מלהיות מגובש ולכן גם היה רחוק מלהספיק. אני בכנות חושב שאם ארה"ב הייתה שולחת לאליפות את הנבחרת של ג'ף ואן גנדי, המורכבת משחקני ג'י-ליג לא רעים בכלל, ושיחקה יחד בשישה חלונות שונים במוקדמות (12 משחקים משותפים) וגם זכתה ב-2017 כמעט באותו סגל באליפות אמריקה (תוך שהיא מנצחת בגמר של הטורניר ההוא את ארגנטינה המאיימת) – היא הייתה מגיעה לתוצאה טובה יותר ואולי אפילו הולכת עד הסוף.

אבל האמריקאים מכורים לאינסטנט. מי צריך לבשל ארוחת ערב אם אפשר לזרוק מק אנד צ'יז למיקרוגל? אולי בגלל זה הם היו טרף לארוחה צרפתית.

2.

ויש עוד נקודה שצריך לשים לב בה בנוגע לנבחרת האמריקאית ואולי תלמד משהו על השביקה שלהם בדקות האחרונות. שמתם לב למשל כמה שחקנים שזכו באליפות ה-NBA יש בסגל של נבחרת אוסטרליה? התשובה היא 2 (בוגוט ומילס). תוסיפו את דלבדובה ששיחק בגמר NBA ולבומרס יש כבר שלושה שחקנים עם ניסיון משמעותי בעמידה מול לחצים אימתניים. לאמריקאים, לעומת זאת, יש רק אחד כזה וכולנו יודעים מה רוב אוהדי הכדורסל חושבים על האריסון ברנס…

ניסיון פליאוף, ניסיון בינלאומי ושנים של קיצים בנבחרות הצעירות הם נכסים חשובים מאוד שבונים נבחרת. בארצות הברית פחות חשבו על זה והרכיבו נבחרת משחקנים שפשוט לא הרגישו מספיק לחץ בקריירת הכדורסל שלהם ובטח ובטח לא התמודדו עם לחץ ברמה של החשש מכישלון שרובץ על כתפיו של כל אחד משחקני נבחרת ארצות הברית, שאף הפסד שלהם לא יתקבל בהבנה.

 מהצד השני עמדה ארה"ב מול נבחרת הרבה יותר מגובשת, הרבה יותר מנוסה במעמדים כאלה, עם מאמן שהוא נמר בטורנירים האלו (אבל חתול ברמה הקבוצתית) ובעיקר, בלי שום פחד להפסיד. ארצות הברית שילמה את המחיר של שחקנים עם חלב על השפתיים.

3.

ואחרי שדיברנו על הכישלון האמריקאי הגיע הזמן להרחיב כמה מילים על כישלון קצת יותר מפתיע  – הכישלון של נבחרת סרביה (כן, יותר מפתיע! ונדמה לי שהסרבים הוכיחו את זה במשחק על מקומות 5-8 מול האמריקאים).

הסרבים, שהיו המועמדים הבולטים לזכות בטורניר ושבארבעת משחקיהם הראשונים בו שחטו את יריבותיהם בהפרש מצטבר של 163 נקודות (או במילים אחרות: קצת יותר מ-40 נקודות הפרש בממוצע), קרסו אל תוך עצמם בשני המשחקים הבאים, הפסידו לספרד במשחק שגרם להם לסיים שניים בבית המוקדם ולהיות בצד האפל של ההגרלה וקיבלו רעל ארגנטינאי בהזרקה ישירה לווריד במה שסיים להם את הטורניר לפחות שני שלבים יותר מוקדם ממה שהם ציפו.

אז מה קרה לנבחרת המבטיחה של סשה ג'ורג'ביץ', זו שבהרכבים הרבה יותר חלשים הגיעה להישגי משמעותיים? (להזכירכם: סגנית אלופת העולם ב-2014, עם חצי מכמות הכישרון). איך קורה שבמקום לעמוד על הפודיום ולהסתכל על כולם מלמעלה, ניקולה יוקיץ' ושות' יכתתו את רגליהם בקיץ הבא במטרה להעפיל לאולימפיאדה מטורניר ההזדמנות האחרונה המגוחך שהולך להיות משוחק בו?

