ספר אחד ביום: הגמל המעופף ודבשת הזהב

כל כותב באשר הוא, כך לפחות אני מנחש, מכוון בסופו של דבר לאותו דבר – למצוא חן בעיני הקוראים שלו. הרי מהי הכתיבה אם לא ניסיון מתמיד ולפעמים חסר תכלית לעשות רושם, לעורר אמפתיה. מה מבקש הכותב אם לא שמישהו יקרא את מילותיו ויגיד 'יפה מאוד. אהבתי'. ולפעמים, פעם או פעמיים בחיים, אפילו יצא מגדרו ויפרגן מכל הלב.

ומכיוון שכותבים באשר הם רגישים מאוד לכתיבה שלהם ולפעמים רואים בה את האישור המיוחל לנחיצותם בעולם – הם גם מאוד רגישים לביקורת. כי אם מישהו לא אוהב במקרה את הכתיבה שלהם, כך בעיני הכותבים, כך יש סיכוי יותר מסביר שהוא לא אוהב אותם.

ואל החרדה הקיומית הזו והמפגש הזה עם הפחד הקמאי ביותר שיש לאדם הכותב נכנס אהרון מגד באחד הרומנים היותר סוחפים שקראתי בימי חיי. מגד מביא את סיפורו של קלמן קרן, סופר מוכשר וצעיר בעל עתיד מזהיר שרוצה לכתוב את הספר המושלם אבל לא מצליח לעשות כך בשל העובדה שאת הדירה שמעליו שוכר המבקר הספרותי השנוא עליו, נפתלי שץ שעשה דבר גרוע מאשר לכתוב מילות ביקורת רעות על הגיבור, אלא פשוט התעלם מהביקורת שלו.

לא אספולייר אתכם במה שקורה בסוף בין השניים אבל אין ספק שמגד הצליח ליצור בספר הזה שלמרות שאי אפשר לומר עליו שמגד ייצר בה את הספר המושלם, בהחלט אפשר לומר שהוא ברא בה את האליגוריה הכמעט-מושלמת לתהליך הכתיבה וחיי הכותב. מגד מצליח בלשונו החדה והחריפה לתאר את דמות הכותב הנוירוטי שלא יכול לשאת מיליגרם של ביקורת ושכל צל של ביקורת מעביר אותו מדעתו ומאידך מצליח להלעיג את תעשיית מבקרי הספרים שמוכיחים את המשפט 'אלה שלא יכולים לעשות – כותבים ביקורת'.

וחוץ מזה יש בספר הזה את כל הדברים שמגד ז"ל הצטיין בהם – עברית קולחת, ידע רחב (לפעמים נדמה שמגד כותב את ספריו רק בשביל להשוויץ בידע הלא נגמר שלו), עלילה מעניינת וחוש הומור חד ושנון שלפעמים מגיע אל גבול ההזיה.

כי מעל כל הסופרלטיביים לספר הנפלא הזה, זהו ספר מצחיק של סופר שצוחק על התעשייה, על הכתיבה ובעיקר על עצמו. וזו כנראה הסיבה הכי טובה שכותב יכול למצוא חן בעיני הקורא בגללה. זו שגורמת לי לצאת מגדרי ולפרגן למגד מכל הלב ולהמליץ לכם, לקרוא את הספר הנהדר הזה.