האיש שבגללו השמש שוקעת

לפני קצת יותר משבועיים ביום ראשון, ה-24 ביוני, באי מאיורקה שבאיים הבלאריים בספרד, נערך משחק כדורגל בין הקבוצה המקומית לבין דפורטיבו לה קורוניה בסיומו גברו האדומים על יריבתם בתוצאה 0-3, מחקו פיגור 2-0 מהמשחק הראשון בין השתיים והבטיחו עלייה לליגת הספרדית הראשונה, אחרי שש שנות היעדרות. ביציעי אצטדיון סן מוי  היה אפשר למצוא את שחקן העבר של הקבוצה, דודו אוואט ואת הספורטאי המקומי הכי מפורסם, ומצליח רפאל נדאל. לא רחוק מהם עמד מחזיק המניות העיקרי של הקבוצה, היהודי-אמריקאי רוברט סארבר, שהתקשה להסתיר את שמחתו. זו הייתה אחת הפעם היחידות מזה עשור כמעט שסארבר, שנודע יותר בתור הבעלים של פיניקס סאנס, זוכה להצלחה ספורטיבית.

רוברט סארבר הוא אחד הבעלים הפחות אהובים בליגת הכדורסל הטובה בעולם. אוהדיה הרבים של פיניקס סאנס, מתקשים לסבול את מי שלדעתם הורס את המועדון ומדרדר אותו מדחי אל דחי. קמצנות חולנית, היעדר אסטרטגיה ברורה, חילופים תכופים של אנשי צוות מקצועי, נזיפות פומביות בשחקנים, במאמנים ובמנהלים ובעיקר, ארבע מחמש העונות הגרועות ביותר בתולדות המועדון, כולן בארבע העונות האחרונות, הופכות את הקייס של האוהדים הללו למוצק.

גם ב-ESPN מחזקים את דעתם של אוהדי הסאנס. ב-2016 הם בחרו בסארבר לתואר 'הבעלים הכי גרוע בליגה'. ואכן, פיניקס סאנס, הקבוצה עם רצף אי ההופעות בפליאוף השני באורכו בליגה (ותודה לאל על סקרמנטו) נראית בעשור הנוכחי כמו כישלון אחד מתמשך, כשגם האופק, למרות לא מעט מקום מתחת לתקרת השכר וכמה פרוספקטים מוכשרים מאוד, לא נראה חיובי מדי. כמה מכל זה קשור לבעלים של הקבוצה והאם התואר המפוקפק שהוענק לו על-ידי ענקית התקשורת האמריקאית ראוי? את כל אלה ננסה להבין בכתבה הנוכחית.

*

רוברט סארבר נולד בשנת 1961 בטוסון, אריזונה, למשפחה יהודית שכיאה לבני דת משה וישראל, עסקה במסחר. אביו של סארבר, ג'ק, עסק בבנקאות ובמלונאות ולאחר שמת, מהתקף לב בשנת 1977, רוברט הצעיר הלך בעקבותיו, למד מינהל עסקים באוניברסיטת אריזונה ולאט-לאט ירש את עסקיו בזה אחר זה.

חושיו של סארבר הבן, התגלו מהר מאוד כמחודדים. הוא רכש בנקים, העלה את הערך שלהם ומכר אותם במחירים גבוהים הרבה יותר מאלו ששילם עליהם. הוא ייסד חברת נדל"ן שעשתה את אותו דבר עם נכסים ברחבי החוף המערבי והרוויח מאות מיליוני דולרים מהעסקאות שביצע. הונו מוערך כיום בכ-400 מיליון דולר, לא כולל חלק מהנכסים שבבעלותו. אחד הנכסים הללו הוא קבוצת הכדורסל של פיניקס סאנס אותה רכש ב-2004 תמורת סכום שיא בשנים ההן למועדוני NBA בסך 401 מיליון דולר. סארבר היה מאז ומעולם חובב כדורסל ופיניקס סאנס, הקבוצה של המדינה בה גדל וחי את חייו, הייתה הקבוצה אותה אהד כל ימיו. אבל לצד הערך הסנטימנטלי שסארבר חש לקבוצה, גם כשרכש אותה, ממש כמו היום, השמשות היו בשביל סארבר, קודם כל עסק.

דווקא ההתחלה של סארבר בקבוצה הייתה סוגה בשושנים. בערך בתקופה בה הוא רכש את הקבוצה הגיע אליה גם רכז קנדי מוכשר בשם סטיב נאש ולצד צעירים מוכשרים שהקבוצה ליקטה בשנים הקודמות כגון אמארה סטודמאייר, שון מריון, ג'ו ג'ונסון וקוונטין ריצ'רדסון הקבוצה זינקה מ-29 בניצחונות בעונה ל-62 והמאזן הטוב בליגה כשעל העניינים מנצח המאמן החדש והיצירתי, מייק ד'אנטוני, שהנחיל לה את השיטה המפתיעה של 'התקפת שבע שניות'. למרות שהפליאוף הסתיים עם כניעה ללא תנאי לסן אנטוניו ספרס בגמר המערב, היה ברור שבפיניקס נבנה משהו טוב וסארבר, כמו תמיד, היה נראה כמו אחד שיודע בדיוק מתי הזמן הנכון להיכנס לעסק.

ואכן, נראה היה שמדובר בעיתוי המתאים ביותר להיות הבעלים של הסאנס. סארבר רכש את הקבוצה לאור המצוקה של הבעלים הקודם שלה ג'רי קולאנג'לו להחזיק אותה, דבר שהתבטא בחובות של למעלה מ-200 מיליון דולר. אבל קולאנג'לו האב שהיה גרוע בעסקים, בהחלט ידע משהו על ניהול כדורסל והסאנס ידעו את הימים היפים ביותר שלו תחתיו. בנו, בריאן, שימש כג'נרל מנג'ר של הקבוצה החל מ-1994 ועשה עבודה טובה בלבנות אותו מחדש. סארבר, בצעד מפתיע לאור מה שיקרה איתו בהמשך שנותיו כבעלים של הקבוצה, נמנע מלהתערב בנעשה מקצועית בקבוצה והסאנס פרחו.

ובכל זאת, נקודת המשבר הראשונה בין סארבר והאוהדים הגיע בקיץ הבא. אחרי שלוש וחצי עונות במדי הסאנס, הצלף המוכשר של הקבוצה, ג'ו ג'ונסון, ביקש שידרוג במעמדו ועם סיום חוזה הרוקי שלו ביקש לקבל את הכסף הגדול כמו שמגיע למי שתרם לקבוצה 17.1 נק' למשחק עם לא פחות מ47.8% אחוזים מחוץ לקשת (171 שלשות בעונה). סארבר חשב אחרת וג'ונסון שקיבל הצעה מאטלנטה בסך של 70 מיליון דולר לחמש שנים, כשהסאנס מסרבים להשוות את ההצעה (ג'ונסון היה שחקן חופשי מוגבל) ורק מנסים לצאת עם משהו מהסיטואציה כשהם שולחים אותו לג'ורג'יה בסיין אנד טרייד ומקבלים בתמורה את בוריס דיאו ושתי בחירות דראפט עתידיות (שהפכו להיות רג'ון רונדו ורובין לופז. אבל זה כבר לפעם אחרת).

העזיבה של ג'ונסון עצרה את ההצלחה של הסאנס, אבל אוהדי הקבוצה בהחלט זוכרים את המקרה הראשון בו הם נתקלו בקמצנות של הבעלים ככזה שאולי היה ההבדל בין קבוצה ממש מוכשרת וטובה לאחת שנמצאת בראש הפודיום של ה-NBA בסוף העונה. בעונתם השנייה של סארבר ונאש הקבוצה הגיע שוב לגמר המערב, נאש שוב סיים כ-MVP ולמרות שהסאנס ביצעו מהפך מרשים בסיבוב הראשון מול הלייקרס, זה שוב נגמר קצת לפני שהכסף הגדול היה על השולחן, כשהפעם דאלאס היא זו שמנצחת אותם למרות יתרון הביתיות של הקבוצה מאריזונה (לזכותם של הסאנס ייאמר שסטודמאייר לא שיחק במשך כל הפליאוף בגלל פציעה).

על ההצלחה המקצועית בעונה השנייה העיבה תקרית בין סארבר לג'נרל מנג'ר של הקבוצה והנשיא שלה לענייני כדורסל, בריאן קולנג'לו. הבן של הבעלים המיתולוגי של הקבוצה לא הצליח להגיע להסכם עם הבעלים החדש על המשך העסקתו ולאחר שסארבר איפשר לקולנג'לו לנהל משא ומתן עם קבוצות אחרות, הודיע האחרון ב-28 בפברואר 2006 שהוא עוזב את השמשות בתמורה לתפקיד דומה בטורונטו ראפטורס.

סארבר שיצר במו ידיו את המצב הזה היה המום. "אני מבין למה טורונטו רצו לדבר איתו ולהציע לו הצעה, אני לא מבין למה הוא הסכים", אמר במסיבת עיתונאים. בהמשך הוא גם סיפר לתקשורת המקומית ש"לקונלנג'לו היה קשה להסתדר עם בעלים של קבוצה שהוא לא אבא שלו". אבל בין אם קולנג'לו, עזב את הסאנס בשביל להחליף אווירה או שעשה זאת מסיבות של קשיי התמודדות עם סארבר העקשן (קולנג'לו לא התייחס לסיבת העזיבה בתקשורת) הסאנס איבדו את האדריכל שלהם לפני סוף אותה עונה, במה שהפך להיות ברבות הימים לאחד מאבני הפינה להתרסקות שלה.

את מקומו של סארבר תפס המאמן מייק ד'אנטוני שקיבל על עצמו את כל הנושא המקצועי בקבוצה. הקבוצה המשיכה לשחק כדורסל ססגוני, רשמה רצפים של 15 ו-17 ניצחונות במהלך העונה ושיפרה את מאזנה ל-61 ניצחונות כשהיא שנייה רק לדאלאס מאבריקס שנהנו מעונת MVP של דירק נוביצקי. אלא ששוב בפליאוף זה היה רחוק מלהספיק, הסאנס דילגו מעל הלייקרס בסיבוב הראשון אבל לא היו מספיק חזקים בשביל לגבור על הנמסיס מסן אנטוניו (ועל השופטים) בסיבוב השני. לסארבר קצר הסבלנות, זה הספיק והוא החליט למנות ג'נרל מנג'ר חדש לעסק, שותפו וחברו סטיב קר שהיה חלק מקבוצת הרכישה של הסאנס כמה שנים קודם לכן.

את הצעד הסביר סארבר כרצון לתת לד'אנטוני להתעסק באימון. אבל דוקטורינת קר הייתה שונה מהותית מהדרך אליה הוביל ד'אנטוני חסיד התקפת שבע השניות. כבר בעונתו הראשונה הנחית קר בקבוצה את שאקיל אוניל הכבד בתמורה לשון מריון ובמטרה לעמוד מול הספרס בפליאוף בהמשך הדרך. אלא שהקקטוס הגדול אמנם זכה לכינוי נאה בארץ המדברית אבל התקשה להשתלב בשיטה של הקבוצה, הסאנס סיימו במקום השישי במערב ולמרות שהיריבה הייתה סן אנטוניו, כמו שקר חזה, נוכחותו של שאק לא עזרה לסאנס שניגפו 4-1 בסיבוב הראשון.

אי ההצלחה מול הספרס בפעם השלישית, הובילה לסיום עידן ד'אטוני כמאמן הקבוצה. הנסיבות היו דומות למקרה של קולנג'לו. פיניקס אמנם הרכיזה רשמית שהיא תרצה שהוא יישאר בקבוצה אבל אישרה למאמן לשוחח עם קבוצות אחרות ולבסוף התפלאה כשחתם בניו יורק ניקס על חוזה של 24 מיליון דולר ל-4 עונות. נוכחותו של סארבר בניהול המקצועי של הקבוצה גדלה והסאנס הפכו להיות יציבים פחות ופחות.

העונה הבאה הייתה אחת הגרועות של הסאנס בעשור הקודם. אחרי עזיבתו של מריון, נפטרה הקבוצה גם מרג'ה בל ובוריס דיאו, שניים מהשחקנים שהיו לב ליבה של הקבוצה וקיבלה בתמורה את ג'ייסון ריצ'רדסון הרהבתני. הסגל שכלל את נאש וסטודמאייר, ריצ'רדסון ושאק, לא ממש התחבר בשום שלב ולמרות פיטורים של המאמן החדש טרי פורטר במהלך העונה, הקבוצה לא הצליחה לטפס אל מעבר ל-46 ניצחונות ואפילו לא העפילה לפליאוף לראשונה מזה 5 שנים. תחת המאמן החדש אלווין ג'נטרי הקבוצה הצליחה להפתיע בעונה שלאחר מכן ולהגיע לגמר המערב (שם הפסידה ללייקרס) תוך כדי שהיא מדיחה את הספרס השנואים בסוויפ בחצי הגמר האזורי, אבל זו הייתה שירת הברבור של פיניקס סאנס המוצלחת של העשור הקודם. מאז אותה עונה השמשות לא ראו עוד את האור של הפליאוף.

 *

ומכאן בעצם משנה הסיפור של הסאנס את פניו כשההצלחה על הפרקט נעלמת ומפנה את מקומה למעורבות הולכת וגדלה של רוברט סארבר. הזדקנותו של סטיב נאש ועזיבתם של של סטיב קר ו אמארה סטודמאייר הפכו את השמשות לקבוצה בינונית, כזו שרואה את הפליאוף מהספה בסלון ואת הלוטרי מהמקומות הנמוכים בו. שנתיים של דשדוש לא כאן ולא כאן, גרמו לסטיב נאש לעזוב את הקבוצה שלא ממש כיוונה יותר גבוה בשביל חוזה אצל הצ'ילבה השנואה מלוס אנג'לס והסאנס התדרדרו בעונה הבאה (2012-13) למאזן של 25 ניצחונות בלבד, הגרוע ביותר בתולדות המועדון מאז העונה הראשונה שלו.

הכישלון, גרם לסארבר להחליף את הצוות המקצועי שלו ולהוציא את הקבוצה לדרך חדשה. ראשון נשלח הביתה המאמן אלווין ג'נטרי שנשלח באמצע העונה והוחלף ע"י לידזי האנטר ואחריו, עם סיום העונה, הג'נרל מנג'ר שנשא בתפקיד שלוש שנים, לאנס בלאנקס. בלאנקס הוחלף בלון בייבי שהיה בהנהלה המקצועית של הקבוצה מזה חמש שנים, אבל חודש אחרי שמונה, החליט סארבר בצעד תמוהה להזיז גם אותו מעמדתו ומינה את ריאן מקדונו הצעיר (בן 33 בעת מינויו).שהגיע אחרי עשור לצידו של דני אינג' בבוסטון סלטיקס המצליחה.

המטרה של סארבר הייתה להצעיר את הקבוצה ולנסות לבנות אותה מחדש דרך הדראפט אלא שמקדונו 'כשל' בעונתו הראשונה. הסאנס, תחת הדרכתו של ג'ף הורנסק, היו הפתעת העונה עם 48 ניצחונות וקו אחורי סוחף שכלל את אריק בלדסו וגוראן דראגיץ', שגם זכה בתואר השחקן המשתפר של העונה. לצערו של סארבר גם כמות משופרת ב-23 ניצחונות לעומת העונה הקודמת לא הספיקה בשביל פליאוף במערב הצפוף ופיניקס סיימה את העונה המפתיעה עם טעם חמוץ בפה.

ההצלחה גרמה לסארבר לשנות כיוון ולנסות לתפוס את ההצלחה כאן ועכשיו. בקיץ 2014 הוא ניסה לשכנע כמה מהשמות הגדולים של הליגה באותה תקופה – לברון ג'יימס, כריס בוש וכרמלו אנתוני לחתום במדבר, אבל בסופו של דבר התפשר על איזיאה תומאס שהגיע מסקרמנטו לעמדה שכללה כבר את דראגיץ' ובלדסו (שקיבל את הכסף המיותר אחרי שחתם על חוזה של 70 מיליון דולר ל-5 שנים, הגבוה ביותר של פיניקס מזה עשור). בעונה הסדירה הסאנס די גמגמו וסיימו את העונה עם 39 ניצחונות בלבד ובלי פליאוף כשסארבר המאוכזב נאלץ לשלוח את דראגיץ' ביום האחרון של חלון ההעברות, אחרי שהסלובני הודיע שנמאס לו מהקבוצה. בתמורה הוא קיבל את ברנדון נייט (ששיחק בעמדה הכל-כך קריטית, רכז…) ואת מה שנשאר מדני ג'רינג'ר.

איכשהו סארבר עדיין ניסה לכוון למעלה ובקיץ הבא (2015) הוא השקיע את כספו בחוזה ל-5 שנים לברנדון נייט (70 מיליון דולר, המספר האהוב על סארבר) ורכש מרשים בדמות טייסון צ'נדלר, שהגיע הרבה אחרי שיאו ועדיין קיבל חוזה של  52 מיליון דולר ל-4 שנים. אלא שפציעה משביתת עונה של בלדסו בתחילת העונה, סימנה את דרכם של הסאנס באותה עונה – למטה. הורנסק פוטר באמצע הדרך והסאנס שוב שברו שיא שלילי, כמותו לא ראו מאז עונתם הראשונה בליגה, עם 23 ניצחונות בלבד.

אבל עד כמה שעונת 2015/16 הייתה גרועה, היא גם הייתה מהטובות ביותר של הסאנס בשנים האחרונות…  הקבוצה שניצחה 62 ניצחונות בעונתו הראשונה של סארבר במועדון, ניצחה 64 ניצחונות בלבד ב-3 העונות האחרונות יחד ומוצאת את עצמה בתחתית הליגה. שלושה מאמנים נוספים (ארל ווטסון, ג'יי טריאנו ואיגור קקושקוב) סיימו את דרכם בקבוצה וכמותם גם ריאן מקדונו שסיים קדנציה של 5 שנים וטרבור בוקשטיין ששימש כג'נרל מנג'ר שותף יחד עם ג'יימס ג'ונס שזכה בתפקיד סולו בסופו של דבר. פיניקס, שניצחה 19 ניצחונות בעונה האחרונה הולכת מדחי אל דחי. וקשה להצביע בוודאות על כך שהכיוון הוא למעלה, או באופן כללי על כיוון…

*

אז מלבד ההישגים הדלים על הפרקט מה כל-כך גרוע ברוברט סארבר? לשאלה הזו מסתבר יש לא מעט תשובות.

נתחיל בתשובה הברורה – סארבר לא נותן לאנשים שלו לעבוד. ההתערבות שלו בנעשה גם בצד המקצועי בו הוא לא הוכיח את עצמו כמבין גדול, העובדה ששחקנים מעידים על כך שהבעלים 'לוקח אותם הצידה' ומסביר להם איך צריך להתנהג ומה צריך לעשות ובעיקר חוסר הסבלנות המופגן כלפי תהליכים דבר שאותו ימחישו הנתונים הבאים:

מספר מנהלי הקבוצה שעבדו תחת סארבר בעשור וחצי עומד על שמונה וזאת לעומת שניים שכיהנו בתפקיד בשלושה וחצי עשורים לפני כניסתו לתפקיד. את תפקיד המאמן ב-15 העונות שלו איישו שמונה אנשים שונים כאשר מונטי וויליאמס שנכנס לתפקידו בקיץ יהיה התשיעי. הסאנס מתקרבים בצעדי ענק למספר אחד עשרה שמייצג את כמות המאמנים שעמדו על הקווים קודם לעידן הבעלים הקפריזי.

היעדר סבלנות באה לידי ביטוי גם בחוסר היכולת להצמיח שחקנים איכותיים מבחירות הדראפט שהסאנס תוגמלו בהן בשל השנים הרעות. ג'וש ג'קסון, בחירה רביעית בדראפט 2017 שהועבר בטרייד לממפיס בשבוע שעבר, פחות או יותר תמורת כלום . הסאנס קיבלו תמורת אחד מהפרוספקטים העתידיים שלהם לכאורה חוזה נגמר של קייל קורבר בן ה-38 וג'בון קרטר ועוד היו צריכים להוסיף את ד'אנתוני מלטון ושתי בחירות עתידיות (סיבוב שני), כל זה בשביל להיפטר משחקן בן 21 שיש לו עוד המון לאן להתפתח… אלכס לן, טיילר אניס, מרקיז כריס ובקרוב אולי גם דראגן בנדר, הם עוד דוגמאות לשחקנים צעירים שלא ממש קיבלו בפיניקס את הבמה להוכיח את עצמם.

וכל זה מביא אותנו לבעיה השנייה של סארבר, שהיא הסתעפות של הבעיה הראשונה – שליפות מהמותן. סארבר לא נודע כמתכנן גדול ולעיתים הוא הורס במחי יד את כל מה שנבנה. כך למשל קרה בקיץ שעבר כשהבעלים של הסאנס נתן למקדונו להחתים את איגור קקושקוב, מאמן אלופת אירופה לנבחרות, סלובניה, השאיר בידיו את הבחירה הראשונה בדראפט אבל החליט לפטר אותו דקה לפני תחילת העונה. לפטר ג'נרל מנג'ר אחרי 5 שנים לא מוצלחות זו בהחלט החלטה סבירה, אבל למה לא לעשות זאת לפני שהוא בונה לך את הקבוצה?! לסארבר פתרונות.

לכל אלו אפשר להוסיף את יחסי האנוש הגרועים של סארבר. במהלך שנת 2015 נרשמה תקרית במסגרתה מאט ברנס, אז שחקן הקליפרס, נקנס ב-25 אלף דולר על כך שהתעמת עם אוהד במהלך משחק. אלא שברנס החליט לחשוף מאוחר יותר לתקשורת עם מי הוא באמת התעמת – רוברט סארבר שישב ליד אותו אוהד והקניט את מי שהיה שחקן במועדון שלו בעונת 2008-09. ברנס סיפר על ההתערבות של סארבר בנעשה בקבוצה, העימותים שלו עם שחקנים ואנשי צוות בעונה ההיא וכינה אותו הבעלים הגרוע בליגה. "אף אחד לא רוצה לחתום בפיניקס בגללו" חתם הסמול פורוורד לשעבר את דבריו.

גם יחסיו של סארבר עם מקדונו שכיהן תחתיו במשך חמש עונות ידעו עליות ובעיקר מורדות. אחד מהם הגיע ביוני 2017 כשסארבר החליט ללמד את מקדונו על הציפיות ממנו. במהלך משחק של קבוצות ה-WNBA של המועדון, פיניקס מרקורי (גם הוא בבעלות סארבר), נערך טקס לכבוד אחת השחקניות המצטיינות שלו, דיאנה טורסי. במסגרת הטקס החליטו ההוגים היצירתיים להביא עזים (Goats) כאות לכך שטורסי לדעתם היא הגדולה בכל הזמנים (GOAT). סארבר החליט לנצל את החיות המזוקנות שהגיעו לביקור באולם הביתי בשביל ללמד את ריאן מקדונו שיעור חשוב על הצלחה (כך לדעתו). הוא העביר את העזים למשרדו של מקדונו ששוכן בקומה הראשונה של האולם שם הם עשו את צרכיהם וזרעו הרס. "זה מה שאני מצפה ממך" אמר סארבר למקדונו ההמום "להיות GOAT"…

טענה נוספת שמעלים האוהדים כלפי סארבר היא העובדה שהוא מחפש בכל עת למקסם את העסק שלו ולא בוחל בשום אמצעי בשביל להרוויח. זה מתחיל באיומים שלו כלפי עיריית פיניקס שתממן לו אולם חדש כשאם לא הוא יקח את הקבוצה לסיאטל או לאס וגאס (בינתיים הוא רק מאיים), ממשיך עם קמצנות במתן חוזים לשחקנים משמעותיים למועדון (ע"ע ג'ו ג'ונסון) ומתבטא גם בהחלטות חשובות שלפעמים נראות ככאלו שנלקחות בשל קשרים עסקיים ולא משיקולים מקצועיים כדוגמת הבחירה בדיאנדרה אייטון, שעליה מלחשים שנעשתה בשל הקשרים של סארבר עם אוניברסיטת אריזונה (ממנה הגיע אייטון) בעוד מקדונו, רצה לבחור במקום בלוקה דונצ'יץ' והביא את מאמנו מנבחרת סלובניה קקושקוב, כדי ליצור לו קרקע יציבה יותר.

ומעל לכל אלה נשאלת תמיד השאלה הגדולה – כמה בעלים של קבוצה צריך להיות מעורב בניהול המקצועי שלה. מצד אחד, ברור לכל שבעל המאה הוא בעל הדעה אלא שכמו שאנחנו רואים במקרה של הסאנס, לפעמים זה מוביל את הקבוצה למקומות רעים במיוחד ומה גם שקבוצת כדורסל, לפחות על-פי התחושה, שייכת לעוד כמה שותפים זולת בעל המניות הראשי (שחקנים, אוהדים וכו').

אוהדי הסאנס משוועים ליום שיבוא ובו סארבר יפנה את מקומו וימכור את הקבוצה למישהו אחר. הם גם מביעים את מחאתם פעמים רבות בגלוי בעד עניין. אלא שפה מגיע הפרדוקס – בשביל שמישהו ירצה לקנות את הסאנס, יש צורך בכך שאותו מישהו יאמין במה שקורה שם מבחינה מקצועית ובעתיד ורוד, ועתיד ורוד, אם יקרה, יהיה הצלחה של רוברט סארבר…

אבל עד שתבוא ישועה לאוהדי הסאנס ועוף החול שלהם יקום שוב לתחיה, לפחות בתואר אחד הם יכולים להתגאות – הקבוצה עם הבעלים הכי שנוא בליגה. טוב, נו, לפחות עד הכתבה הבאה על ג'יימס דולאן…