הריקוד האחרון (5)

והפעם על שתי סוגיות מפרק 5.

*

ראשית, חובה גילוי נאות. אני כותב פה מזיכרון בחלוף 28 שנים של ילד בגיל שמונה וחצי, אז בהחלט ייתכן שאני לא מדייק. ובכל זאת, מזיכרוני, זה נכון שנבחרת החלומות היתה אישו מאד רציני לקראת אולימפיאדת ברצלונה. וזה נכון שבאותה העת מייקל ג'ורדן היה הספורטאי המתוקשר והמסוקר וכנראה גם הפופולרי בעולם. וזה נכון שטורניר הכדורסל באותה האולימפיאדה זכה ליותר תשומת לב מאשר כל אולימפיאדה אחרת מאז. ברם, באולימפיאדה כמו באולימפיאדה, לפי מיטב זיכרוני בכל אופן, זה לא היה האירוע המרכזי.

אני גדלתי בקיבוץ כחלק ממועצה אזורית שכוללת קיבוצים ומושבים בלבד. ומדוע אני טורח לחציין זאת? משתי סיבות: א. קיבוצים, לאורך השנים וגם באותה התקופה, היו, יחסית, יותר מכווני כדורסל לעומת כדורגל. ב. שהאינטראקציה עם ילדים גדולים יותר היתה דבר שבשגרה, מה שגרם לילדים באזורנו לצפות ולהתעניין ב-NBA משלב מוקדם בחייהם.

וחרף זאת, ושוב, למיטב זיכרוני, עדיין האירועים המרכזיים מבחינת העניין בסביבתי – וגם בתקשורת הישראלית – הגיעו קודם כל מאצטדיון האתלטיקה, כראוי לאולימפיאדה. ועם כמה שכולנו חיכינו לצפות, שוב, במייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון ולארי בירד (אני בעיקר באחרון), הציפיה לצפות בקרל לואיס וחאבייר סוטומאיור היתה לא פחות גדולה וכנראה יותר.

האופן בו מוצגת המרכזיות של נבחרת החלומות באולימפיאדת ברצלונה, כאילו מדובר על האירוע המרכזי, לא מתיישב עם הזיכרון שלי. יתר על כן, היה ברור שארה"ב תזכה בנקל בטורניר הכדורסל, ככה שגם מעט העניין הספורטיבי שהיה בטורניר הזה התרכז בעיקר במי יבלוט בנבחרת או מי יהיה הראשון מבין שחקני היריבה שישיג חתימה של כוכבי ארה"ב.

מי שהיה יותר מבוגר ממני וזוכר אחרת בהחלט מוזמן לסתור אותי ולהעמיד אותי על טעותי.

בנוסף, בכל הקשור לחוות הדעת על טוני קוקוץ' לאחר המשחק הראשון בין ארה"ב לקרואטיה באולימפיאדה, אני הרבה יותר מתחבר לדעתו של ג'ורדן מאשר לזו של פיפן. מעבר לזה שאי אפשר לשפוט שחקן על סמך משחק אחד ומעבר לזה שלקוקוץ' באמת היה יום רע שלא מייצג את רמתו, אי אפשר לשפוט שחקן לחומרה כשאפילו אם רמתו כן היתה מספיקה להתמודד מול שחקני נבחרת החלומות, שם כל השחקנים ברמה הזו, בעוד שחבריו לנבחרת ברמה נמוכה משמעותית, מה שמאפשר להתמקד בו ולמרר את חייו.

*

המשפט "גם רפובליקנים קונים נעלים", כשלעצמו, אינו סיפור רציני. קל וחמר שלטענתו של ג'ורדן מדובר על הלצה בקרב חברים לקבוצה. העניין הוא מה מסתתר מאחורי הרעיון הזה.

עד כמה מעורבות קהילתית, חברתית ופוליטית צריכות להיות חלק מבחינת ספורטאי נדון על ידי גדולים וטובים ממני ולא אעסוק בו הפעם. מי שמעניין אותי – ובאמת אין לי עליו תשובה טובה – הוא מדוע אנחנו בישראל לא פעם זוקפים נקודות זכות על אותה מעורבות ולעתים אף מצפים לה, כשמדובר על ספורטאים מהגולה, אך כשמדובר על ספורטאים ישראלים? אוי רחמנא לצלן. שקט בבית.

כשסטפן קרי או לברון ג'יימס מבקרים את נשיא ארה"ב, זה לא שאין מי שמבקר אותם על כך, בוודאי שיש, אבל הם זוכים גם להמון תמיכה ולטפיחות וירטואליות על השכם וקריאות התפעלות מגילוי האומץ. לעומת זאת, בישראל, זולת תמיכה בלתי מסויגת במדינה או בצבא – וגם זו לא פעם סופגת ביקורת – כל מה שעשוי להתפרש כביקורת על המדינה מוקצה מחמת מיאוס.

מה גורם לזה שבארה"ב הרבה יותר חלוקים לגבי זה ולצד מי שחושב שספורטאים צריכים To shut up and dribble יש גם רבים שמגבים אותם בעוד שאצלנו הציפיה היא שספורטאים ישראלים יתעסקו בספורט ולא בפוליטיקה או בסוגיות חברתיות בוערות?

*

לסיום, שאלה: מדוע בכל הראיונות איתו בסדרה, שהוקלטו בשנים האחרונות, העיניים של מייקל ג'ורדן אדומות או צהובות? האם למישהו יש הסבר טוב לעניין?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

10 תגובות

  1. 1. הדרים-טים בהחלט היה סיפור מרכזי וסופר מתוקשר בגלל העובדה שהספורטאים המפורסמים בעולם מגיעים להתחרות על הבמה האולימפית. כמו שאומרים שם, זה הקפיץ בעשרות מונים את הגלובליזציה של ה-NBA והקרקס הנודד של הנבחרת הזו, שעד אז היו רק רואים אותם בטלוויזיה, פתאום הרגישה קרובה מתמיד.
    2. די ברור שלפיפן היה עניין גדול יותר בקוקוץ' מאשר ג'ורדן. אף אחד לא ערער את מקומו של ג'ורדן בתור האלפא והשליט היחיד על המגרש ובקבוצה.
    פיפן וקוקוץ' "רבו" על הסגנות – אבל היה ברור שג'ורדן יבחר בפיפן (גם מבחינה מקצועית הוא היה ראוי יותר) והבחירה בקוקוץ' נעשתה פשוט ע"י ג'רי קראוס, מה שליבה את היצרים.
    לכן השוני הגדול בין התגובה של פיפן , שאפשר לראות אצלו את הכעס והתסכול, מול זאת של ג'ורד שהוא די אדיש מהסיטואציה בגלל שהוא יודע שמעמדו בטוח ואי אפשר לגעת בו.
    3. ג'ורדן אמר שהוא לא נכנס לשום צד פוליטי כי פשוט לא היה לו עניין בזה (אם מבחינה שיווקית/מסחרית או מסיבה אחרת). הוא אמר שהוא פשוט מעדיף להתרכז כל כולו בכדורסל ללא הסחות דעת.
    אמירה פוליטית כזו או אחרת של ג'ורדן בזמנו הייתה מקבלת באזז אדיר, ואני מניח שג'ורדן ידע את זה ולכן החליט לשמור על "דממת אלחוט" בנושאים רגישים שכאלה ולא למשוך אש, שבכל מקרה היגע אליו מאלף ואחת סיבות אחרות.
    אכן אפשר לבקר את ההחלטה הזו, במיוחד למישהו משפיע כמוהו, ובמיוחד שרואים מה קורה היום, אבל הסיבות וההחלטות בהחלט מובנות.

    תודה מתן, אחלה כתבות

  2. האמירה הפוליטית היא עוד תחום בו לברון עולה על ג'ורדן עשרות מונים.
    בכלל מהפרק האחרון עם הסיפור של פיפן, ג'ורדן וקוקוץ' + הסיפור עם איזיאה תומאס + הסיפור עם ריבוק מתגלה שג'ורדן היה חתיכת אס הול.

    1. מתן – איפה גדלת? זוכר שפעם אמרת אבל אני לא זוכר.
      לגבי 92' – היתה התרגשות גדולה כי עם כל הכבוד לאתלטיקה, כדורסל הוא הספורט הכי פופולרי ששוחק שם ברמות הגבוהות (כדורגל לא שוחק ברמה הגבוהה, ועדיין איננו כזה באולימפיאדות). עכשיו לא רק שזה היה כדורסל – זה היה כדורסל מעולם אחר, עם הזדמנות לראות את הגיבורים שלך בשעות נורמליות ו"מקרוב". בנוסף, ולדעתי זה העניין העיקרי, הכדורסל הוא "ארוע מתגלגל" באולימפיאדה, ומשוחק מתחילתה עד סופה. ריצת 100 מטר של לואיס (או בולט) לוקחת בדיוק 10 שניות (או פחות…) – וזהו בעצם. אחרי יום התחרות כבר אין שום באז סביב אותה תחרות, בעוד שלאורך כל האולימפיאדה תמיד היית יום לפני, יום אחרי, או ביום המשחק של הדרים טים – וזה יוצר מתח ועניין (טוב, לא מתח, רק עניין…).

      מה שאצלי קפץ לעין זה גם משהו שמנחם התייחס אליו אבל לא מספיק נגעו בו – משחק האימון בתוך הנבחרת במחנה האימון שכולם שיחקו ברצינות, עד שמייקל בא וטרף את הקלפים וחיסל את מג'יק ובארקלי בצד השני. מג'יק סיפר שבאוטובוס חזרה, היתה שתיקה מתוחה עד שהוא צחק עם צ'ארלס: "אולי לא היינו צריכים לעצבן את הבחור", ואז הקריין מוסיף שזה הרגע שכולם השתחררו, אבל הבינו, שמייקל הוא האלפא מתוך כל זכרי האלפא שהיו שם. וקשה לי להשתחרר מהאמירה הזו וממה שהיא הקרינה כלפי כל הכוכבים שהיו שם באוטובוס – ולכאורה אמורים היו בשנים הבאות לקרוא תיגר על מייקל. כל הקארל מלונים, בארקלים, יואינגים וכו' – כולם הבינו באותו רגע שיש את הכוכבים ה"רגילים" – 11 כוכביא (נניח עם שאק במקום לייטנר); ויש את הכוכב הזוהר הגדול, שכל שאר הכוכבים משתחווים אליו, ואין להם באמת רשות, או זכות, או יכולת, לנצח אותו. עד כמה הדבר הפסיכולוגי הזה ישב לחבר'ה האלה בראש אחרי כן בהתמודדויות הפלייאוף בשנים שאחרי? עד כמה זה גרם להם לקפוא ולוותר? לעולם לא נדע, אבל לדעתי היה לזה משקל ב-4 האליפויות הבאות של שיקגו.

  3. אני אצרף פה חלק מתגובה שהגיבו אצלי בבלוג ואני מאד מזהה איתה – למעשה, היא מחדדת באופן מצוין את כוונתי:
    "צריך לחלק את העניין בנבחרת החלומות ובכדורסל באולימפיאדה לשניים, למה שקרה על המגרש ומה שקרה מחוץ למגרש.
    על המגרש, היה הרבה יותר להיי-לייטס ולהפרש אותו השיגה נבחרת החלומות, אבל לא היה סיקור מאד גדול של התחרות, בטח לא של הנבחרות האחרות, כי הן היו רעש רקע למופע של החלומות. עדיין להערכתי האתלטיקה והשחייה היו במיקוד יותר גבוה.
    מחוץ למגרש נבחרת החלומות היו היסטריה, ושום קרל לואיס אפילו לא התקרב. זה התחיל מהעובדה שהם גרו לא בכפר האולימפי, אלה על ספינת תענוגות לזכרוני, בטענה שהם לא באו להסתחבק אלה באו לנצח ולהראות לעולם עד כמה הם טובים. הם היו מקום עליה לרגל לא רק של הצופים כי אם גם של הספורטאים עצמם שהיו מעריצים של נבחרת החלומות. כל מילה שלהם התקבלה בשקיקה. הם נראו אחרת, הם הופיעו אחרת, הם דיברו אחרת והם בהחלט היו אטרקציה וסנסציה.
    אז לא, הכדורסל לא הפך למיקוד ראשי (למרות שהיה מיקוד רב יותר מטבע הדברים), אבל נבחרת החלומות בהחלט היה האירוע הכי חשוב באולימפיאדה, אסתכן ואומר, שבמידה רבה חשוב יותר אפילו מהאירועים על מגרשי התחרויות."

    מבחינה ספורטיבית, זה לא היה האירוע המרכזי.

  4. עוד לא ראיתי את הפרקים אבל בתור ילד בן 10 הדרים טים היה הדבר היחידי שעניין אותי באולימפיאדה הזו.
    לגבי העיניים של ג'ורדן- דורש תחקיר רדיט מעמיק. האמת נמצאת אי שם.

    1. עיניים אדומות = או עישון קנביס, מה שנראה לי פחות או בעיה בכבד בדרך כלל בשל צריכה מופרזת
      של אלכהול בתקופה מסויימת או אפילו באותה תקופה

  5. אני יותר מבוגר ממתן אבל גם אני זוכר שהאולימפיאדה היתה הארוע העיקרי והדרים טים הופיעה שם כמו איזה קרקס נודד. היה כיף לצפות בזה אבל העניין היה בעיקר מסביב למשחקים ולא במשחקים עצמם. גם אני שמתי לב לעיניים של מייקל ג'ורדן, משהו שם קצת מוזר.
    לגבי "גם רפובליקנים קונים נעליים" אפשר להבין את זה בראי הזמן והתקופה ועדיין אני חושב שמייקל הוא פחדן במה שלא קשור לכדורסל. תיקון – הוא כל כך אנוכי שהוא מפחד להפסיד דולר אחד על "עשיית הדבר הנכון" (למרות שזה לא דבר ברור).
    לברון וסטף מביעים דעתם, עם זאת יש לזכור שדעתם לא שווה יותר מדעתו של joe doe ברחוב . . .

  6. הדרים טים הייתה מיין איבנט של המשחקים בברצלונה ללא ספק, כל משחקי הדרים טים שודרו( בעולם של ערוץ אחד) הסיקור התקשורתי היה בשמיים.
    זאת הייתה הפעם הראשונה ששחקני NBA הופיעו באולמיפאדה, היה הייפ עצום סביב זה.
    בחור בשם מנחם לס נסע לברצלונה וסיקר בעיקר את הדרים טים בעיתונות הכתובה.לא זכור לי שיצא כתב לכתוב מאצטדיוני האתלטיקה.
    אגב, רוב משחקי הדרים טים שודרו בשעות מאוחרות עם קפיצות לאירועים אחרים.
    כשאתה אומר לחובב הספורט הממוצע – ברצלונה 92, הרוב המכריע יזכור את המדליות של ארד וסמדג׳ה ואת הדרים טים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

סקירת נעליים – Nike PG 4

מחיר – ₪495, לינק לרכישה (Black\White) משקל הנעל – 385 גרם. גובה קרסול – נמוך. שחקנים מובילים שמשתמשים בנעל – Paul George. לסקירה שלי של

קרא עוד »

תגובות אחרונות

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם