האנדרדוגס: ניו יורק ניקס 1999

יאיר זעפרני חוזר לעבר עם פרויקט על הקבוצות המפתיעות של ההיסטוריה - אלו שהצליחו כנגד כל הסיכויים. מתחילים עם ניו יורק ניקס של העונה המקוצרת של 1999

הקדמה לסדרה

בכל עונת ספורט, תהיה אשר תהיה, קשה שלא להחמיץ את אלו שתמיד רותמים את עצמם לעגלה המנצחת – אלו המכונים 'אוהדי ניצחונות'.

אוהדי הניצחונות לעולם ימצאו את עצמם מאושרים כשהקבוצה שלהם מצליחה אבל כשהיא נכשלת – יימצאו את עצמם כנראה במחוזות אחרים. הם תמיד יקפצו עם הצהובים-כחולים למזרקה בכיכר אחרי זכייה באליפות אירופה אבל השבוע לא שכחו להגיד שהם תמיד החזיקו אצבעות להפועל ירושלים. במונדיאל הם ילכו באופן מסורתי עם ברזיל אבל כשגרמניה תזכה באליפות העולם הם יגידו שהם תמיד אהבו את הכדורגל של הבונדסליגה ולעזאזל מלחמת העולם השנייה. בשנות ה-90' הם היו שרופים על מנצ'סטר יונייטד, היום הם יותר בקטע של ברצלונה (או ריאל. מי זכתה השנה?) כשדיויד בלאט מגיע עם קליבלנד לגמר הם תמיד היו ציונים אמיתיים אבל אם חס וחלילה הוא היה מודח בסדרת סיבוב שני מול שיקגו בולס הם היו אומרים לכם שהם לא אוהבים להרגיש פרובינציאלים ומה גם שהם אוהדים את הבולס עוד מאז ג'ורדן.

אוהדי הניצחונות תמיד ניצחו, תמיד מנצחים ותמיד ינצחו. "באנו, ראינו, ניצחנו, לא נהיה שם שנפסיד" זה המוטו שלהם. הם אף פעם לא יספרו לכם שזה פעם ראשונה שהם רואים את באיירן מינכן וש"האמת, לא היה להם מושג שטים דאנקן עוד משחק".  ההיסטוריה תמיד זוכרת את המנצחים ולכן, אוהדי הניצחונות תמיד יישארו איתנו.

לצד אוהדי הניצחונות ישנה קבוצה קטנה אך איכותית שאני נמנה עימה – 'אוהדי ההפסדים'. אוהדי הפסדים גם הם לפעמים חסרי זהות ברורה. אם הקבוצה שלהם תצליח יותר מדי – הם כנראה ייפנו לה עורף. הם הרי לא בנויים לשלוט. הם אוהבים קבוצות אנדרדוג, מרגישים בטוחים הרבה יותר בתחתית מאשר במסע מופלא לצמרת, מלאים בדיחות כרימון על קבוצותיהם והרגליהן המגונים להפסיד ויש להם אמפתיה והבנה לקבוצות אחרות במצבם.

אוהדי ההפסדים ייבהלו אם קבוצתם תזכה בבחירה הראשונה בדראפט, תבנה סגל איכותי וחלילה תהפוך להיות טובה מדי. הם יימצאו את עצמם שמחים מעלייה מפתיעה לפליאוף, מעבר סיבוב לא צפוי בגביע המדינה וניצחון על יריבה עשירה כאילו זכו באליפות. לאוהדי ההפסדים, יש קבוצות (מי אמר מכבי ת"א כדורסל?!) ושחקנים (מי אמר לברון?!) שהם לעולם לא יוכלו לסבול ופעמים רבות הם ייצפו במשחק בתקווה שמישהו יפסיד ולא כ"כ משנה מי המנצח. יש אנשים שאוהדים קבוצה אחת באופן קבוע והקבוצה היריבה מתחלפת משבוע לשבוע, אוהדי הפסדים יימצאו את עצמם לפעמים מחליפים את הקבוצה שלהם ומשאירים את היריבה קבועה.

אוהדי הפסדים רגילים להפסיד, מכורים לזה, סרקסטיים לגבי זה. הספורט בשבילם הוא כמו החיים, לרוב מאכזב וקשה ולפעמים יש איזה רגע ששווה את כל זה. 'אדם לעמל יולד ואוהד לרוב יצא מופסד' זה המוטו שלהם.

אבל לפעמים, ממש לעיתים רחוקות, אוהדי ההפסדים זוכים לעדנה. הם לא רגילים לניצחונות וכשאחד כזה מגיע, השמחה שלהם יוצאת מגדרה. ולפעמים, ממש לעיתים רחוקות, מתחברים להם כמה ניצחונות להישג הזוי. הברווזון המכוער פתאום נהיה ברבור ולרגע הם אוהדים קבוצה מנצחת ממש. הקבוצה שלהם מגיעה הרבה יותר רחוק ממה שהם או מישהו אחר ציפה והם לא מבינים מאיפה כל הטוב הזה נפל עליהם.

ובדיוק בשביל הרגעים האלה, אני שמח להציג בפניכם את סדרת מאמרי הנוסטלגיה הקיצית – ה'אנדרדוגס', סדרה שתלקט מקבץ של קבוצות (ולא רק) שהצליחו כנגד כל הסיכויים והציפיות להגיע להישג שיא ולהשאיר את האוהדים שלהם פעורי פה, מופתעים ובעיקר לא מעכלים איך הגיע להם פתאום הצלחה לקבוצה.

*

ניו יורק ניקס 1999

ברור לכולנו שאי אפשר לכתוב סדרה על קבוצות אנדרדוג מבלי להזכיר את ניו יורק ניקס. קבוצה שעל אף מיקומה במרכז העולם (מטאפורית) והעובדה שהיא נהנית משוק גדול מאוד ומכסף גדול עוד יותר מצליחה להיכשל שנה אחר שנה תוך בחירת שחקנים הזויה, צוות מנהלים שהיה מתאים יותר לקרקס מדראנו ויכולת נדירה ליפול לכל בור שהיקום מזמן לך.

אם חווה אמנו היא 'אם כל בשר', אז הניקס היא 'אם כל לוזר'. מועדון שכמאמר אבא אבן על הפלסטינים 'לעולם לא החמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות' (כולל הזדמנות לזכות בבחירה הראשונה בדראפט גם כשהיא מסיימת כקבוצה עם המאזן הטוב בליגה כמו שקרה בעונה האחרונה) קבוצה שמאז הפעם האחרונה שהיא לקחה אליפות ועד לפעם הבאה כנראה שיעבור נצח בריבוע. ואם זאת, אנו נתחיל את סדרתנו במחווה לקבוצה אחת של הניקס שדווקא הצליחה להצליח כנגד כל הסיכויים ולמרות חוסר המזל האופייני שרדף אותה – הניו-יורק ניקס של העונה המקוצרת 1999.

*

האמת היא שאם מסתכלים על הסגל של ניו יורק ניקס בעונת 1999 (עונה מקוצרת של 50 משחקים שהתחילה בפברואר והסתיימה בסוף יוני בשל שביתת השחקנים) לא מוצאים יותר מדי סיבות למה הקבוצה הזו הייתה בסופו של דבר אנדרדוג. את הסגל פיארו שמות של שחקני כדורסל איכותיים ומוכשרים. היו שם פטריק 'הפסדתי שוב' יואינג הגדול (אמנם בערוב ימיו אבל עדיין אחד הסנטרים הטובים בליגה שהעמיד 17.3 נק' ו9.9 ריב' למשחק), לארי 'עלא הוא אקבר' ג'ונסון שנבחר ראשון בדראפט של 91' והתקדם לעבר שיא הקריירה שלו, לטרל 'חמום מוח בלי מוח' ספירוויל שעל הכישרון שלו קשה היה להתווכח (באופן כללי רצוי היה לא להתווכח איתו, תשאלו את פי-ג'י קרליסמו), אלן 'דה מאן' יוסטון, צלף מוכשר גם הוא בשיא כושרו, מרקוס 'הקוטף' קאמבי הצעיר והמבטיח, שני הגארדים הקשוחים צ'ארלי 'אני בכלל מהפוטבול' וורד וכריס 'אני בכלל מהספסל' צ'ילדס, שחקן הנשמה האולטימטיבי קורט 'גבוה בלי גובה' תומאס והסנטרים הקשישים כריס 'ארוך כמו שרוך וגם משחק כמו אחד' דאדלי והרב 'היה לי פרצוף זקן גם בגיל 20' וויליאמס. על החבורה הזאת היטיב לנצח (או להפסיד, תלוי איך מסתכלים על זה) ג'ף 'הפרשן' ואן גנדי, האיטלקי הדעתן עם הפה הגדול והיכולת להעמיד כוכבים במקום.

ובכל זאת, כמו שלמדנו עם השנים, כשזה מגיע לניקס, יש פער גדול בין הסגל כפי שהוא נראה על הנייר לבין איך שהוא נראה במציאות. המציאות בתחילת עונת 1999 בשביל הניקס הייתה לא פשוטה. הסגל הניו-יורקרי שכבר סבל אי-אלו אכזבות לאורך שנות ה-90', חווה שתי טלטלות בולטות בתחילת העונה – הוותיקים צ'רלס אוקלי וג'ון סטארקס הועזבו בטריידים שונים ותמורתם הגיעו מטורונטו וגולדן סטייט בהתאמה הצעירים קמבי וספריוויל.

ואן גנדי, המאמן, שהיה מחובר מאוד ל'רוח הלחימה' שהביאו עימם אוקלי וסטארקס, התקשה להתרגל לשינוי וכמוהו גם הניקס. גם הפציעות של ספריוויל ויואינג לא עזרו. 2 משחקים בתוך העונה ספריויל נפצע בגבו והחמיץ 13 משחקים (שבעונה של 50 משחקים היוו קצת יותר מרבע עונה), יואינג החמיץ רק 12 משחקים בעונה הרגילה אבל סבל כל אותו הזמן מבעיות הברכיים המפורסמות שלו.

יותר מכל בלטו בקבוצה בעונה ההיא בעיות כימיה בסגל הקבוצה שבאו לידי ביטוי בכמות אסיסטים נמוכה מאוד ובכך שרק לשלוש קבוצות בליגה הייתה התקפה חלשה יותר.  "לא מאוד שיחקנו טוב ולא מאוד ניסינו"  אמר ואן גנדי במבט לאחור על העונה ההיא "זו הייתה קבוצה שהייתה חסרה את האנרגיה, הלחימה והתקווה שהיו חלק מהמועדון בשנים הקודמות".

 8 משחקים לסיום העונה הניקס מצאו את עצמם עם מאזן 21-21 כשהם מתחרים עם  שארלוט הורנטס, בעלת המאזן הדומה על הכרטיס האחרון לפליאוף במזרח. שישה ניצחונות משמונת המשחקים האחרונים כולל שני ניצחונות על היריבה מצפון קרולינה הצליחו להציב את הניקס בסופו של דבר במקום השמיני. "אלו היו המשחקים בהם התחלנו להקריב האחד בשביל השני" אמר יוסטון. אלו היו המשחקים בהם נולדה אחת הסינדרלות הגדולות של היסטוריית הפליאוף בNBA.

*

הניקס בפלייאוף 1999

אל הפליאוף התייצבה הניקס, שלא כהרגלה בשנים הללו, מעמדת נחיתות מובהקת. מה שכן היה לפי הרגלה של הניקס הייתה היריבה, מיאמי היט, שפגשה את הקבוצה מהתפוח הגדול זו עונה שלישית ברציפות בפוסט סיזון (1-1 הייתה התוצאה ביניהן). מיאמי סיימה את העונה הסדירה עם המאזן הטוב במזרח (יחד עם אינדיאנה ואורלנדו אבל בשל מאזן פנימי עדיף סיימה ראשונה). בשורותיה כיכבו אז שמות גדולים כמו טים הארדווי (האורגינל), אלונזו מורנינג (אז עוד עם שתי כליות) וג'מאל משבורן, עם צוות מסייע שכלל שמות נאים כמו דן מארלי, טרי פורטר, קלרנס ווית'רספון, וושאן לאונרד ופי-ג'י בראון. את מיאמי אימן מי שבנה את הניקס הלוחמים בשתי ידיו, האיש והג'ל בשיער – פט ריילי.

למיאמי היה ברור שלמרות הפרשי הדירוג הולכת להיות להם סדרה קשה ולא פשוטה מול האויבים המושבעים. כבר במשחק הראשון, אבד להיט יתרון הביתית עם בלו אאוט מושלם של הניקס ו75-95 במיאמי ביץ'. יוסטון וספריוויל, שעלה מהספסל תרמו כ"א 22 נק' כגם 27 נקודות של מורנינג לא עזרו לקבוצה מפלורידה שירדה למחצית בפיגור 17 ומאז ראתה את היתרון רק גדל.

מיאמי התאוששה במשחק הביתי מספר 2 וניצחה בסופו של דבר 73-83 כשמורנינג נעצר הפעם על 26 נק' אבל ההגנה הקשוחה של מיאמי עוצרת את יוסטון על 12 בלבד. הניקס חזרו הביתה עייפים אך מרוצים כשהם מרגישים שהמומנטום איתם. "התרגלנו כבר מאז המשחקים האחרונים של הסדרה לכך שכל פוזישן חשוב וכל משחק צריך לנצח. כל-כך שמחנו שהעפלנו לפליאוף שהמומנטום כבר היה בצד שלנו. התרגלנו להילחם על החיים שלנו וזה מה שעשינו כל הזמן". אמר יוסטון, שלאט לאט בנה את מעמדו כגיבור של הניקס בחודשי האביב של 99'.

החזרה למדיסון סקוור גארדן הייתה משמחת מאוד בשביל הניקס ששוב בעטה למיאמי בתחת במשחק מספר 3. רבע שלישי של 11-28, נתן את האות לבריחה של הניקס ומשחק בין מדורגת ראשונה לשמינית שבו לא היה ברור מי היא מי ומי היא מה. הניקס ניצחו 73-97, עם התקפה מתוזמרת והגנה מאוחדת כשהארדווי מסיים עם 5 נק' בלבד וספריוויל (20 נק') ויוסטון (18 נק') מובילים את הקבוצה הביתית בצד השני.

המשחק הרביעי היה אמור להיות המשחק שיסתום את הגולל על הפעם השנייה בהיסטוריה בה קבוצה מספר שמונה מדיחה קבוצה מספר אחת בסיבוב הראשון בפליאוף (אז הסדרות היו במודל הטוב מ-5) אלא שאצל הניקס, כמו אצל הניקס – הכל תמיד הולך קשה.

הפעם ההגנה של מיאמי יצאה כשידה על העליונה. אף אחד בניקס לא עבר את ה-12 נקודות (צ'רלי וורד הנגר הוביל את רשימת הקלעים) ובצד השני ריילי הפתיע עם טרי פורטר הוותיק שתרם 16 נק' מהספסל שיחד עם המנה הקבועה של מורנינג (16 נק' ו-13) והארדווי בהתאוששות יחסית, עשו את העבודה למיאמי עם 72-87, כשהיתרון של מיאמי כולו נצבר ברבע האחרון בו ניצחו ההיט 10-29 בזכות הגנה רצחנית ושיפוט מכבד.

מיאמי חזרה הביתה במטרה לסגור את הסיפור ולמחות את היתוש הטורדני בשם 'הניקס' מעליה לעונה הזו. אלא שתוכניות לחוד והניקס של 99' לחוד. המשחק החמישי היה צמוד לכל אורכו ולרבע האחרון עלו שתי הקבוצות בשוויון. יואינג קשישא הפתיע לטובה בניקס עם 22 נק', לארי ג'ונסון תרם 13 ובצד השני מורנינג עם 21 נק' ופי-ג'י בראון עם 16 השיבו אש במה שהיה נראה כמו משחק שהוכרע בחפירות פנימה. 5 שניות לסיום עמד היתרון של הקבוצה הביתית על 76-77.

פסק זמן של ואן גנדי ותרגיל לאלן יוסטון שינו כנראה את המסלול של ההיסטוריה של הניקס, לפחות לעונה זו. זה נראה כך:

"זה היה המשחק שהציל לי את הקריירה" אמר ואן גנדי בראיון ל ESPN במבט לאחור. הוא התכוון כנראה להגיד ש"זה היה המשחק שהציל לי את הקריירה לשנתיים", אבל זה כבר סיפור אחר.  תחושת המסוגלות של הניקס עלתה פלאים, המזרח נפרש לרגליה.

וכשמשהו נפרש לפניך, אז אין ספק שהקבוצה הכי ראויה לשמש כשטיח הייתה אטלנטה הוקס. כמו בפעם האחרונה שהקבוצה הרימה ראש (2015 נדמה לי) גם היום כשההיסטוריה דופקת בדלת לקבוצה שעושה הכל כנגד הציפיות, אטלנטה נמצאת שם בשביל לפתוח… אטלנטה מודל 99' הייתה קבוצה אפורה עם שניים משחקני ההגנה הטובים של הדור ההוא, כ"א בתחומו – דיקמבה מוטמבו (חסימות) ומוקי בליילוק (חטיפות), לצידם בלטו השלשן סטיב סמית' והשחקן החביב גרנט לונג. שאר הסגל של אטלנטה כלל כמה שמות שחוץ מלמלא כמה גופיות בראשים לא היה להם הרבה מה לתרום.

הניקס גנבו את הביתיות כבר במשחק הראשון עם 92-100 כשיוסטון וספריויל שניהם בולטים מאוד עם 34 ו-31 נק' בהתאמה, הפכו את עורם במשחק השני, שיחקו הגנה ובכל זאת ניצחו 70-77 במשחק השני בג'ורג'יה (ספריוויל שוב היכה עם 31) ואז סגרו עניין מעשית במשחק השלישי בניו יורק עם 78-90 (ספריוויל הסתפק ב17, כמו גם יוסטון) וסגרו עניין רשמית בסוויפ עם תצוגה הגנתית מטורפת במשחק הרביעי שהסתיים ב66-79, כשאטלנטה לא מגיעה ל-20 נקודות באף אחד מהרבעים (יוסטון הוביל עם 19).

הניקס הפכו להיות המדורגת מספר שמונה הראשונה (והיחידה עד היום) בהיסטוריה שמצליחה לדלג שני שלבים בפליאוף ולהעפיל לגמר אזורי. ועדיין, ההיסטוריה הזו לא הספיקה להם. מולם התייצבה עתה יריבה מרה נוספת, אינדיאנה פייסרס, מונהגת בידי החבר המפורסם של ספייק לי, רג'י מילר.

זו הייתה הפעם החמישית בשבע עונות בה הניקס פגשה את הפייסרס בפוסט סיזן כאשר לאחר שני ניצחונות של הניקס בשתי הסדרות הראשונות, הגיעו שני ניצחונות של אינדיאנה כולל 1-4 בעונה שקדמה לעונה המדוברת. לכולנו זכורה היריבות המפורסמת ההיא משנות ה-90' שכללה הצגות של רג'י מילר (כולל ה-8 נק' ב18.7 שניות), יואינג, סטארקס, ריק סמית'ס, כריס מאלין ואחרים. פעמיים הגיעה הסדרה בין שתי האויבות בנפש למשחק מספר 7 וגם הפעם לא התכוונה הסדרה בין השתיים לאכזב.

הניקס, נישאים על גלי המומנטום, החליטו להחזיר עטרה ליושנה ולנצח שוב את היריבה המרה. אינדיאנה הציגה סגל נוצץ ומנוסה שכלל לצד מילר וסמית'ס הוותיקים את כריס מאלין המנוסה, ג'יילן רוז המבטיח (עוד אחד שהבטיח להיות מג'יק), האחים דיוויס (דייל ואנתוניו, הגירסה האמריקאית החיוורת לקובי ואלי בלול), מרק ג'קסון (שהתמודד מול הפרשן היריב שלו, ואן גנדי), דרק מקי, טרביס בסט, סאם פרקינס ואפילו פרד הויברג, מאמן שיקגו היום ושחקן אפור מאוד אז. אינדיאנה הגיעה לסדרה מול הניו-יורקרים אחרי שני סוויפים מול פילדלפיה ומילווקי.

כמנהגם בקודש פתחו הניקס את הסידרה בגניבת הביתיות. יוסטון (19 נק'), לארי ג'ונסון (15 נק') ויואינג (16 ו-10) הצטיינו במשחק הפתיחה של הסדרה ולא עזרו 19 נק' של רג'י מילר (עם שלשה אחת בלבד). המשחק היה צמוד לכל אורכו אבל חזרה מאוחרת של אינדיאנה לא הספיקה והניקס ניצחו 90-93 במרקט סקוור ארינה.

המשחק השני היה צמוד גם כן. אינדיאנה הובילה במחצית ב-11, הניקס צמצמה לכל אורך החצי השני אבל בסופו של דבר הפסידה 86-88. ובכל זאת, ההפסד הגדול יותר של הניקס הייתה הפציעה של פטריק יואינג, שנפצע בגיד האכילס במהלך המשחק ולא חזר עוד לסדרה ולפליאוף.

המצב של הניקס נראה פתאום רע מתמיד כשהגובה המינימאלי של הקבוצה התכווץ עוד יותר מתמיד בגלל הפציעה של הג'מייקני הגדול. אבל הניקס של הפליאוף ההוא, כמו שכבר הבנו, אהבו להיות אנדרדוג ורק חיכו לסיבה טובה, כזאת כמו שהפציעה של יואינג סיפקה להם.

שני שחקנים שעד אז היו שוליים יחסית בפליאוף של הניקס הופיעו למשחק מספר 3 מול אינדיאנה. הראשון, מרקוס קמבי, שפתאום התחיל להוכיח למה ארני גרונפלד, החליף אותו תמורת אוקלי האהוב, קלע 21 נק' וקטף 11 ריב' (את הסדרה הוא סיים עם ממוצע נהדר של 14.3 נק', 10.7 ריב', 3 חס' ו2.2 חט' ובעיקר הרבה צחוק שהוא עשה מהקו הקדמי של הפייסרס) והשני לארי ג'ונסון שהצטיין עם 26 נק' ו-8 ריב'.

אה כן, ג'ונסון גם תרם לניקס את הניצחון במשחק. 11.9 שניות לסיום, אינדיאנה הובילה 88-91 והניקס בהתקפה, ג'ונסון קיבל את הכדור הצליח לסחוט עבירה תוך זריקה (המשכיות מפוקפקת) ולהשלים מהלך מדהים של 4 נק' שניצחו לניקס את המשחק 91-92. במסיבת העיתונאים המפורסמת בסוף המשחק הודה ג'ונסון המוסלמי לאללה. האמת, נראה לי שיותר מהאל של המוסלמים היה מעורב שם…

וכך  זה נראה:

שיכורים מהמהלך המנצח של LJ הגיעו הניקס למשחק מספר 4 בשביל לחזור לקרקע המציאות הקצרה של הספסל העייף שלהם. אינדיאנה, מובלת בידי שחקני הספסל אנתוניו דיוויס וג'יילן רוז וביידי מאלין הוותיק ברחה במחצית ל-13 ובעזרת הגנה טובה שמרה על הפער עד הסיום 78-90. קמבי עם 18 ו-14 בנקודות וריבאונד בהתאמה לא הושיע סגל ניו יורקי קצר עם 8 שחקנים בלבד (שאחד מהם הוא כריס דאדלי, שחקן שלידו מאיירס לאונרד הוא סופרסטאר).

8 שחקנים בלבד? אובדן ביתיות? מומנטום לרעתנו? כל אלו לא הפריעו לניקס להתאושש במשחק מספר 5 ולהדהים את אינדיאנה ואת עולם הכדורסל שוב. המשחק נפתח דווקא באטרף של אינדיאנה שהוביל לרבע ראשון של 14-28 לביתיים ותחושה שהסל של ג'ונסון ממשחק 3 לא היה הרבה יותר משירת הברבור של קבוצה עייפה ופצועה. לטרל ספריוויל חשב אחרת והרבע השני הסתיים באותו תוצאה, רק לצד השני – שוויון 42 במחצית.

אינדיאנה עוד הובילה ב-4 בתום הרבע השלישי אבל רבע התקפי נדיר מאוד בשביל הניקס ולמזרח של אותה תקופה בכלל הסתיים ב25-36 לניקס ובניצחון חוץ מרשים 94-101. ספריוויל עם 29 (13 מהם מהקו), קמבי עם 21, יוסטון עם 19, לארי ג'ונסון עם 17 וגם קורט תומאס עם 10 היו שם בשביל הניקס. 30 של רג'י מילר (אבל רק עם 2 שלשות) ו12 נק' ו-18 ריב' של דייל דיוויס לא הועילו בצד השני. אינדיאנה איכזבה את אוהדיה הרבים שציפו שהשנה, אחרי שעידן ג'ורדן נגמר בשעה טובה, היא סוף סוף תגיע לפיינלס.

