הריקוד האחרון (9)

הפעם אני רוצה לדון על השוואות בין מייקל ג'ורדן לשחקנים אחרים.

זה לא סוד שאני חושב שג'ורדן השחקן הגדול בהיסטוריה.

לא אסביר הפעם מדוע ג'ורדן היה גדול כשלעצמו, אלא דרך השוואה לאחרים. כמו כן, אבקש לכפור בכמה הצהרות/השוואות של שחקנים אליו.

*

נתחיל ממי שלדעתי, ומסתבר שגם לדעת מומחי ה-ESPN, אליבא דהדירוג שפורסם לאחרונה, משלימים את הר ראשמור של הכדורסל: ביל ראסל, כרים עבדול ג'אבר ולברון ג'יימס.

ביל ראסל:

פה יש שני עניינים. כפי שכתבתי בעבר, זה פשע ספורטיבי לשפוט כדורסל דרך מספרים וסטטיסטיקות בלבד. עם זאת, זה גם פשע ספורטיבי להתעלם מהם. ובהשוואה הסטטיסטית-מספרים בין ראסל לג'ורדן יש נוק אאוט לטובתו של ג'ורדן. כמו כן, ראסל "נענש" על ליגה לא מספיק מגוונת מבחינת הרכב האוכלוסייה וענף משמעותית פחות פופולרי.

כרים עבדול ג'אבר:

חלק מהקריירה חפפה, אותו מספר אליפויות, יותר תארי MVP, עקביות לאורך יותר שנים. אז למה, בכל זאת, אני נחרץ שג'ורדן גדול יותר? משום שבמקרה שלו הפריים האישי של הקריירה מסונכרן עם הפריים הקבוצתי. הדבר מהווה אינדיקטור למשקלו בהישגים הקבוצתיים. במקרה של ג'אבר, שיאו האישי ושיאו הקבוצתי אינם חופפים. הם אפילו לא באותו העשור.

לברון ג'יימס:

את ראסל וג'אבר לא ראיתי בזמן אמת. את ג'ורדן אני זוכר היטב החל מעונת 1990/1991, קרי האליפות הראשונה, ואת ג'יימס לאורך כל שנות הקריירה. בשנים בהן אני צופה בכדורסל, ג'יימס היחיד שיכול לקרוא תיגר על ג'ורדן  בשאלה מי השחקן הטוב ביותר או האיכותי ביותר. איכות השחקן היא אמנם חלק חשוב בגדולתו. ייתכן שאפילו הכי חשוב. ברם היא רק חלק ויש עוד לא מעט חלקים אחרים חשובים.  אז אם נניח שהמדדים די דומים ובבחירות אין איזה נוק אאוט מכריע ואפשר להעדיף מי שבמה שהצטיין היה הכי טוב שאפשר לבין מי שהיה טוב מאד אבל לא הכי טוב בהכי הרבה אלמנטים, מגיעים לפן הכריע של תארים. וטענת הנסיבתיות לא עומדת לג'יימס מהרגע שבחר לעזוב את קליבלנד למיאמי. מאותו הרגע בו הוא בחר את הקבוצה, ההשוואה מתעלמת מאיכות הארגון שמסביב. וכל עוד לג'ורדן יש פי 2 אליפויות מג'יימס – ולא 2 מול 1, אלא 6 מול 3, זה פשוט פער יותר מדי גדול בשביל שיהיה טעם להעמיק בדיון.

*

עוד 2 השוואות/הצהרות לגביהן אני מעוניין להתייחס.

קווין דוראנט:

יש מי שאומר שדוראנט מכונת ההתקפה הטובה בכל הזמנים. בואו נעשה חסד עם דוראנט ונצמצם את הדיון ליצור נקודות, כיוון שאם נפתח אותו למשחק התקפי כולל, זה נוק אאוט לג'ורדן כבר בתחילת הסיבוב הראשון. או, לכל הפחות, לג'ורדן גרסת עידן פיל ג'קסון.

ראשית, נסנן השפעות חיצוניות. נקזז את הקצב הנמוך והיעילות הנמוכה יותר של עידן ג'ורדן עם האינטנסיביות שמכריחה פחות דקות של עידן דוראנט. נקזז את השיפוט המקל יותר של עידן דוראנט עם הכבוד משופטים שקיבל ג'ורדן. נקזז את הברוטליות ההגנתית של עידן ג'ורדן עם הוורסטיליות ההגנתית של עידן דוראנט. ואפילו נתעלם מזה שלאורך רוב שנות הקריירה שלו דוראנט שיחק ליד מושכי אש התקפית משמעותיים בהרבה.

ישנה בעיה גם להתייחס לממוצעי קריירה, כשג'ורדן שיחק 223 משחקי עונה סדירה ו-40 משחקי פלייאוף יותר, מה שמן הסתם פגע לו בממוצעים (כיוון שסוף הקריירה הורידה אותם וכך, סביר להניח, יקרה גם לדוראנט).

נכון, דוראנט מייצר נקודות ביעילות יותר גבוהה. אחוזים האמיתיים של 61.3% בעונה הסדירה לעומת 56.9% של ג'ורדן ו-59.7% של דוראנט בפלייאוף לעומת 56.8% של ג'ורדן.

יש פה הבדל ואפילו לא כל כך קטן.  אולם, ההבדל באחוזים, לעניות דעתי, לא מכפר על ההבדל בכמות. בעוד שדוראנט קולע 27 נקודות למשחק בעונה הסדירה, ג'ורדן עומד על 30.1 נקודות למשחק. ובעוד שדוראנט קולע ממוצע של 29.1 נקודות למשחק בפלייאוף, הממוצע של ג'ורדן בפלייאוף עומד על 33.4 נקודות למשחק.

וכאשר נזכרים גם בהבדל בכמות המשחקים, אני מרגיש מאד בנוח לקבוע שמייקל ג'ורדן היה יצרן נקודות טוב מקווין דוראנט.

קובי בראיינט:

אני מקבל את הגישה שבראיינט הוא היורש של ג'ורדן מבחינת הדמיון. הדמיון בסגנון המשחק, הדמיון בתנועות, הדמיון בעמדה, הדמיון בפרדיגמת המנהיגות.

אני לא מקבל – בשום פנים ואופן – את הטוענים שמדובר על ג'ורדן V2.0. מי שהביא את ה"ג'ורדניזם" לרמה הבאה.

זה אמנם איננה טענת רווחת, אבל היא בהחלט קיימת.

אז ככה, מייקל ג'ורדן שחקן התקפה יותר טוב מקובי בראיינט. הוא ייצר יותר נקודות ביעילות גבוהה יותר, הוא מוסר טוב יותר, הוא מנהל משחק טוב יותר, הוא מכדרר טוב יותר ושולט טוב יותר בכדור כזה בידו, הוא הרמוני יותר במשחק הקבוצתי, הוא מכריח פחות, קבלת ההחלטות שלו טובה יותר.

מייקל ג'ורדן שחקן הגנה יותר טוב מקובי בראיינט. הוא שומר אישי טוב יותר, הוא שומר מרחבי טוב יותר, הוא חוטף טוב יותר, הוא חוסם טוב יותר הוא ריבאונדר טוב יותר, הוא משתלב טוב יותר בהגנה הקבוצתית, קבלת ההחלטות שלו טוב יותר.

הוא מנהיג טוב יותר, הוא אסתטי יותר. יש לו יותר הישגים אישיים וקבוצתיים, קל וחמר כשתמחשבים במשקלו באותם ההישגים. הוא תרם יותר להתפתחות המקצועית של המשחק ולפופולריות שלו.

בניגוד לאחרים, לבאיינט אין שום קייס כשחקן איכותי מג'ורדן ושום קייס כשחקן גדול מג'ורדן. ודווקא הדמיון הרב ביניהם מבליט את התהום הפעורה בין השניים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

9 תגובות

  1. לדעתי אין דרך להכריע בדיון הזה, אבל למרות זאת הוא בהחלט מעניין. אני משרטט את זה בשתיים וחצי שכבות.

    שכבה ראשונה – ג'ורדן, קארים וראסל. הראשון בגלל כל הסיבות המוכרות. השני בגלל שמעולם לא היה שחקן טוב כל כך לאורך זמן רב כל כך, והשלישי בגלל ה-11/13 ומהפכת ההגנה. לדעתי לכל אחד מהשלושה הללו יש קייס לשחקן הגדול בהיסטוריה, ואלמלא השניים האחרים גם היה זוכה בו לבדו. בגלל שיש שלושה כאלה הם מצטופפים כולם ביחד על המדרגה הראשונה בפודיום.

    שכבה שניה – גם על המקום השני בפודיום מצטופפים שלושה אנשים גדולי גוף (ונפש) – לארי, מג'יק ולברון. השלישיה הזו מעט פחות טובה מקודמתה, עם מעט פחות הישגים, ולמעט לברון גם עם קריירה קצרה יותר. לארי קצת יותר חכם, מג'יק קצת יותר יצירתי, לברון קצת יותר טוב ושלם.

    החצי הוא דאנקן. אין לי הסבר אובייקטיבי טוב, אבל זה קשור לאורך הקריירה, להישגים וליכולת לשנות היסטוריה של מועדון.
    אחר כך אני גמיש – ווילט, ווסט, שאק, מה שתרצו.

    תודה מתן

    1. אני איתך מאנו. דאנקן זה קייס מעניין באמת כי אני לא יכול לחשוב על תכונה שבה הוא היה מעל שאר הליגה בכמה רמות כמו שאר החבר'ה כאן, אבל הסך הכל שלו, כולל המנהיגות וההישגים הקבוצתיים באמת קשה לי לשים מישהו אחר לפניו. אולי האקים 😉

  2. אני חושב שהנימוק נגד קארים הוא לא "אמיתי" – כלומר – זה לא משהו שמוריד או מעלה מגדולתו של שחקן – כל שחקן. טיעון לגיטימי נגד "עיזיותו" של קארים הוא ששנים רבות לא היה השחקן הכי טוב אפילו בקבוצתו הוא, ושבמידה מסוימת נשען על כתפיים של אחרים.
    אני חושב שקארים רק מדרגה אחת מתחת לג'ורדן מפני שבתחילת הקריירה, כמו ראסל וצ'מברליין, עומק השדה והתחרות היו נמוכים בהרבה מאשר ימינו וגם משנות ה-90', ולכן קל היה יותר להתבלט. לקראת סוף הקריירה כבר היו איתו תותחי על ולכן המשקל הסגולי שלו ירד במקצת.
    עם זאת, הוא עדיין עבורי מספר 2 בכל הזמנים, כשאחריו מג'יק ולברון (לא בטוח באיזה סדר), ואחריהם כבר קשה לי לדרג מבין לארי, ווילט, ראסל, וכו'.

    1. תודה על התגובה.
      אין פה שום נימוק נגד קארים. לא מינה ולא מקצתה. יש פה נימוק למה, במצטבר (ומן הסתם גם בממוצע), לג'ורדן יש חלק גדול יותר בשש האליפויות שבהן זכתה קבוצתו מאשר לג'אבר בשש האליפויות בהן זכו קבוצותיו.

  3. תודה מתן, אני עדיין הגיעה שקארים הוא הגדול ביותר.
    כשיש אותו מדגם של הישגים אישיים (עם יתרון לקארים), אז צריך לחפש את הנתון שיטה את הכף לכיוון כזה או אחר. אתה בוחר להתמקד בכך שהשיא האישי חופף את מספר האליפויות, ואני בוחר להתמקד בכמות השנים שהשחקן היה בשיאו.
    לקארים היו 20 שנה בטופ, זה בלתי נתפס, כמעט כפול מהשיא של מייקל. תחשוב על זה רגע ותבין כמה ההבדל הזה משמעותי.
    מייקל זוכה עכשיו (ותכלס מאז ומתמיד) לתהילה שלא רק קשורה למשחק הכדורסל אלא למכונת השיווק של הליגה, קארים מעולם לא השתתף במשחק הזה ולכן תמיד נפגע כשאנחנו עושים את ההשוואות האלה.
    לברון אגב, למרות שמבחינת סט היכולות לא פחות גדול מג'ורדן, סובל מכך שהוא נתפס כ'שכיר חרב', ושוב- מייקל צריך לנשק את הרגליים של ג'רי קראוס שבנה לו כאלו קבוצות בפרק זמן כל כך קצר.

  4. יש בעיה מאד קשה עם לספור אליפויות כמדד לגדולה. אני לא חושב שללברון היתה קבוצה מספיק טובה בתחילת שנותיו בקליבלנד, וגם אם היה נשאר, בשיטת הדראפט זה היה בלתי אפשרי עם ההנהלה שם. אותו הדבר עם שאק באורלנדו.
    מעבר לזה, יש גם את עניין התחרות. בקיצור, מדד בעייתי בעיני.
    הבשבילי ג'ורדן היה הטוב ביותר, בגלל שהוא תמיד הצליח איכשהו לספק את הסחורה, ולהוציא משחקים גדולים כשצריך. מאז ג'ורדן לא הרגשתי את זה אצל אף אחד אחר. הוא היה רמה אחת מעל כולם, והשאלה היחידה היתה כמה פעמים הוא יכול פיזית ומנטלית להראות את זה.

  5. תודה מתן. אני לא אוהב את ההשוואות האלה, ובכל זאת:
    בעיני בריאנט הוא ג׳ורדן מס׳ 2, כלומר הוא קופי שלו, העתק. נכון, העתק קצת פחות טוב מהמקור אבל לא בהרבה. רוב ההבדלים בינהם הם תוצאה של הנסיבות, של הזמנים, השחקנים, והמועדונים השונים. שניהם היו חזקים מנטלית, חרוצים, ועשו את המוות למי ששיחק איתם. קובי היה אגואיסט גדול והכריח המון זריקות (לא סבלתי אותו) אבל בהרבה שנים הקבוצה שלו היתה נוראית (סמוש פארקרים כאלה).
    לברון הוא חיה אחרת לגמרי, למרות שהוא גארד סגנון המשחק שלו שונה, הוא סוג של פוינט גראד גדול, ואין הרבה מה להשוות. גם דוראנט שונה וגם הוא חיה שלא היתה קיימת פעם, גארד בגובה של סנטר. היעילות שלו בלתי נתפסת והוא עושה את זה בווליום נמוך. האסתטיקה שלו מדהימה.
    ההשוואה לקארים גם היא לא נכונה כי הוא סנטר. לא אשמתו שהוא שמר על רמה גבוהה כל כך גם אחרי השיא והשתלב בקבוצה ש״ מג׳יק כ״ כך יפה, זו אולי אפילו נקודה לטובתו. מצד שני זו לא אשמתו של ג׳ורדן שלא סחב כל כך הרבה שנים כמו קארים כי לגארד זה יותר קשה.

    1. תודה על התגובה.
      בראיינט בחר את המועדון בו ישחק. ולא סתם, אלא במשאבת הכוכבים מספר 1. ולא סתם, אלא במקום אליו עבר זה עתה שחקן טופ 3 בעולם (גם אם לא זו היתה סיבת הבחירה). אז הנסיבות לטובתו ובגדול. ג'ורדן הגיע לקבוצת לוטורי שנאבקה נגד קבוצות על שנבנו טרום עידן תקרת השכר. צריך לזכור שהקבוצה נחלשה כי בלייקרס הבינו שחובה לפצל את שאקובי בגלל המתיחות שהיתה ביניהם.

      נראה לי שלא הבנת אותי לגבי ג'ואבר. בשום מקום לא טענתי שזה עומד לחובתו. להפך, זה עומד רק לזכותו. אם לא היה את אותו עשור שני של הקריירה הוא היה פחות גדול ולא יותר. ועדיין, בהשוואה מול ג'ורדן, העניין הזה מכריע בעיני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

גמר המזרח – משחק מספר 3

מיאמי היט (1) – טורונטו רפטורס (2) משחק בין שתיים מהקבוצות המעצבנות שיש בליגה, היה חייב להיות מוכרע על איזו קבוצה תצליח להיות יותר מעצבנת.

קרא עוד »

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם