האיש שבגללו השמש שוקעת

יאיר זעפרני מתלונן על רוברט סארבר, הבעלים של הסאנס, שרואה את הקבוצה כביזנס נטו נטול פלז'ר

לפני קצת יותר משבועיים ביום ראשון, ה-24 ביוני, באי מאיורקה שבאיים הבלאריים בספרד, נערך משחק כדורגל בין הקבוצה המקומית לבין דפורטיבו לה קורוניה בסיומו גברו האדומים על יריבתם בתוצאה 0-3, מחקו פיגור 2-0 מהמשחק הראשון בין השתיים והבטיחו עלייה לליגת הספרדית הראשונה, אחרי שש שנות היעדרות. ביציעי אצטדיון סן מוי  היה אפשר למצוא את שחקן העבר של הקבוצה, דודו אוואט ואת הספורטאי המקומי הכי מפורסם, ומצליח רפאל נדאל. לא רחוק מהם עמד מחזיק המניות העיקרי של הקבוצה, היהודי-אמריקאי רוברט סארבר, שהתקשה להסתיר את שמחתו. זו הייתה אחת הפעם היחידות מזה עשור כמעט שסארבר, שנודע יותר בתור הבעלים של פיניקס סאנס, זוכה להצלחה ספורטיבית.

רוברט סארבר הוא אחד הבעלים הפחות אהובים בליגת הכדורסל הטובה בעולם. אוהדיה הרבים של פיניקס סאנס, מתקשים לסבול את מי שלדעתם הורס את המועדון ומדרדר אותו מדחי אל דחי. קמצנות חולנית, היעדר אסטרטגיה ברורה, חילופים תכופים של אנשי צוות מקצועי, נזיפות פומביות בשחקנים, במאמנים ובמנהלים ובעיקר, ארבע מחמש העונות הגרועות ביותר בתולדות המועדון, כולן בארבע העונות האחרונות, הופכות את הקייס של האוהדים הללו למוצק.

גם ב-ESPN מחזקים את דעתם של אוהדי הסאנס. ב-2016 הם בחרו בסארבר לתואר 'הבעלים הכי גרוע בליגה'. ואכן, פיניקס סאנס, הקבוצה עם רצף אי ההופעות בפליאוף השני באורכו בליגה (ותודה לאל על סקרמנטו) נראית בעשור הנוכחי כמו כישלון אחד מתמשך, כשגם האופק, למרות לא מעט מקום מתחת לתקרת השכר וכמה פרוספקטים מוכשרים מאוד, לא נראה חיובי מדי. כמה מכל זה קשור לבעלים של הקבוצה והאם התואר המפוקפק שהוענק לו על-ידי ענקית התקשורת האמריקאית ראוי? את כל אלה ננסה להבין בכתבה הנוכחית.

*

רוברט סארבר נולד בשנת 1961 בטוסון, אריזונה, למשפחה יהודית שכיאה לבני דת משה וישראל, עסקה במסחר. אביו של סארבר, ג'ק, עסק בבנקאות ובמלונאות ולאחר שמת, מהתקף לב בשנת 1977, רוברט הצעיר הלך בעקבותיו, למד מינהל עסקים באוניברסיטת אריזונה ולאט-לאט ירש את עסקיו בזה אחר זה.

חושיו של סארבר הבן, התגלו מהר מאוד כמחודדים. הוא רכש בנקים, העלה את הערך שלהם ומכר אותם במחירים גבוהים הרבה יותר מאלו ששילם עליהם. הוא ייסד חברת נדל"ן שעשתה את אותו דבר עם נכסים ברחבי החוף המערבי והרוויח מאות מיליוני דולרים מהעסקאות שביצע. הונו מוערך כיום בכ-400 מיליון דולר, לא כולל חלק מהנכסים שבבעלותו. אחד הנכסים הללו הוא קבוצת הכדורסל של פיניקס סאנס אותה רכש ב-2004 תמורת סכום שיא בשנים ההן למועדוני NBA בסך 401 מיליון דולר. סארבר היה מאז ומעולם חובב כדורסל ופיניקס סאנס, הקבוצה של המדינה בה גדל וחי את חייו, הייתה הקבוצה אותה אהד כל ימיו. אבל לצד הערך הסנטימנטלי שסארבר חש לקבוצה, גם כשרכש אותה, ממש כמו היום, השמשות היו בשביל סארבר, קודם כל עסק.

דווקא ההתחלה של סארבר בקבוצה הייתה סוגה בשושנים. בערך בתקופה בה הוא רכש את הקבוצה הגיע אליה גם רכז קנדי מוכשר בשם סטיב נאש ולצד צעירים מוכשרים שהקבוצה ליקטה בשנים הקודמות כגון אמארה סטודמאייר, שון מריון, ג'ו ג'ונסון וקוונטין ריצ'רדסון הקבוצה זינקה מ-29 בניצחונות בעונה ל-62 והמאזן הטוב בליגה כשעל העניינים מנצח המאמן החדש והיצירתי, מייק ד'אנטוני, שהנחיל לה את השיטה המפתיעה של 'התקפת שבע שניות'. למרות שהפליאוף הסתיים עם כניעה ללא תנאי לסן אנטוניו ספרס בגמר המערב, היה ברור שבפיניקס נבנה משהו טוב וסארבר, כמו תמיד, היה נראה כמו אחד שיודע בדיוק מתי הזמן הנכון להיכנס לעסק.

ואכן, נראה היה שמדובר בעיתוי המתאים ביותר להיות הבעלים של הסאנס. סארבר רכש את הקבוצה לאור המצוקה של הבעלים הקודם שלה ג'רי קולאנג'לו להחזיק אותה, דבר שהתבטא בחובות של למעלה מ-200 מיליון דולר. אבל קולאנג'לו האב שהיה גרוע בעסקים, בהחלט ידע משהו על ניהול כדורסל והסאנס ידעו את הימים היפים ביותר שלו תחתיו. בנו, בריאן, שימש כג'נרל מנג'ר של הקבוצה החל מ-1994 ועשה עבודה טובה בלבנות אותו מחדש. סארבר, בצעד מפתיע לאור מה שיקרה איתו בהמשך שנותיו כבעלים של הקבוצה, נמנע מלהתערב בנעשה מקצועית בקבוצה והסאנס פרחו.

ובכל זאת, נקודת המשבר הראשונה בין סארבר והאוהדים הגיע בקיץ הבא. אחרי שלוש וחצי עונות במדי הסאנס, הצלף המוכשר של הקבוצה, ג'ו ג'ונסון, ביקש שידרוג במעמדו ועם סיום חוזה הרוקי שלו ביקש לקבל את הכסף הגדול כמו שמגיע למי שתרם לקבוצה 17.1 נק' למשחק עם לא פחות מ47.8% אחוזים מחוץ לקשת (171 שלשות בעונה). סארבר חשב אחרת וג'ונסון שקיבל הצעה מאטלנטה בסך של 70 מיליון דולר לחמש שנים, כשהסאנס מסרבים להשוות את ההצעה (ג'ונסון היה שחקן חופשי מוגבל) ורק מנסים לצאת עם משהו מהסיטואציה כשהם שולחים אותו לג'ורג'יה בסיין אנד טרייד ומקבלים בתמורה את בוריס דיאו ושתי בחירות דראפט עתידיות (שהפכו להיות רג'ון רונדו ורובין לופז. אבל זה כבר לפעם אחרת).

העזיבה של ג'ונסון עצרה את ההצלחה של הסאנס, אבל אוהדי הקבוצה בהחלט זוכרים את המקרה הראשון בו הם נתקלו בקמצנות של הבעלים ככזה שאולי היה ההבדל בין קבוצה ממש מוכשרת וטובה לאחת שנמצאת בראש הפודיום של ה-NBA בסוף העונה. בעונתם השנייה של סארבר ונאש הקבוצה הגיע שוב לגמר המערב, נאש שוב סיים כ-MVP ולמרות שהסאנס ביצעו מהפך מרשים בסיבוב הראשון מול הלייקרס, זה שוב נגמר קצת לפני שהכסף הגדול היה על השולחן, כשהפעם דאלאס היא זו שמנצחת אותם למרות יתרון הביתיות של הקבוצה מאריזונה (לזכותם של הסאנס ייאמר שסטודמאייר לא שיחק במשך כל הפליאוף בגלל פציעה).

על ההצלחה המקצועית בעונה השנייה העיבה תקרית בין סארבר לג'נרל מנג'ר של הקבוצה והנשיא שלה לענייני כדורסל, בריאן קולנג'לו. הבן של הבעלים המיתולוגי של הקבוצה לא הצליח להגיע להסכם עם הבעלים החדש על המשך העסקתו ולאחר שסארבר איפשר לקולנג'לו לנהל משא ומתן עם קבוצות אחרות, הודיע האחרון ב-28 בפברואר 2006 שהוא עוזב את השמשות בתמורה לתפקיד דומה בטורונטו ראפטורס.

סארבר שיצר במו ידיו את המצב הזה היה המום. "אני מבין למה טורונטו רצו לדבר איתו ולהציע לו הצעה, אני לא מבין למה הוא הסכים", אמר במסיבת עיתונאים. בהמשך הוא גם סיפר לתקשורת המקומית ש"לקונלנג'לו היה קשה להסתדר עם בעלים של קבוצה שהוא לא אבא שלו". אבל בין אם קולנג'לו, עזב את הסאנס בשביל להחליף אווירה או שעשה זאת מסיבות של קשיי התמודדות עם סארבר העקשן (קולנג'לו לא התייחס לסיבת העזיבה בתקשורת) הסאנס איבדו את האדריכל שלהם לפני סוף אותה עונה, במה שהפך להיות ברבות הימים לאחד מאבני הפינה להתרסקות שלה.