הניקס הגיעו הביתה למשחק השישי בשביל לסגור את הסיפור. אחרי שלושה רבעים, עלו הקבוצות לרבע המכריע בשוויון 59 לאחר משחק הגנתי. משחק הגנתי אמרנו? ניו יורק שוב מצאה את הכוחות אלוהים (ואללה) יודע מאיפה, קלעה 31 נק' וסגרה את הסיפור של הסדרה עם 82-90, העפלה שנייה בשנות ה-90' לגמר (ושוב, שנה אחרי שג'ורדן פרש) אבל בהבדל עצום מהפעם הקודמת – הפעם אף אחד לא ציפה לכך.

אלן יוסטון קלע 32, ספריוויל קלע 20, קמבי הוסיף 15. לארי ג'ונסון? הוא קלע 8 נק' ושיחק 14 דק' בלבד בגלל בעיות בגב. זה לא ממש הפריע לניקס בה כריס צ'ילדס בילה על המגרש 37 דקות תמימות (וקלע 9 נק') וזה לא הפריע לה לנצח קבוצה עדיפה בהרבה.

*

ההעפלה של הניקס לגמר בעונה ההיא הייתה מדהימה על גבול ההזויה. הניקס שהתייצבה לרוב הסדרה מול אינדיאנה הייתה דומה קצת לגולדן סטייט של הפליאוף האחרון אחרי הפציעה של קווין דוראנט רק בלי שחקנים היסטוריים כמו קארי ותומפסון. סגל קצר, עייף אבל עם גאוות יחידה מדהימה, אמונה אדירה וגם קצת מזל.

הגמר כבר היה אופרה אחרת. כשאתה מקבל את האדמירל דיויד רובינסון וסגנו הצעיר, טים דאנקן על הראש אז לכל הפחות אתה צריך בסגל עוד גבוה חוץ ממרקוס קמבי. לניקס לא היה את זה וגם לו יואינג היה משחק לא בטוח שהיה לה משהו למכור מול הקבוצה המצוינת מטקסס.

אם תשאלו אותי נס שהסדרה לא נגמרה בסוויפ כי הספרס גילו בה עליונות ברורה. רובינסון, דאנקן, שון אליוט, אברי ג'ונסון, ג'רום קרסי ואנטוניו דניאלס לצד האלופים לשעבר סטיב קר שאיכשהו תניד נמצא שם שמחלקים תארים) ומריו אלי היו יותר מדי בשביל החבורה של ואן גנדי. 33 נק' ו-16 ריב' של דאנקן במשחק הראשון יתרו כל צורך של שחקן אחר לקבוצתו לצעוד קדימה והספרס ניצחואת המשחק  77-89 ולא הותירו לניקס את האופציה לגניבת הביתיות המפורסמת שלהם במשחק הראשון.

במשחק השני הניקס שוב לא מצאו את היידים והרגליים, ספריוויל קלע 26 אבל מלבדו לא היה לתפוחים הגדולים מה למכור מול החבורה באפור שניצחה 67-80 עם הגנה גדולה וטים דאנקן שבעונתו השנייה בלבד להט כמו גדול עם 25 נק' ו-15 ריב'.

המשחק השלישי היה שירת הברבור האמיתית של הניקס בעונה ההיא. הסינדלה חזרה להופיע לערב אחד. דאנקן היה רגוע עם 20 נק' ו-13 ריב', רובינסון הוסיף 25 ו-10 אבל יוסטון התפוצץ עם 34 נק' וגם ספריוויל היה שם עם 24 בדרך לניצחון ניו-יורקי 81-89 בזכות רבע ראשון מוצלח ורבע אחרון טוב.

הספרס החליטו שהם הביתה לא חוזרים בשביל לשחק כדורסל וניצחו את שני המשחקים הבאים בשביל לסגור את הסדרה. 28 נק' ו-18 ריב' של דאנקן ברביעי מול 26 של ספריוויל , 20 של יוסטון וקמבי אבל 7 נק' בלבד מהספסל הדל (1 פחות מהספסל של סן אנטוניו) הובילו את הספרס ל89-96 במה שהיה המשחק ההתקפי ביותר בסדרה (שאף קבוצה בה לא הגיעה ל-100 נק', אוי שנות ה-90' הנוראות!).

המשחק האחרון בסדרה היה קרב חפירות צמוד כששתי הקבוצות לא מצליחות לבסס יתרון. בשלוש הדקות האחרונות אף אחת מהן לא מצאה את הטבעת אבל 47 שניות לסיום איברי ג'ונסון קלע סל ניצחון שקבע 77-78 שממנו ספריוויל והניקס, על אף ניסיונותיהם, לא הצליחו לחזור. דאנקן קלע 31 נק' ונבחר ל-MVP של הפיינלס בפעם הראשונה אבל לא האחרונה ובניו יורק 35 של ספריוויל לא תרמו הרבה חוץ מכבוד.

ניו יורק ניקס – קבוצת כדורסל אמיתית

עד היום כשאני נזכר בהופעה הזו של הניקס אני חושב לעצמי שככה צריכה להראות קבוצת כדורסל אמיתית. זו הייתה קבוצה של לוחמים, מעין קבוצת נחום-תקום, שלא משנה כמה חבטו בה, תמיד ידעה לחזור ולעמוד על הרגלים. אבל טים דאנקן תמיד ידע איך להוציא את האוויר מהמפרשים.

אז אמנם זו הייתה עונה מקוצרת ובניגוד לעונות קצת יותר ארוכות, מאזני הכוחות מהעונה הסדירה לא היו לגמרי אפויים. אבל בסופו של דבר, כשקבוצה מדורגת במקום השמיני, היא מגיעה בעמדת נחיתות מובהקת וככה גם התייחסנו אל הניקס של השנה ההיא.

יש שיגידו שהניקס הזו היא דווקא התגלמות הלוזריות, התגלמות הכמעט. הנה הם הגיעו עד הבאר, עשו ניסים ואז הודחו בישורת האחרונה. מבחינתי, זו אחת מקבוצות האנדרדוגס בגדולות שאני זוכר ואחת שבהחלט מגיע לה לפתוח את הסדרה הזו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

16 תגובות

  1. אפילו לא בעיני אוהד, קבוצה שמגיעה ממקום שמיני לגמר היא הדוגמה לריצת פלייאוף מוצלחת ועד כמה חשוב התהליך תוך כדי האוף סיזן, הרבה יותר מאירועי העונה הרגילה.
    מה שקורה התוך קבוצה תוך כדי פלייאוף זה דבר נפלא. הרבה מאיתנו הרגישו איך זה להיות חלק מקבוצה שמתגבשת תוך כדי תהליך, לא בהכרח בספורט. זה באמת דבר יפהפה, ואחד הדברים היפים בספורט ובאנושיות בכלל.
    קצת חבל שבמקרה הזה לא סיימנו עם אליפות, אבל אחרי הכל, אנדרדוג או לא, אלה עדיין הניקס. מפח נפש ושברון לב הם חלקים בלתי נפרדים מכל אירוע.

    1. בעיני הניקס ההיא היתה קבוצה מרגשת כמו הניקס של תחילת שנות ה-90.
      והיה ברור לי שמי שלא יפגש איתם בסיבוב הראשון הולך לסבול. הם היו קבוצה נפיצה וכמו שאמרת הם היו יכולים (וגם עשו זאת) להתגבש תוך שניה ולהפוך ליחידה לוחמת שמממשת את הפוטנציאל שלה. חבל שלא זכו אז באליפות בשביל יואינג כתיקון על ההפסד מול יוסטון.

  2. הניקס של 99', יקרה שלי, התחילה באקט שהזכיר קצת את זה של יוג'ירי בתחילת העונה שאך זה הסתיימה לה.
    ארני גרונפלד שלנו פיזר את הלב והנשמה שלנו על פני היבשת, אוקלי לקנדה תמורת קמבי וסטארקס קרוס קאנטרי לסן פרנציסקו תמורת מד מן ספריוול, ובכך לקח הימור שלא הרבה היו מוכנים אליו. על פניו המהלך השתלם, אבל כנראה שלא הכל נסלח, כי מייד לאחר ההפסד התחיל הרעל לדלוף מהחריצים, ולמרות שמועות על סולחה בין גרונפלד למועדון, ארני התפוטר לעבר למילווקי.
    עם הבאקס, אגב, היו לו ארבע שנים מוצלחות, כששלישיית סם קאסל, ריי אלן והביג דוג גלן רובינסון תחת ג'ורג' קארל הביאו כבוד לעיר וב2001 אפילו הגיעו לגמר המזרח כדי להפסיד לפילי של אייברסון.
    בכל מקרה, אולי עם קצת יותר סבלנות וסלחנות גרונפלד היה נשאר בניקס ומי יודע אם ההידרדרות של השנים הבאות הייתה נמנעת.

  3. בתור התחלה נתתי לעצמי סטירה חזקה מאוד. כתבה כזאת נפלאה, על סגל שהוא אולי לא האהוב עליי בכל הזמנים של הניקס, אבל היה הדבר הכי ראוי שלנו בעשורים האחרונים, ואני לוקח את הזמן ולא קופץ מיד להגיב, המשמעות היא סדר עדיפויות פגום.
    ולגופו הנהדר של עניין.
    ראשית, בנוגע לסיווגי אוהדים. בעיניי, חלוקת אוהדים לכאלה של "ניצחונות" וכאלה של "הפסדים" נכונה לסוג מסוים של אוהדים, שבוחרים קבוצה לפי אחוזי הצלחה.
    האהדה שלי לניקס מסווגת תחת ערך "אהבה", ומתבססת על ערכים של נאמנות וזוגיות. התאהבתי בהם לפני 34 שנים, לא יודע איך בדיוק, ומאז אני שומר על נאמנות. זה בכלל לא מרגיש כנתון לבחירה. אני אוהב את הקבוצה ומרגיש מחובר אליה בצורה שלא מאפשרת לי לבחור לאהוב או לאהוד אחרת. מקסימום לשמוח כשאחרת מנצחת או מפסידה.

  4. קצת פרובציאליות: עודד קטש כבר היה בסגל אותה הניקס, אך השביתה שינתה תוכניותיו…

  5. נפלא יאיר!
    זוכר את הפלייאוף הזה, הסדרה מול מיאמי היתה נפלאה למרות כדורסל די מחריד וסקור של אמצע רבע שלישי של ימינו. איך אהבתי את אלן יוסטון, היה בזמנו מה שקליי בימינו – פשוט קלעי טהור עם זריקה יפייפיה.

    אין הרבה קבוצות שמחזיקות בארסנל ההיסטורי שתי זריקות קאלט כאלה כמו של יוסטון נגד מיאמי ולארי ג'ונסון נגד הפייסרס באותה עונה.

    מעניין שבזיכרון הקולקטיבי רג'י רצח את הניקס אבל בפועל ברוב הפעמים הוא הפסיד, פשוט כשניצח זה היה הרואי.

    מחכה להמשך הסדרה שלא היתה יכולה להיכתב מלבד על ידי אוהד מינסוטה.

  6. קראתי את זה היום ב-3 חלקים, פשוט פוסט נהדר. עונת 99 היתה עונה מטורפת לחלוטין שדפקה להרבה קבוצות את התוכניות, ובסוף הספרס ניצלו את זה והתחילו את המסע שלהם.

  7. תנקס יאיר,
    קראתי את ההקדמה ושומר את הניקס לכמה דקות פנויות שיהיו לי.
    הכי גרועים זה אוהדי הצלחות שנתקעו עם הקבוצה שלהם לכל החיים ומאז הן לוזריות נצחיות.
    אצלי זה נתקע בשנות ה-90. גליל ויוסטון, בכדורגל ליברפול (ואיכשהו מכבי תל אביב בכדורגל ישראלי אבל זה הפסיק לעניין אותי בתחילת המילניום).
    אבל ברצינות גם אוהדי הפסדים חייבים לדעת ליהנות מהצלחות רגעיות, אחרת מה זה שווה כל זה?

  8. אחחח. … איזה סיפור נהדר על האחים קובי ואלי מלול. כדאי לציין שלמרות שגם אלאג'ואן וסמפסון נקראו תאומי המגדל על שם הצמד החולוני אכן הציוות האפור של דאנקן והאדמיראל (לא סקופילד) היה המוצלח יותר והתקרב למקור.
    גם התוספת לגבי הניקס הייתה מדוייקת
    באותה שנה התאהבתי בספריוול המשיגינער ובכלל כל התהליך של אותה סדרת גמר היה הירואי. לגמרי להגיע לבאר, לירוק בדלי ולבעוט בו.
    כאב לי בלב מאד מאד
    🙂

  9. לדעתי בעונה הזאת נוצר "אפקט יואינג" – שה"כוכב" נפצע ולא משחק והקבוצה טובה יותר בלעדיו.
    ספרוויל החיה ממש את הקריירה אחרי החניקה המפורסמת בווריורס והמשיך לאחר מכן לכמה עונות יפות בטימברוולס (עם גארנט וסם קאסל).
    ואז החליט שיש לו משפחה להאכיל וסירב לחוזה של למעלה מ-30 מיליון.

    צמד גאנרים היו יוסטון וספריוול. אחד משוגע והשני קלעי טהור (עד שהברכיים בגדו בו, אבל מזל שהיה חוזה עצום מהניקס).
    אין ספק שרק ואן גנדי יכול לפקד על בית משוגעים כזה (הבנאדם קפץ על הרגל של מורנינג ועל האגרוף של קמבי)

  10. כתוב נפלא, הזכרת לי נשכחות.
    הניקס ההם היו קבוצה של אנדראצ'יברים (בעונה הרגילה לפחות) שהיה מאוד כיף לאהוד. אם אני לא טועה לארי ג'ונסון, שהיה חברו של אלונזו מורנינג עוד משארלוט, הפך ליריב שלו והם הלכו מכות. אהבתי את הג'ונסון הזה, ומשום מה אני רואה את ציון וויליאמס כהתגשמות שלו רק בגוף יותר גדול.
    "שיפוט מכבד", אהבתי את הביטוי המכובס.
    אפרופו אוהדי כשלונות, מעניין אותי זעפרני מה הרגשת בשנים הטובות של קווין גארנט במינסוטה?

  11. מאז הניקס הפנימו שהכל מקרי ואין מה לנסות לתכנן או לחשוב יותר מידי.
    לעניינינו, זה הכל עניין של מנג'ר, כל עוד פו ריילי היה שם, היה להם סיכוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם