עומרNBA: האחד שלא ישאיר אתכם אדישים

היום עשרים וארבעה ימים לעומר.

את מי אתה יותר אוהב אמא או אבא?
על מה אתה תעדיף לוותר לשארית חייך פיצה או המבורגר?
וכמובן השאלה הגדולה מכולם, איך תזכור את קובי בתור 8 או 24?
אני לא מתכוון לענות על אף אחת מהשאלות הללו אבל אני כן מוכן לשפוך כמה מילים על השחקן שאני כל-כך אוהב.

רוב אוהבי הספורט שאני מכיר ייעלבו אם יגידו שהם אוהדים שחקן ולא קבוצה. בסופו של יום זה דבר הגיוני אנחנו רוצים להאמין שאנחנו חלק ממשהו גדול, חלק מארגון מסויים, ולאהוד שחקן אין בזה את אותו ריגוש.
אני מאז ומתמיד הייתי אוהד לייקרס, ואני עדיין אוהד את הקבוצה אבל מאז שקובי הלך משהו שם נכבה.

בתור אוהד למוד אכזבות (הפועל תל אביב, ליברפול) עם קובי הרגשתי בפעם הראשונה איך זה לדעת שאתה הולך לנצח.
שלא משנה לאן המשחק מגיע קובי יכול להתפוצץ תמיד. הוא ייקלע תוך כדי פייד אוואי ששלושה שחקנים שמים לו יד על הפרצוף. כי זה קובי.
ואם הוא ישים לב שהוא מחטיא, במשך קיץ שלם הוא ייקח 3000 זריקות כל יום כדי לשפר את הזריקה בשתי סנטימטר.

לאהוב את קובי זה לקום ב3 בבוקר שאתה חצי ישן, לשים את ספורט 5/espn על ווליום 1 כדי לא להעיר את הבית, ולראות ולהתמוגג. ולקוות ששימי ריגר לא ייצרח ויעיר את כל הבית.

לאהוב את קובי זה תמיד, כי אתה יודע שגם שהוא קולע ב30 אחוז מהשדה הוא ימשיך לזרוק, ולא בשביל הסטטיסטיקה, אלא כי הוא מאמין שזה המהלך הכי טוב של הקבוצה.

לאהוב את קובי זה לאהוב אותו למרות כל המגרעות.

זה לאהוב את האתלטיות המטורפת של 8, ולאהוב את הפייד אוואי המדהים של 24.
את ה8 שעסק כמה שנים בעיקר בלקלוע ולא לפתח את הקבוצה, ואת ה24 שקלע שתי קליעות עונשין שנייה אחרי קרע באכילס.
את ה8 שלא מזמין אף חבר מהקבוצה לחתונה, ואת ה24 שמדבר עם אייזאה שעה וחצי בטלפון אחרי שאחותו נפטרה.
את ה8 שכל הליגה שנאה אחרי הפירוק של שאקובי, ל24 שהפך להיות אחת הדמויות האהובות בליגה.
את ה8 שעסוק בלקלוע, אל ה24 שבצורה אירונית מדהימה המהלך האחרון שלו היה מסירה.
את ה8 שזורק ארבע אירובליים בגמר המערב מול יוטה, ל24 שלא היית רוצה ששחקן אחר ייקח ממנו את הכדור ברגעי ההכרעה.

זה לדעת שהוא תמיד ייתן הגנה מדהימה, שהוא תמיד יהיה שם בשביל הקבוצה.
זה שלמרות שאני מת על שאק, יש לי שמחה קטנה בלב על זה שתלו את שתי הגופיות שלו, גם כי זה מגיע לו וגם כי זה אחת יותר משאק.

אז בואו נדבר קצת על ההיסטוריה של קובי:

קובי נבחר בדרפאט 96' במקום ה13 ע"י שארלוט בובקאטס והועבר ללייקרס בטרייד תמורת ולאדה דיבאץ'
דראפט 96 נחשב עד היום לאחד הדראפטים הטובים בהיסטוריה עם שחקנים כמו: אלן אייברסון, ריי אלן, סטיב נאש ועוד.

הפריחה בקריירה של קובי התחילה בעונת 99/00 עונה בה הגיעו לקבוצה שני אנשים שישפיעו לו על כל המשך הקריירה: שאקיל אוניל ופיל ג׳קסון.
שאקובי הובילו את הלייקרס ל3 אליפויות רצופות באחת מהקבוצות הכי מלהיבות ודומיננטיות שנראו בדור האחרון, זוג שחקנים בשיא הקריירה שלהם שנראה שאף אחד לא יכול לעצור אותם, ואז כמובן הכל היה צריך להתפרק.
בעונה שלאחר מכן הלייקרס הפסידו לספרס בפלייאוף. עונה אחריה הצטרפו אליהם פייטון ומאלון שהיו אמורים לעזור להם לזכות באליפות נוספת אבל הלייקרס נעצרו מול הפיסטונס ואז הכל התפוצץ.
שאק האשים את קובי בהיותו אגו מנייאק (מה שכנראה נכון), קובי האשים את שאק בהיותו עצלן שלא עושה כלום באימונים (מה שכנראה נכון), והחבילה התפרקה.
שאק עבר בטרייד למיאמי ופיל ג׳קסון עזב.
בשנתיים הבאות הלייקרס דישדשו בין אי עלייה לפלייאוף להדחה בסיבוב הראשון.
העונות התאפיינו בעיקר בשיאי נקודות משוגעים של קובי כולל משחק ה-81 נקודות מול טורנטו במה שמוגדר בידי רבים כהופעת היחיד הגדולה בהיסטוריה.

אבל אז קובי הבין שכדי לשמור על המורשת שלו הוא חייב לעשות שינוי. הוא החליף את מספר הגופייה מ-8 ל24. באותה עונה הוא הגיע שוב למשחק האולסטאר ואף זכה ב-MVP של המשחק בפעם השנייה בקריירה. קובי סיים עונה עם ממוצעים של 31,5,5 אבל הלייקרס שוב הודחו בסיבוב הראשון ע"י פיניקס.
בקיץ של אותה עונה קובי דרש שיביאו לו חיזוק לקבוצה או שהוא יעבור בטרייד.
החיזוק הגיעה בדמות דרק פישר ובהמשך העונה גם פאו גאסול. קובי זכה ב-MVP של אותה עונה והוביל את הלייקרס עד לגמר שם הפסידו לביג 3 של בוסטון.
בקיץ אחרי אותו הפסד קובי הבין שהזריקה שלו הולכת מעט שמאלה מידי, אז הוא החליט שכול יום הוא הולך לזרוק 3,000 זריקות עד שהוא יתקן את זה.
וזה עבד, קובי שיפר את הקליעה, והפך את הפייד-אווי שלו לשלמות. ובאותה עונה קובי, לראשונה בחייו הוביל קבוצה לאליפות מול אורלנדו של האוורד וואן גנדי, וקובי קיבל את תואר ה-MVP של סדרת הגמר שכ"כ חיכה לו.
לאחר מכן הלייקרס זכו באליפות נוספת בניצוחו של קובי, הפעם על הסלטיקס.
בעונות שלאחר מכן קובי המשיך להיות סקורר מרשים אם כי האתלטיות ירדה עם הזמן.
בעונת 2012-13 הצטרפו לקבוצה סטיב נאש ודוויט האוורד בניסיון לייצר סופר טים שיוביל לאליפות.
הניסיון כשל עקב בעיות אגו של קובי, אופי רכרוכי של האוורד (you soft baby, you soft) ופציעות של נאש.
באותה עונה הלייקרס נאבקו על כניסה לפלייאוף ובמהלך משחק מול גולדן סטייט קרע קובי את גיד האכילס, קובי ירד מהמגרש נאנק מכאבים, לא לפני שקלע שתי קליעות מהקו, ובכך הסתיים הפרק של קובי הסופרסטאר.

בעונת 2015-2016 הודיע קובי על פרישה מכדורסל בסוף העונה. אותה עונה הפכה להיות עונת פרידה מרגשת/פארסה מיותרת תלוי את מי שואלים. לפני המשחק האחרון נגד יוטה שאק הקניט אותו בטוויטר ואמר לו שהוא לא יוכל לקלוע 50 נקודות, אז קובי עשה את הדבר היחיד שהוא יכל לעשות, וקלע באותו ערב 60 נק'.
בשנת 2018 הסרט הקצר שלו Dear basketball זכה באוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הקצר.

אין שחקן שהדעות עליו חלוקות כמו על קובי, וזה די הגיוני בהתחשב בבן אדם. יש שיזכרו לו את משחק 81 הנק מול טורונטו בתור הופעת היחיד הגדולה בהיסטוריה, ויש שיזכירו שבאותו לילה מסר רק שתי אסיסטים.
יש שיזכרו לי את עשרות קליעות הקלאץ׳ הגדולות ויש שיזכרו לו את ארבעת הארבוליים הרצופים מול יוטה בגמר המערב ב-97.
יש שיגידו שהוא היה עסוק רק בלנפח מספרים ויש שיזכירו להם שהוא נבחר 9 פעמים לחמישייה ההגנה של העונה (שיא שהוא מחזיק בו עד היום ביחד עם ג׳ורדן, פייטון וגארנט)
יש שיזכרו לו את השנים בין האליפויות בהן היה עסוק בעיקר בעצמו, ויש שיזכירו את שתי קליעות העונשין שקלע מול גולדן סטייט כשכולו סובל מכאבים אחרי קרע בגיד האכילס, נקודות שהביאו את הקבוצה באותה עונה לפלייאוף.
יש שידברו על האגו-מניאק שלא מזמין אף חבר לקבוצה הזמין לחתונה שלו, ויש שיזכירו להם את השיחה של שעה וחצי עם אייזאה תומאס אחרי שאחותו מתה.
יש שיזכרו לו את משחק 81 הנקודות מול טורונטו בתור הופעת היחיד הגדולה בהיסטוריה, ויש שיזכירו שבאותו לילה הוא מסר רק שתי אסיסטים.

מה שבטוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

אז מה תזכרו מקובי?
שהוא מקום שלישי בנק' בכל הזמנים, או שהוא מחזיק בשיא ההחטאות?
את האליפויות שהיה סייד קיק של שאק או את שתי האליפויות כאלפא דוג של הלייקרס?
כלייקר הגדול בכל הזמנים או כחרא שהשאיר קבוצה מחורבת אחריו?

הוא לא היה אול אראונד פלייר כמו לברון, לא היה לו את הקליעה של קרי או את יכולת ההטבעה של קרטר, אבל כמו עשרות שחקנים בדור שאחרי ג׳ורדן שביקשו מהם Be like Mike ,הוא בלי ספק לקח את האתגר בשתי ידיים ועמד במשימה בצורה הטובה ביותר.

אז תודה לך קובי, על לילות ארוכים של בהייה במסך, על האהבה הבלתי נגמרת שלך למשחק, על התשוקה, על הידיעה שלא משנה כמה המצב רע אם אתה על המגרש תמיד יש תקווה, על הדאנקים, הפייד אוואי המדהים שלך, על ההגנה הבלתי מתפשרת, כל סלי הקלאץ׳ הגדולים, ובעיקר תודה על שגרמת לי להתאהב בך, ובעיקר להתאהב במשחק ויותר מזה להתאהב בליגה הכי טובה בעולם. תודה על הכל.

הישגי קריירה:
5× NBA champion (2000–2002, 2009, 2010)
2× NBA Finals MVP (2009, 2010)
NBA Most Valuable Player (2008)
18× NBA All-Star (1998, 2000–2016)
4× NBA All-Star Game MVP (2002, 2007, 2009, 2011)
11× All-NBA First Team (2002–2004, 2006–2013)
2× All-NBA Second Team (2000, 2001)
2× All-NBA Third Team (1999, 2005)
9× NBA All-Defensive First Team (2000, 2003, 2004, 2006–2011)
3× NBA All-Defensive Second Team (2001, 2002, 2012)
2× NBA scoring champion (2006, 2007)
NBA Slam Dunk Contest champion (1997)
NBA All-Rookie Second Team (1997)
Nos. 8 & 24 retired by Los Angeles Lakers