את מקומו של סארבר תפס המאמן מייק ד'אנטוני שקיבל על עצמו את כל הנושא המקצועי בקבוצה. הקבוצה המשיכה לשחק כדורסל ססגוני, רשמה רצפים של 15 ו-17 ניצחונות במהלך העונה ושיפרה את מאזנה ל-61 ניצחונות כשהיא שנייה רק לדאלאס מאבריקס שנהנו מעונת MVP של דירק נוביצקי. אלא ששוב בפליאוף זה היה רחוק מלהספיק, הסאנס דילגו מעל הלייקרס בסיבוב הראשון אבל לא היו מספיק חזקים בשביל לגבור על הנמסיס מסן אנטוניו (ועל השופטים) בסיבוב השני. לסארבר קצר הסבלנות, זה הספיק והוא החליט למנות ג'נרל מנג'ר חדש לעסק, שותפו וחברו סטיב קר שהיה חלק מקבוצת הרכישה של הסאנס כמה שנים קודם לכן.

את הצעד הסביר סארבר כרצון לתת לד'אנטוני להתעסק באימון. אבל דוקטורינת קר הייתה שונה מהותית מהדרך אליה הוביל ד'אנטוני חסיד התקפת שבע השניות. כבר בעונתו הראשונה הנחית קר בקבוצה את שאקיל אוניל הכבד בתמורה לשון מריון ובמטרה לעמוד מול הספרס בפליאוף בהמשך הדרך. אלא שהקקטוס הגדול אמנם זכה לכינוי נאה בארץ המדברית אבל התקשה להשתלב בשיטה של הקבוצה, הסאנס סיימו במקום השישי במערב ולמרות שהיריבה הייתה סן אנטוניו, כמו שקר חזה, נוכחותו של שאק לא עזרה לסאנס שניגפו 4-1 בסיבוב הראשון.

אי ההצלחה מול הספרס בפעם השלישית, הובילה לסיום עידן ד'אטוני כמאמן הקבוצה. הנסיבות היו דומות למקרה של קולנג'לו. פיניקס אמנם הרכיזה רשמית שהיא תרצה שהוא יישאר בקבוצה אבל אישרה למאמן לשוחח עם קבוצות אחרות ולבסוף התפלאה כשחתם בניו יורק ניקס על חוזה של 24 מיליון דולר ל-4 עונות. נוכחותו של סארבר בניהול המקצועי של הקבוצה גדלה והסאנס הפכו להיות יציבים פחות ופחות.

העונה הבאה הייתה אחת הגרועות של הסאנס בעשור הקודם. אחרי עזיבתו של מריון, נפטרה הקבוצה גם מרג'ה בל ובוריס דיאו, שניים מהשחקנים שהיו לב ליבה של הקבוצה וקיבלה בתמורה את ג'ייסון ריצ'רדסון הרהבתני. הסגל שכלל את נאש וסטודמאייר, ריצ'רדסון ושאק, לא ממש התחבר בשום שלב ולמרות פיטורים של המאמן החדש טרי פורטר במהלך העונה, הקבוצה לא הצליחה לטפס אל מעבר ל-46 ניצחונות ואפילו לא העפילה לפליאוף לראשונה מזה 5 שנים. תחת המאמן החדש אלווין ג'נטרי הקבוצה הצליחה להפתיע בעונה שלאחר מכן ולהגיע לגמר המערב (שם הפסידה ללייקרס) תוך כדי שהיא מדיחה את הספרס השנואים בסוויפ בחצי הגמר האזורי, אבל זו הייתה שירת הברבור של פיניקס סאנס המוצלחת של העשור הקודם. מאז אותה עונה השמשות לא ראו עוד את האור של הפליאוף.

 *

ומכאן בעצם משנה הסיפור של הסאנס את פניו כשההצלחה על הפרקט נעלמת ומפנה את מקומה למעורבות הולכת וגדלה של רוברט סארבר. הזדקנותו של סטיב נאש ועזיבתם של של סטיב קר ו אמארה סטודמאייר הפכו את השמשות לקבוצה בינונית, כזו שרואה את הפליאוף מהספה בסלון ואת הלוטרי מהמקומות הנמוכים בו. שנתיים של דשדוש לא כאן ולא כאן, גרמו לסטיב נאש לעזוב את הקבוצה שלא ממש כיוונה יותר גבוה בשביל חוזה אצל הצ'ילבה השנואה מלוס אנג'לס והסאנס התדרדרו בעונה הבאה (2012-13) למאזן של 25 ניצחונות בלבד, הגרוע ביותר בתולדות המועדון מאז העונה הראשונה שלו.

הכישלון, גרם לסארבר להחליף את הצוות המקצועי שלו ולהוציא את הקבוצה לדרך חדשה. ראשון נשלח הביתה המאמן אלווין ג'נטרי שנשלח באמצע העונה והוחלף ע"י לידזי האנטר ואחריו, עם סיום העונה, הג'נרל מנג'ר שנשא בתפקיד שלוש שנים, לאנס בלאנקס. בלאנקס הוחלף בלון בייבי שהיה בהנהלה המקצועית של הקבוצה מזה חמש שנים, אבל חודש אחרי שמונה, החליט סארבר בצעד תמוהה להזיז גם אותו מעמדתו ומינה את ריאן מקדונו הצעיר (בן 33 בעת מינויו).שהגיע אחרי עשור לצידו של דני אינג' בבוסטון סלטיקס המצליחה.

המטרה של סארבר הייתה להצעיר את הקבוצה ולנסות לבנות אותה מחדש דרך הדראפט אלא שמקדונו 'כשל' בעונתו הראשונה. הסאנס, תחת הדרכתו של ג'ף הורנסק, היו הפתעת העונה עם 48 ניצחונות וקו אחורי סוחף שכלל את אריק בלדסו וגוראן דראגיץ', שגם זכה בתואר השחקן המשתפר של העונה. לצערו של סארבר גם כמות משופרת ב-23 ניצחונות לעומת העונה הקודמת לא הספיקה בשביל פליאוף במערב הצפוף ופיניקס סיימה את העונה המפתיעה עם טעם חמוץ בפה.

ההצלחה גרמה לסארבר לשנות כיוון ולנסות לתפוס את ההצלחה כאן ועכשיו. בקיץ 2014 הוא ניסה לשכנע כמה מהשמות הגדולים של הליגה באותה תקופה – לברון ג'יימס, כריס בוש וכרמלו אנתוני לחתום במדבר, אבל בסופו של דבר התפשר על איזיאה תומאס שהגיע מסקרמנטו לעמדה שכללה כבר את דראגיץ' ובלדסו (שקיבל את הכסף המיותר אחרי שחתם על חוזה של 70 מיליון דולר ל-5 שנים, הגבוה ביותר של פיניקס מזה עשור). בעונה הסדירה הסאנס די גמגמו וסיימו את העונה עם 39 ניצחונות בלבד ובלי פליאוף כשסארבר המאוכזב נאלץ לשלוח את דראגיץ' ביום האחרון של חלון ההעברות, אחרי שהסלובני הודיע שנמאס לו מהקבוצה. בתמורה הוא קיבל את ברנדון נייט (ששיחק בעמדה הכל-כך קריטית, רכז…) ואת מה שנשאר מדני ג'רינג'ר.

איכשהו סארבר עדיין ניסה לכוון למעלה ובקיץ הבא (2015) הוא השקיע את כספו בחוזה ל-5 שנים לברנדון נייט (70 מיליון דולר, המספר האהוב על סארבר) ורכש מרשים בדמות טייסון צ'נדלר, שהגיע הרבה אחרי שיאו ועדיין קיבל חוזה של  52 מיליון דולר ל-4 שנים. אלא שפציעה משביתת עונה של בלדסו בתחילת העונה, סימנה את דרכם של הסאנס באותה עונה – למטה. הורנסק פוטר באמצע הדרך והסאנס שוב שברו שיא שלילי, כמותו לא ראו מאז עונתם הראשונה בליגה, עם 23 ניצחונות בלבד.

אבל עד כמה שעונת 2015/16 הייתה גרועה, היא גם הייתה מהטובות ביותר של הסאנס בשנים האחרונות…  הקבוצה שניצחה 62 ניצחונות בעונתו הראשונה של סארבר במועדון, ניצחה 64 ניצחונות בלבד ב-3 העונות האחרונות יחד ומוצאת את עצמה בתחתית הליגה. שלושה מאמנים נוספים (ארל ווטסון, ג'יי טריאנו ואיגור קקושקוב) סיימו את דרכם בקבוצה וכמותם גם ריאן מקדונו שסיים קדנציה של 5 שנים וטרבור בוקשטיין ששימש כג'נרל מנג'ר שותף יחד עם ג'יימס ג'ונס שזכה בתפקיד סולו בסופו של דבר. פיניקס, שניצחה 19 ניצחונות בעונה האחרונה הולכת מדחי אל דחי. וקשה להצביע בוודאות על כך שהכיוון הוא למעלה, או באופן כללי על כיוון…

*

אז מלבד ההישגים הדלים על הפרקט מה כל-כך גרוע ברוברט סארבר? לשאלה הזו מסתבר יש לא מעט תשובות.

נתחיל בתשובה הברורה – סארבר לא נותן לאנשים שלו לעבוד. ההתערבות שלו בנעשה גם בצד המקצועי בו הוא לא הוכיח את עצמו כמבין גדול, העובדה ששחקנים מעידים על כך שהבעלים 'לוקח אותם הצידה' ומסביר להם איך צריך להתנהג ומה צריך לעשות ובעיקר חוסר הסבלנות המופגן כלפי תהליכים דבר שאותו ימחישו הנתונים הבאים:

מספר מנהלי הקבוצה שעבדו תחת סארבר בעשור וחצי עומד על שמונה וזאת לעומת שניים שכיהנו בתפקיד בשלושה וחצי עשורים לפני כניסתו לתפקיד. את תפקיד המאמן ב-15 העונות שלו איישו שמונה אנשים שונים כאשר מונטי וויליאמס שנכנס לתפקידו בקיץ יהיה התשיעי. הסאנס מתקרבים בצעדי ענק למספר אחד עשרה שמייצג את כמות המאמנים שעמדו על הקווים קודם לעידן הבעלים הקפריזי.

היעדר סבלנות באה לידי ביטוי גם בחוסר היכולת להצמיח שחקנים איכותיים מבחירות הדראפט שהסאנס תוגמלו בהן בשל השנים הרעות. ג'וש ג'קסון, בחירה רביעית בדראפט 2017 שהועבר בטרייד לממפיס בשבוע שעבר, פחות או יותר תמורת כלום . הסאנס קיבלו תמורת אחד מהפרוספקטים העתידיים שלהם לכאורה חוזה נגמר של קייל קורבר בן ה-38 וג'בון קרטר ועוד היו צריכים להוסיף את ד'אנתוני מלטון ושתי בחירות עתידיות (סיבוב שני), כל זה בשביל להיפטר משחקן בן 21 שיש לו עוד המון לאן להתפתח… אלכס לן, טיילר אניס, מרקיז כריס ובקרוב אולי גם דראגן בנדר, הם עוד דוגמאות לשחקנים צעירים שלא ממש קיבלו בפיניקס את הבמה להוכיח את עצמם.

וכל זה מביא אותנו לבעיה השנייה של סארבר, שהיא הסתעפות של הבעיה הראשונה – שליפות מהמותן. סארבר לא נודע כמתכנן גדול ולעיתים הוא הורס במחי יד את כל מה שנבנה. כך למשל קרה בקיץ שעבר כשהבעלים של הסאנס נתן למקדונו להחתים את איגור קקושקוב, מאמן אלופת אירופה לנבחרות, סלובניה, השאיר בידיו את הבחירה הראשונה בדראפט אבל החליט לפטר אותו דקה לפני תחילת העונה. לפטר ג'נרל מנג'ר אחרי 5 שנים לא מוצלחות זו בהחלט החלטה סבירה, אבל למה לא לעשות זאת לפני שהוא בונה לך את הקבוצה?! לסארבר פתרונות.

לכל אלו אפשר להוסיף את יחסי האנוש הגרועים של סארבר. במהלך שנת 2015 נרשמה תקרית במסגרתה מאט ברנס, אז שחקן הקליפרס, נקנס ב-25 אלף דולר על כך שהתעמת עם אוהד במהלך משחק. אלא שברנס החליט לחשוף מאוחר יותר לתקשורת עם מי הוא באמת התעמת – רוברט סארבר שישב ליד אותו אוהד והקניט את מי שהיה שחקן במועדון שלו בעונת 2008-09. ברנס סיפר על ההתערבות של סארבר בנעשה בקבוצה, העימותים שלו עם שחקנים ואנשי צוות בעונה ההיא וכינה אותו הבעלים הגרוע בליגה. "אף אחד לא רוצה לחתום בפיניקס בגללו" חתם הסמול פורוורד לשעבר את דבריו.

גם יחסיו של סארבר עם מקדונו שכיהן תחתיו במשך חמש עונות ידעו עליות ובעיקר מורדות. אחד מהם הגיע ביוני 2017 כשסארבר החליט ללמד את מקדונו על הציפיות ממנו. במהלך משחק של קבוצות ה-WNBA של המועדון, פיניקס מרקורי (גם הוא בבעלות סארבר), נערך טקס לכבוד אחת השחקניות המצטיינות שלו, דיאנה טורסי. במסגרת הטקס החליטו ההוגים היצירתיים להביא עזים (Goats) כאות לכך שטורסי לדעתם היא הגדולה בכל הזמנים (GOAT). סארבר החליט לנצל את החיות המזוקנות שהגיעו לביקור באולם הביתי בשביל ללמד את ריאן מקדונו שיעור חשוב על הצלחה (כך לדעתו). הוא העביר את העזים למשרדו של מקדונו ששוכן בקומה הראשונה של האולם שם הם עשו את צרכיהם וזרעו הרס. "זה מה שאני מצפה ממך" אמר סארבר למקדונו ההמום "להיות GOAT"…

טענה נוספת שמעלים האוהדים כלפי סארבר היא העובדה שהוא מחפש בכל עת למקסם את העסק שלו ולא בוחל בשום אמצעי בשביל להרוויח. זה מתחיל באיומים שלו כלפי עיריית פיניקס שתממן לו אולם חדש כשאם לא הוא יקח את הקבוצה לסיאטל או לאס וגאס (בינתיים הוא רק מאיים), ממשיך עם קמצנות במתן חוזים לשחקנים משמעותיים למועדון (ע"ע ג'ו ג'ונסון) ומתבטא גם בהחלטות חשובות שלפעמים נראות ככאלו שנלקחות בשל קשרים עסקיים ולא משיקולים מקצועיים כדוגמת הבחירה בדיאנדרה אייטון, שעליה מלחשים שנעשתה בשל הקשרים של סארבר עם אוניברסיטת אריזונה (ממנה הגיע אייטון) בעוד מקדונו, רצה לבחור במקום בלוקה דונצ'יץ' והביא את מאמנו מנבחרת סלובניה קקושקוב, כדי ליצור לו קרקע יציבה יותר.

ומעל לכל אלה נשאלת תמיד השאלה הגדולה – כמה בעלים של קבוצה צריך להיות מעורב בניהול המקצועי שלה. מצד אחד, ברור לכל שבעל המאה הוא בעל הדעה אלא שכמו שאנחנו רואים במקרה של הסאנס, לפעמים זה מוביל את הקבוצה למקומות רעים במיוחד ומה גם שקבוצת כדורסל, לפחות על-פי התחושה, שייכת לעוד כמה שותפים זולת בעל המניות הראשי (שחקנים, אוהדים וכו').

אוהדי הסאנס משוועים ליום שיבוא ובו סארבר יפנה את מקומו וימכור את הקבוצה למישהו אחר. הם גם מביעים את מחאתם פעמים רבות בגלוי בעד עניין. אלא שפה מגיע הפרדוקס – בשביל שמישהו ירצה לקנות את הסאנס, יש צורך בכך שאותו מישהו יאמין במה שקורה שם מבחינה מקצועית ובעתיד ורוד, ועתיד ורוד, אם יקרה, יהיה הצלחה של רוברט סארבר…

אבל עד שתבוא ישועה לאוהדי הסאנס ועוף החול שלהם יקום שוב לתחיה, לפחות בתואר אחד הם יכולים להתגאות – הקבוצה עם הבעלים הכי שנוא בליגה. טוב, נו, לפחות עד הכתבה הבאה על ג'יימס דולאן…     

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

19 תגובות

  1. פוסט מעניין מאוד, אבל כאוהד פיניקס אני חייב להעיר:
    1. לטעמי, רוברט סארבר נהנה מהתואר "אחד מהבעלים הגרועים בליגה", פחות בגלל המעשים שלו, ויותר בגלל חוסר ההצלחה של הקבוצה. דברים רבים שהוא עושה, כמו למשל וויתור על שחקן בגלל שיקול מס (ע"ע מילוקיי עם ברוגדון השנה), מינוי של מאמן/מנג'ר צעיר ולא מנוסה (ע"ע יוג'ירי או סטיבנס) ושיחות מסדרון עם שחקנים (ע"ע בערך כל הבעלים בליגה), נתפסים כשלילים רק בגלל שהקבוצה נכשלת. אם הייתה מצליחה, היו מספרים היטב כמה הוא גאון שמשרה אווירה חיובית (כולל בסיפור העיזים המפורסם).
    2. סארבר עצמו עבר אבולוציה בשנים האחרונות, ומודה בעצמו (וכנ"ל מול המאמן החדש שלו מונטי וויליאמס) שהוא עשה טעויות בשנים האחרונות ושהוא השתנה. נכון, אין שום ביטחון שלא יפטר את המאמן או המנג'ר בעוד שנה אם הכל ייכשל, אבל העובדה שהעניק להם חוזים ארוכי טווח ויקרים משמעותית מכל מה ששילם עד עתה, מעידים שהכיוון שונה הפעם. והיי, לפחות הוא מודה בטעויות ומנסה לשנות את הדרך, דבר שאוהדי הניקס יכולים רק לחלום עליו.
    3. הטעות הכי גדולה של סארבר לטעמי, היה המינוי של מקדונו (גם זה, התברר כטעות בדיעבד). מקדונו פשוט הרס כל חלקה טובה במועדון, ובכל זאת קיבל גיבוי מהבעלים למשך כמעט 5 שנים (אולי מתוך רצון בכל זאת להראות שהוא לא שולף מהמותן ונותן קרדיט לכפופים לו). אפשר להתווכח על עיתוי הפיטורים, אבל אין ספק שזה היה מתבקש, בעיקר כאשר הוא מצא כבר את איש אמונו – ג'יימס ג'ונס.
    4. אני מאוד אופטימי לגבי ההווה והעתיד של המועדון. אני חושב שג'ונס עשה עבודה לא פחות ממדהימה לעשות מהפיכה בסגל, ולשמור רק את השלישיה החזקה – בוקר, אייטון ומיקאל – מהסגל שמקדונו השאיר לו. אני חושב שהעונה תיראה הרבה הרבה יותר טוב, ושדברים יראו אחרת מכאן ולהבא.
    5. תיקון קטן: בקשטיין נשאר במועדון, והוא עדיין נחשב לאיש החזק בכל הנוגע לבניית תקרת השכר והעסקאות הקשורות לכך.

  2. בהחלט חבל, כי לפיניקס יש הרבה דברים טובים מסביב.
    אריזונה היא מזג אוויר חם, ופיניקס עיר סבבה, ובמיוחד היה שם (כי עבר לפליקנס) אולי הצוות הרפואי הטוב בליגה שהאריך והחזיר קריירות לשחקנים (נאש והיל).
    .
    הבעיה, בעלים שלא נותן לעבוד.
    דווקא עכשיו יש להם בסיס טוב עם אייטון ובוקר וכמה משלימים לא רעים בכלל כמו אוברה, רוביו ובריג'ס

  3. כתבה מעניינת מאוד תודה יאיר. אני התחברתי השנה לפיניקס עד כדי כך שזה הגיע להתמכרות מוחלטת חושב שלא היה משחק אחד אפילו שפיספסתי. היו לי ציפיות גבוהות מהקבוצה הזאת והיא היתה כל כך פח שקשה להאמין. הסיבה העיקרית שהתחברתי אליהם היה שמשהו תפס אותי בג'וש ג'קסון שפשוט נראה היה לי כפונציאל מטורף. בדיעבד התברר שמה שחשדתי בו במהלך העונה (משחקים הזויים , איבוד כדור, מקום אחרון בליגה באחוזים מהשדה (נדמה לי) והחיוך הדבילי הביאו אותי למסקנה שהבן אדם כנראה משחק מסטול. כמות השטויות שהוא עשה באוף סיזן הזה כולל מעצר נדמה לי פעמיים בגין שטויות וגם העובדה שהתברר שנתן לבן שלו גם קצת לעשן עשבים – הוכיחו שהחשד הוא נכון ופיניקס עשתה את הדבר הנכון והעיפה אותו לממפיס.
    כך יצא שלמדתי על סרבר ולדעתי כל מה שאומרים עליו פשוט נכון. הבן אדם דפוק או מינימום יש איזה בורג במוח שלא מי יודע מה עובד.
    פיניקס פחות תעניין אותי כנראה השנה (אני עדין שוקל את העניין של ממפיס ) – מה שלא ברור בקבוצה הזאת ומה שיקבע את העתיד שלה זה מיסטר בוקר. שחקן הגנה ח_א לגמרי לא שווה כלום אבל תוקף נדיר שאין מוב שהוא לא שולט בו. האיש הזה יהיה או כרמלו או ראסל – הרבה מספרים אישיים טובים אבל הקבוצה בעכוז פחות או יותר. הוא מבין שהוא אנוכי ומנסה לעבוד על זה אבל זה נראה מאולץ. יש מצב שבסוף יהיה גם שחקן קבוצתי באמת ואז לפיניקס השמים הם הגבול.

    1. כרגיל … עוד איזה משהו .. ממפיס נראית לי אחלה קבוצה להתחבר אליה והשילוב של מוראנט ג'וש ג'קסון ו JJJ עם דאוויט האוורד נראה לי פוטנציאל מדהים בתנאי שג'קסון יחליט שמשלמים לו מספיק כדי שיפסיק להיות מסטול (מן הסתם לא יקרה) . תודה יאיר

  4. בס"ד
    צריך לציין שקבוצת הכדורסל נשים לקחה בתקופתו 3 אליפויות. גם מאיורקה עלתה לליגה הראשונה.
    למה דווקא בסאנס הוא כ"כ נכשל?

