לא רואים בעיניים! – כמה מסקנות ממשחק מספר 4 בגמר ה-NBA

1.

את סיכום המשחק הרביעי, זה שכנראה יחתום את הגולל על זהות המנצחת בסדרה, צריך להתחיל מהווינר הגדול של הלילה ושל העונה בכלל – מסאי יוג'ירי. כן, ברור, שקוואי לאונרד הוא זה שהוביל את הראפטורס לניצחון וברור גם שלניק נרס בניהול משחק מופתי יש אחריות רבה על-כך וברור גם שלאקס פקטור של המשחק, סרג' איבאקה יש הרבה מניות במחצית השנייה ההירואית של הראפטורס. אבל שלושת אלו, שני השחקנים והמאמן, הם החלטות מרשימות של הג'נרל מנג'ר של טורונטו שעושה דברים אחרת ממה שמנהלם אחרים עושים.

מעטים היו מוותרים על אחד הכוכבים הכי גדולים בתולדות הפרנצ'ייז בשביל שחקן אנוכי ומפונק שלא שיחק כמעט עונה שלמה והמוטיבציה שלו לשחק אצלך היא אפס ומה גם שהוא מסיים חוזה בסוף העונה. מעטים היו מפקידים את גורל מלאכת המחשבת שבנית בידי מאמן אלמוני וחסר ניסיון אימון ברמות הגבוהות ומאמינים שדווקא הוא יהיה זה שיפרוץ את תקרת הזכוכית. מעטים היו מאמינים שוב ושוב בסנטר קונגולזי נמוך, שעשה לעצמו שם כמי שמפשל שוב ושוב ברגעים מכריעים. יוגי'רי עשה את כל אלה ועוד (הטרייד הנהדר על מארק גאסול תמורת השחקן הכי ותיק בפרנצייז ויקיר האוהדים, ולנצ'יונאס; הבחירה בפסקל סיאקם והעובדה שבלי אף שחקן לוטרי הוא לוקח את הראפטורס כל-כך רחוק) והיום, יותר מתמיד, ראה ברכה בעמלו כשההימורים מתגלים כבינגו, אחד אחרי השני.

בעוד כמה ימים, יוג'ירי לא יהיה רק הג'נרל מנג'ר עם הסיפור הכי מרגש בליגה הוא יהיה גם אלוף!

2.

קוואי לאונרד הוא אחד השחקנים שהכי קל לא לאהוב בכדורסל של ימינו. השחקן האדיש וחמור הסבר הזה שהצליח בקריירה הלא מאוד ארוכה שלו להסתבך עם שלושת רבעי סן אנטוניו, לריב עם פופוביץ' האהוב ולעזוב בטריקת דלת את המועדון שהרים אותו מאשפתות; האיש שמוקף ביועצים גרועים שתמיד מייעצים לו לעשות רק מה שטוב בשבילו ולא לספור אף אחד; האדם שבא לקנדה בחוסר חשק מובהק ועשה פרצופים כל הקיץ לכל מי שסבב סביבו, הוא אחד שבתור אוהד ספורט קשה לך להתחבר אליו.

אבל כמו שקוואי הוא בן **** מחוץ למגרש, ככה הוא גם על הפרקט – שחקן שלא רואה בעיניים. את קוואי לא מעניינת המורשת של הווריירס, כמו שב-2014 לא עניין אותו לברון ג'יימס או העובדה שמדובר במשחקי חוץ באולם ביתי (שימו לב שסדר הניצחונות בסדרה הוא ממש כמו בגמר השני בין הספרס למיאמי). הוא בא לעשות את העבודה שלו, שהוא כנראה הכי טוב בה בעולם ואף אחד לא יעצור אותו בדרך להשגת המטרה.

קוואי היה כמעט מושלם היום. אם סטיב קר חשב לעצמו שהוא ייתן לקוואי לעשות ככל העולה על רוחו ויעצור את השאר (כמו שנרס עשה עם קארי במשחק הקודם) הוא התבדה. קוואי לוקח מההגנה יותר מדי אנרגיה ובסוף מגלים שלהגנה אין עודף לא בשבילו ולא בשביל החברים שלו לקבוצה. השלשות שלו במחצית הראשונה היו אלה שהשאירו את הראפטורס במשחק ובמחצית השנייה השלושת שלו חיסלו את הווריירס. הידיים הארוכות שלו בהגנה ובריבאונד הוסיפו עוד נופך לשחקן הנהדר הזה שביסס את מעמדו כשחקן הכי טוב בליגה ללא תחרות ומי שכנראה יקבל בסוף הסדרה הזו, בפעם השנייה בחייו, את הפיינלס MVP.

3.

שלוש פעמים בפליאוף הזה קיבלנו תצוגות מרשימות מסרג' איבאקה. הפעם הראשונה הייתה במשחק מספר 7 מול פילדלפיה בו הקפיציות שלו לצד י"ז נקודות היו ההבדל בין הפסד בסדרה לניצחון בה, הפעם השנייה הייתה במשחק מספר 4 בסדרת גמר המזרח מול הבאקס, כשהוא היה קטליזטור משמעותי בניצחון הקל של הראפטורס שפשוט שינה את המומנטום בסדרה לחלוטין והפעם השלישית הייתה הלילה, כשהעלייה שלו מהספסל הייתה האקס פקטור שלגולדן סטייט פשוט לא הייתה תשובה אליו.

שלוש פעמים בפליאוף הזה ראינו את סרג' איבאקה בשיאו ושלושתם היו המשחקים בהם טורונטו הכריעה את יריבתה. איבאקה הוא השחקן הזה שתמיד אמרו עליו שיש לו מנטאליות רכה, שברגעי האמת אי אפשר לסמוך עליו, שאין לו אופי לרמות האלה ושכל האתלטיות שלו נמוגה ברגע שמתייצב מולו קושי אמיתי. איבאקה הוא למעשה הסמל של מה שטורונטו הייתה פעם וכמו שהראפטורס כבר לא שם, גם הוא בונה לעצמו במהלך הפליאוף סיפור חדש. סיפור של שחקן מנוסה, מוכשר, שלא פוחד מאתגרים ותורם לקבוצה שלו המון. 20 נק', 75.5% מהשדה ב-21 דקות מספרים את הסיפור החדש של איבאקה יותר טוב מכל תיאור אחר. ואין ספק שזה סיפור מנצח.

4.

ומאיבאקה למי ששילב אותו במשחק והוא למעשה אדריכל הניצחון הלילה – ניק נרס. המאמן של הקנדיים הוכיח היום שוב, למה הבחירה בו הייתה כל-כך נכונה. קור הרוח שלו בחצי הראשון כששום דבר לא עבד לקבוצה שלו הגנתית, ההתעקשות להמשיך ולשחק התקפות מעבר גם כשהן לא עבדו, ההבנה שלגולדן סטייט אין מענה לאתלטיות שיש לשחקניו, הניסיון שעלה יפה לשחק עם גאסול ואיבאקה יחד, כל אלה ועוד עשרות מהלכים מתוזמנים היטב של הקבוצה שלו, פסקי זמן בזמן הנכון, עלייה מצוינת מחדר ההלבשה, לימדו אותנו כמה האיש הממושקף שעומד מאחורי הקווים של הראפטורס בקיא ומיומן בעבודה.

טורונטו ראפטורס היא קבוצה מוכשרת מאוד, בנויה לתפארת, אתלטית, מגוונת ויעילה אבל מעל הכל היא קבוצה מאומנת לעילא ולעילא, קבוצה שהשחקנים שלה מגיעים לשיאם בדיוק בזמן הנכון ומפגינים רמת קבלת החלטות גבוהה ורמת ביצוע שלא  נופלת ממנה.  קבוצה חזקה מאוד מנטאלית וכזו שגם אלופה גאה בביתה בפתיחה מוצלחת לא תשבור אותה. על כל אלה ועל עוד אחראי ניק נרס, שקיבל העונה את המושכות לקבוצה, ולימד אותנו איזה מאמן גדול הוא.

5.

וממאמן גדול אחד לשני. למרות שכנראה יפסיד בסדרה הזו, סטיב קר הוא עדיין מאמן גדול ומוכשר, שהרבה הצלחות רשומות על השם שלו. אלא שבסדרה הזו הוא, איך נאמר, די מפשל. קודם כל, כי הוא לא הפנים לרגע, אולי עד סוף המשחק היום, שהקבוצה שלו היא האנדרדוג בסדרת הגמר הנוכחית. גולדן סטייט הייתה יותר מדי רגועה בסדרה הזו, היא יותר מדי השתמשה בתירוצים כמו פציעות כסיבות להפסדים, במקום להביט למציאות בעיניים ולראות שטורונטו עושה לה שח-מט כמעט בכל מקום על המגרש. ברבע הרביעי, כשקר כבר הבין את זה, זה כבר היה מאוחר מדי.

הפתרון של קר למה שקרה במשחק מספר 3, היה השראה. הוא הניח שקבוצה שתקבל בחזרה את הלוחם האולטימטיבי קליי תומפסון, זה שכמעט בכל מצב גופני ישחק (משחק מספר 3 היה משחק הפליאוף הראשון שהוא החמיץ בקריירה שלו מתוך 121 הופעות של הקבוצה שלו בפוסט סיזון!) ואת קאבון לוני שהחליט על דעת עצמו לקבל חוות דעת שנייה לפציעה וזו הוכיחה שהוא כשיר (!) – תבוא עם מספיק אנרגיות בשביל לטרוף את היריבה.

קר צדק, אבל רק לרבע אחד. ככל שהמשחק התקדם ההתלהבות שככה ומהצד השני טורונטו שכחה את פתיחת המשחק הגרועה שלה ונכנסה למשחק. לקר לא היו פתרונות לזה שההתקפה שלו תקועה וחוץ מקארי ותומפסון אף אחד לא מייצר נקודות. לא היו לו רעיונות איך לעשות דברים אחרת ואיך להפוך את דריימונד גרין להרבה יותר פעיל התקפית (גרין מציג בסדרה כמעט טריפל-דאבלס ריקים, אחד אחרי השני. הוא לא באמת משפיע התקפית). נכון, הסגל שלו לא מספיק מגוון ואין לו מספיק עומק, אבל קר נכנע ללא תנאי כי הוא באמת לא הבין את עומק הצרה.

נראה שאחרי המשחק הוא הבין את זה אבל נראה גם שעכשיו זה כבר מאוחר מדי.

6.

המשחק הלילה היה אולי האחרון שתשחק גולדן סטייט באורקל ארינה אי-פעם. את חמש העונות הנהדרות שהיא העבירה באולם הזה היא מסיימת עם שני הפסדים רצופים ובמה שנראה כמו שקיעתה של תקופה. למרות זאת, שתי דקות לסיום, כשהיה ברור לכל מי שעיניו בראשו שניסים לא יקרו היום, החלו האוהדים של הווריירס לעזוב את המגרש. גם השחקנים של הווריירס, החליטו לעזוב את הפרקט איך שנשמעה השריקה לסיום המשחק וויתרו על הרעיון לקבל (או לתת) סטידנג אוביישן. איפה זה ואיפה החשמל שהיה באוויר באורקל בסדרה נגד דאלאס ב-2007, בניצחונות ההירואיים על דנבר ב-2013 או בסדרת הגמר מול קליבלנד ב-2015?.

אלא שעצוב ככל שזה היה נראה מבעד למסך, זה הסיפור של השושלת הנוכחית של הווריירס כולה. קבוצה שהתחילה כקבוצה לוחמנית, הירואית ומגובשת ומגובה בקהל אדיר הצליחה להביא אליפות שהפכה להיות סוג של קרקס לאוהדים עשירים ומפונקים, ברצלונה של ה-NBA שמחזקת את עצמה בשחקן הכי טוב בנמצא, אבל מוכרת את הנשמה שלה בתמורה.

וכשהשחקן הזה, היתרון הכמעט לא-חוקי שהיא השיגה לעצמה נעלם (ובניגוד ללוני ותומפסון או אפילו קאזינס, לא נראה שהוא עושה מאמץ מיוחד לחזור), אז נשארת קבוצה עם נשמה פצועה שגם היא כמו קהל ההצלחות שלה, עזבה את המשחק לפני הסיום…