גם פה ננסה לתת מספר סיבות ונתחיל, כמו ברוב המקרים אצלי, עם הסיבה המנטאלית. בטורנירים אינטנסיביים וצפופים כמו אליפות העולם יש חשיבות עצומה לסוגיית המומנטום. נבחרות שמצליחות 'לעלות על הגל' מסוגלות להגיע פעמים רבות הרבה יותר רחוק ממה שמישהו ציפה, פשוט כי הן נכנסו לשוונג. קצת כמו הימים האחרונים של מערכת בחירות, אם צריך להשוות את זה למשהו אקטואלי. במקרים האלו, הקלישאה שאומרת ש'אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך' מדויקת לחלוטין. והסרבים, ברבע הגמר מול ארגנטינה, באמת היו טובים כמו המשחק האחרון שלהם. זה מול ספרד שהיה חלש למדי. זה שערער להם את הביטחון העצמי המופרז מהיסוד. כל זה בעוד ארגנטינה הגיעה לרבע הגמר אחרי חמישה ניצחונות ואחרי שפירקה את פולין במשחק הדירוג בבית שלהן. המומנטום היה לחלוטין לרעת הסרבים ואין לי ספק שהוא הכתיב לא מעט מהתוצאה במשחק בין שתי הנבחרות שבנסיבות אחרות הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין.

אבל לצד החלק שבראש של השחקנים ובאנרגיות שלהם, יש גם את הנושא המקצועי. ובעניין הזה למרות הסגל הנוצץ שכלל שחקנים כמו יוקיץ', בוגדנוביץ', מריאנוביץ', רדוליצה, בייליצה ואחרים, קשה להמעיט בגודל החיסרון של הכוכב הסרבי היחיד שלא הצטרף למסע (נפצע בהכנה) – מילוש תיאודוסיץ'. לאשף הסרבי הפצוע יש תכונות מדהימות שהיו כל-כך נחוצות לסרבים בשני המשחקים הכושלים שלהם. בין אם זה היכולת להוביל התקפה גם בהתקפה עומדת (הסרבים נתקעו מול הספרדים, שלא נתנו להם לרוץ), בין אם זה הכישרון המיוחד שלו לקחת את המשחק על עצמו ברגעי ההכרעה ולמצוא את נקודות התורפה של ההגנה ובין אם זה היכולת לספק גיוון התקפי, קסם ומנהיגות שכל-כך היו נחוצים לסרבים בצרתם.

למרות בוגדנוביץ' שלהט (21.7 נק' למשחק בטורניר), למרות יוקיץ' ובייליצה הערמומיים והחכמים, לסרביה היה חסר בעל בית. מיצ'יץ' שהיה המועמד המוביל לרשת את התפקיד, לא עמד בלחץ (וייאמר לצידו שלא קיבל גם מספיק קרדיט במשחקים הראשונים ולא נכנס לקצב), בוגדנוביץ' התמקד בעיקר בקליעה ויוקיץ', עם כל הכבוד, לימד אותנו שוב שכשזה מגיע למאני טיים יש לו עוד הרבה מה ללמוד.

שתי הנבחרות שניצחו את הסרבים עלו על סוגיית היעדר בעל הבית מהר מאוד ולא לחינם שני המצטיינים מולם היו הרכזים היריבים – ריקי רוביו ופקונדו קאמפצו שניהלו מצד אחד התקפה למופת (קאמפצו סיים את המשחק מול הסרבים עם 12 אסיסטים. לסרביה כולה היו 17…) וצד שני שברו את הפיק אנד רול הפשוט שסרביה בחרה לשחק עליו פעם אחר פעם. בכלל ארגנטינה הגדילה לעשות וניצלה את הידיים ההנפלדיות של סקולה, בשביל לאמלל את יוקיץ' בפיק אנד רול פעם אחרי פעם ובמקרים כאלה, כשאין לך איזה תיאודוסיץ' שובר שגרה, אז אין לך פשוט מה למכור. אלא אם אתה פוגש את האמריקאים…

4.

ומכאן מבט אל חצאי הגמר שיפגישו את הנבחרות הבלתי מנוצחות של הטורניר: ספרד עם אוסטרליה במשחק המסקרן הפותח וארגנטינה וצרפת במשחק השני, המרתק גם כן (צרפת אמנם כבר הפסידה בטורניר, אבל זה היה מול אוסטרליה. מישהי מהן הייתה צריכה להפסיד…).

קטונתי מלנחש מה יהיה, בטח ובטח שבשאלה המומנטום אפשר להגיד בפה מלא שכולן מגיעות איתו. על פניו, אם היינו מהמרים לפני הטורניר, הנבחרות מספרד ומארגנטינה הן האנדרדוגיות במפגשים, אבל מצד שני, לך תהמר נגד נבחרות לטיניות תוססות ומנוסות שמלמדות אותנו שניסיון הוא לא הדבר הכי חשוב ברמות האלה אלא הדבר היחיד שחשוב.

 ולכן אולי כדאי רק לתת כמה דגשים לקראת המשחקים בתקווה ונתחיל מהמשחק המוקדם – אוסטרליה נגד ספרד. לספרדים יש שלישייה מאוד אפקטיבית כשהיא על הפרקט והיא כוללת את גאסול – פרננדז ורוביו. כשהציר הזה עובד טוב, ספרד נראית מעולה. אלא שלאוסטרלים יש בדיוק מה שצריך בשביל להקשות עליהם הגנתית. זה מתחיל עם בוגוט וביינס שיציקו לגאסול בלי סוף (וגם בהגנה לספרד אסור להתעלם מהן כמו שלמדה על בשרה צ'כיה שבוגוט במו ידיו עשה את ההבדל בין שתי הנבחרות), זה ממשיך עם ג'ו אינגלס שעושה את כל מה שרודי יודע לעשות רק הרבה יותר טוב וזה נגמר עם מת'יו דלבדובה שיתעלק על רוביו כאילו אין מחר. ולכן, שאלה מעניינת צריכה להיות מה עוד יהיה לספרד להציע והעוד הזה בהחלט יכול להיות סרחיו יוי, שבינתיים רחוק מלהיות דומיננטי. ספרד תצטרך תרומה משמעותית התקפית משחקן נוסף כי קשה לי לראות איך ההגנה שלהם לבדה עושה את העבודה. יוי, אמנם עייף מעונה עמוס עד מאוד, אבל בדיוק בשביל רגעים כאלה הוא קיים ואחרי שבעונת 2017/18 עשה קאמבק בפיינל פור והצליח להיות משמעותי, גם הפעם מצופה ממנו להתעורר במאני טיים.

בצד האוסטרלי מעניין יהיה לראות מה מכין סרג'יו סקורליו לפטי מילס שעושה רושם משתפר ככל שהטורניר מתקדם. מילס הוא הקוסם שכל השוליות האחרות בסגל של הבומרס עובדים בשבילו ואם ספרד תלהק גוף גדול שינסה להצר את צעדיו (רודי פרננדז למשל אבל גם ויקטור קלאבר יכול להיות מעניין) זה בהחלט יכול להיות ג'יים-צ'יינגר.

המשחק של הצרפתים נגד הארגנטינאים הולך להיות בעיניי משחק שתלוי בשאלת הקצב. הצרפתים לא היו כל-כך בעניין של משחק מהיר והתקפות קצרות וארגנטינה לעומתה בדיוק באה מהתפיסה שהחוכמה והגיבוש בסגל שלהם עושים את הכל יותר קל ואז אפשר לרוץ וליהנות מהחיים. קצב מהיר או איטי יהיה גם זה שיקבע כמה רודי גובר יהיה אפקטיבי במשחק הזה (מול האמריקאים הוא היה מאוד אפקטיבי כי האמריקאים התעקשו על משחק עומד) והאמת שגם פורנייה הוא לא בדיוק השחקן הנכון למגרש פתוח. ארגנטינה תצטרך לרוץ אבל לשם שינוי, היא תקבל יריבה שכנראה לא תעשה כבוד לזקנים ולא תתבייש להכות אם צריך. נילקינה ואלביסי כבר מוכנים למשימה של למרר את החיים של קמפאצו וגם סקולה לא יקבל הנחות מבאטום, גובר או אולי אמ'ביה שהיה די טוב לפרקים.

כך או כך, נראה שהעניינים שקולים לקראת המשחקי היום ונקווה שהמציאות לא תטפח לנו על הפנים ותייצר בוצר של כדורסל שיהיה אפשר לזכור ממנו כמה דברים לעתיד לבוא.