    חוץ מזה שלסאנס עכשיו בהחלט יש בסיס יפה.
    שני שחקנים פוטנציאל אולסטאר(בוקר, אייטון)
    ושאר החמישייה נחמדה(רוביו,אוברה,דונציץ).
    נכון שנראה שגם עכשיו עשה שטויות בדראפט בבחירה שלו, ובנתינה של וורן ועוד נתן בחירה עליו.
    עדיין נראה שלקבוצה יש עתיד.
    אם היו מצליחים להביא את ברוגדון נניח במקום רוביו בכלל הייתי אומר שי שם משהו מעניין

  5. גילרי איש הכי ישר (כולל עוד באתר)
    איש מדהים ביותר
    ואתם רבים מכם יכולים ליהות השתקפות יפייפיה שלו
    כולכם יפים (מכירים שאני מתכוון פנימית)
    וגם חיצונית
    אתם מדהימים ומקווה שיום אחד אוכיח לכם
    את מה שאתם לא יודעים על עצמכם
    אתם אהבה אינסופית טהורה
    תבורכו

  6. כל תגובה שלי בהופס (מועטות ביותר לצערי) מכוונת ישירות אליכם
    אוהב אתכם מופלאים שכמותכם
    הבאה היא על גילרי כמו כל אחד מכם.
    יאיר נפלא הכתיבה
    אך אתם בתור אנשים אף מופלאים יותר

  7. תודה זעפרני. לא ידעתי על גיוס קוקושקוב כמאמן של דונציץ ואז פניית פרסה וגיוסו של אייטון.
    יאללה תחרות, סארבר, דולאן, mj, גילברט

  8. בהחלט בעלים שגורם לדולאן ומייקל להיראות יציבים ומצליחים.דווקא ידוע לי ששחקנים אוהבים את פיניקס כיעד, בעלים נורמלי בהחלט יספיק כדי להפוך את הקבוצה ליעד מועדף

  9. כתבה נהדרת יאיר, תודה

    עסקים סארבר כן מבין. השווי של הקבוצה עלה מ400 מליון ל1.3 מיליארד (הערכות). מצד שני השווי של כל קבוצה בליגה כמעט וישלש את עצמו ב15 שנים האחרונות.

  10. נגעת בפצע פתוח יאיר…
    סארבר הוא בהחלט הבעיה בסאנס. צריך אמנם להבדיל בין החלטות גרועות של ה-GMים שלנו לבחישות שלו. אבל הוא מתערב ברמה כזו שאף אחד כבר לא רוצה לעבוד בקבוצה כי זה מתכון לאסון. כמו כן משום מה הוא חושב שהוא מבין יותר מאנשי המקצוע בהם הוא בוחר ואז רק יסמנים יכולים לתפקד תחתיו. למשל ההחלטה נגד טרייד שיביא את שיי גיליגוס אלכסנדר לקבוצה בדראפט הקודם.
    מעבר לתחלופת המאמנים גם תחלופת המנהלים היא לא פחות מזיקה כשאף אחד לא מחזיק אצלו יותר מחוזה אחד.
    לאוהדים נותר רק לקוות שהוא משום מה יחליט למכור את הקבוצה אבל הוא כל כך נטוע באריזונה שקשה לראות את זה קורה.

    1. די מדהים בעיני שבעלים לא רוצים למכור קבוצות עכשיו שהשווי של הקבוצות בפיק. במיוחד בעלים שקנו את הקבוצות בכלום כסף יחסית והפיי דיי גבוה במיוחד.
      הקטע עם הקשר של סארבר בבחירה של אייפון זו נקודה שלא שמעתי עליה.
      מדברים על זה באתרי האוהדים? הכוונה בהחתמה של קוקושוב היתה לבחור בדונציץ וסארבר העדיף ללכת על הקשרים שלו או שזו החלטה מקצועית?

      1. זה בעיקר ספקולציות, אני לא נתקלתי במקור מבפנים שדיבר על זה. צריך לזכור שקוקשקוב קיבל את התפקיד לפנ ישהסאנס ידעו שהבחירה הראשונה בידיהם. יש מקרים בעלי תיעוד נרחב יותר שבהם סרבר דחף את האף לתוך ההחלטות של המנג'רים שלו ואפילו של המאמנים. עוד יגיע היום בו הוא יסביר לבוקר איך לזרוק…

  11. תודה יאיר.
    לבעלים יש אולי את התפקיד הכי חשוב בניהול ארוך טווח של הקבוצה.
    אנחנו רואים קבוצות כושלות, שבהן התחלפו מאמנים, צוותי ניהול, ג'י אמים לאורך השנים והחוט המקשר ביניהם היה הבעלים.
    השאלה מה עושה בעלים טוב היא מעניינת בפני עצמה, האם עדיף בעלים שקט שנותן לצוות הניהול יד חופשית או בעלים אקטיבי שהקבוצה בראש מעייניו בכל זמן ומעורב בה באופן פעיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם