כשיהיה מאוחר – פרק 2 (סיפור בהמשכים)

הקדמה: בהמשך לתכנית הבידוד אנחנו מנסים לתת תוכן קצת שונה מהרגיל. היום יפורסם הפרק השני בספר שכתבתי לפני 7 שנים ומאז ישב במגירה. בכל כמה ימים אפרסם פרק עד לסיום הבידוד. מקווה שתהנו… ניב

***********************

פרק 1 – הפטרייה לחץ כאן לפרק

פרק 2- מפרץ מבטחים

"אהוי שם. מה זה פה לעזאזל, סירה ללא קפיטן? תצאו מייד החוצה נבלות קטנות, מתנגשים בי ובורחים פנימה? חסר לכם שתנסו משהו מצחיק, אני חמוש ועצבני ובדיוק איבדתי את כל רכושי תודות לכם! חזירים."

איך לא ראיתי סירה באופק לפני שירדתי להכין תה? חייב להתאפס על עצמי. אני לא חמוש, כבר הרבה זמן עבר מאז שהחזקתי בנשק ועושה רושם שעלה על הסיפון אדם כועס. ולא ממש מנומס לפי הקללות ביוונית. כבר עברתי מצבים גרועים יותר. לשמור על קור רוח ולנטרל את הכעס.

"תה?"

"מה תה?, מה תה עכשיו חתיכת בסטרדה? התנגשת בי, פצעת אותי וכמעט הטבעת אותי ואתה מציע לי תה? אני הולך לירות בך, לזרוק אותך לכרישים ואז לשתות לי את התה בשקט".

"אתה מדבר אנגלית אולי? היוונית שלי לא משהו, זיהיתי בסטרדה"

"בטח שאני מדבר אנגלית, אימבסיל, מה אתה חושב שאני איזה דייג מטומטם שלא יודע לקרוא ולכתוב? תביא כבר את התה הזה, הוא מתקרר. ותוריד את משקפי השמש, אני לא סומך על אנשים שאני לא רואה להם את העיניים."

הוא היה גבר חסון, בשנות החמישים או השישים לחייו. לא גבוה במיוחד אבל כל זרוע בנויה כמו אלה. חבוש בכובע דייגים יווני וחולצת פסים, פנים צרובות מהשמש וזקן לבן מעטר לסת חזקה. נראה כמו אדם שלא תרצה לפגוש בבר לאחר כמה כוסות אוזו, כמו מישהו שלא מנהל שיחות חולין.

"תקשיב לי ותקשיב לי טוב, יש לי 50 ליטר מים בג'ריקנים בסירה שלי שכרגע כמעט והטבעת, אני בדרך למקום כלשהו, אבל אני אצטרך את הסירה שלך עכשיו, בוא תעזור לי להרים אותם לסיפון."

"סליחה אבל אני בדיוק בדרך לאנשהו, אני אוריד אותך ביוון באי הראשון שנפגוש".

"הה. אין לך מושג מה קורה בעולם אה?"

"כל מה שאני יודע זה שאין לי בית ואני בדיוק בדרך למקום כלשהו. אני אעזור לך עם המים. מצטער על הסירה שלך אבל נראה שעם קצת אהבה היא תוכל לשוט שוב, אני אגרור אותך מאחור אם תרצה."

"ילד, כשבאמת תהיה בצרות, תיזכר איפה הבית שלך. עכשיו אין זמן לסיקור חדשות אבל העולם בלהבות. טורקיה ויוון פתחו במלחמה, פצצות נחתו על ישראל ואירופה. כרגע לא תוכל להגיע לשום חוף מבלי להיות מטרה חיה לספינות המלחמה שמשייטות בחופי יוון. אני מכיר מפרץ שבו נוכל להצטייד, אזרחים טורקיים ויוונים השתלטו על המפרץ הזה. יש דרך להיכנס אבל צריך לדעת איך. למזלך אני יודע איך."

"טוב תן לי כמה רגעים זה הרבה לעכל. אני אעזור לך עם המים, אבל תספר לי איך אתה בדיוק מתכוון להגיע קרוב לחוף מבלי להתגלות על ידי ספינות מלחמה". הושטתי את ידי בברכה: " שמי דניאל."

"טוב ילד, אתה מכיר את הרוח המלטמית?"

כן, רוחות חזקות מאוד שמגיעות ל-50 ו-60 קשרים, מופיעות בפתאומיות ויכולות להימשך ימים. נפוצות באזור זה של הים התיכון אבל לא בעונה הזו".

"יופי אנציקלופדיה, אז זה הכרטיס כניסה שלנו למפרץ"

"אני לא מבין את הקשר, ובכל מקרה לא אמורה להיות רוח מלטמית בעונה זו ולא ראיתי שום אזהרה באף תחזית"

"אתה לא מקבל אזהרה על המלטמית מתחזיות, אני מריח אותה באה, והרבה דברים מוזרים קורים בזמן האחרון. כנראה שזה מה שקורה כשמתחילים לזרוק פצצות אטום לכל עבר כאילו היו סרדינים ישנים".

"ידעתי, סוף העולם באמת הגיע. טוב איך נכנסים למפרץ?"

"אל תדאג לעולם ילד, הוא יישאר פה הרבה אחרי שכולנו נהרוג אחד את השני. הרוח אמורה להתחזק עוד כמה שעות לקראת הערב, זה הזמן שלנו להיכנס קרוב לחוף. אף ספינה שפויה בדעתה לא תצא החוצה ברוחות של המלטמי. הרדאר שלהם ישובש ואם נהיה מספיק קרובים לסלעים לא ידעו שאנחנו שם גם אם נצליף להם בתחת"

"לא רק הרדאר שלהם משובש, זקן, איך קוראים לך בכלל? אם ניכנס קרוב לסלעים ברוחות כאלו, יצטרכו להפריד בינינו לבין הסלעים עם תרבד, לא עם רדאר".

"סמוך על דייג זקן. ארנסטו, אתה יכול לקרוא לי ארנסט. עכשיו בוא נשחרר את הזקנה שלי למצולות, איפה אני ישן?

לאחר דיון שנמשך כעשר שניות התמקם ארנסט בקבינת החרטום והתחלנו את מסענו לכיוון מפרץ פאתייה שבדרום מערב טורקיה.

כשהתקרבנו לכיוון האי רודוס החלו לנשוב מאחורינו רוחות חזקות. הורדנו את המפרש הראשי וצמצמנו את החלוץ לכדי משולש קטן שייתן לנו יציבות לקראת הסופה הממשמשת ובאה.

בזמן הזה הספיק הזקן לדוג כמות של דגים שיכולה להאכיל משפחה מרובת ילדים לשבוע.  

"ניכנס בין רודוס לבין החוף הטורקי. מאז שהטורקים השתלטו על רודוס מרבית ההגנה היא כלפי חוץ. קצת אחרי מפרץ מרמריס ישנו בסיס צבאי, שם ניכנס קרוב לחוף וברשותך אני אנווט אותנו בין שברי הסלעים, נעבור את מפרץ דליהאן ומייד אחר כך ניכנס לנקיק שמספיק בשבילנו להיכנס בנוחות ובהסתר ולבלות שם את היום עד לחשיכה. משם כבר נעשה את דרכנו לחוף מבטחים".

הזקן היה הגאי בחסד, החזיק במושכות בחיוך של אדם המוכן לדו קרב מול נפטון בכבודו ובעצמו. הנקיק היה למעשה חריץ בסלע, נכנסנו לשם ככשדפנות הסירה כמעט נוגעות .

אך הגומחה הקטנה עשתה את שלה, קיר הסלע הגעשי התלול התנשא לגובה של כמה עשרות מטרים והסתיר את התורן. אין מקום מחבוא טוב יותר, אפילו זכינו בחוף קטן שבו עשינו מדורה וצלינו את הדגים. את יתר הדגים עישנו והמלחנו על מנת שלא יתקלקלו. מארנסט הבנתי שהדגים הם יקרי ערך ונשתמש בהם כמטבע עובר לסוחר. לכסף כרגע אין משמעות, וסירות דייגים כבר לא יוצאות לים מבלי להסתכן במטח יריות מספינות המלחמה שמשייטות בחוץ.

בחסות החשיכה המשכנו מזרחה, הרוחות עדיין נשבו בעוצמה ולאחר כמה שעות הפלגה מורטות עצבים התקרבנו לפתח המפרץ.
"ילד, איך קוראים ליאכטה שלך? צריך לעלות בקשר מול המפקדה כדי שלא יטביעו אותנו עם הכניסה"

"כלבה משוגעת"

"שם מתאים, לבחור דפוק"

"לא זה משחק מילים, חוף משוגע במקור אבל בקשר הרדיו זה נשמע כמו כלבה… לא משנה, בדיחה פנימית, מישהי שהייתי איתה נתנה לה את השם. גם היא היתה די דפוקה".

"טוב בלי להתבכיין עכשיו ילדה, יש לנו דברים לעשות. תביא את ציוד החירום, אני צריך שתכין שתי אבוקות ידניות למקרה שנצטרך לסמן מיקום, שני חבלי גרירה וריתמה. הם יגררו אותנו בכניסה, אנחנו נדומם מנוע ונקווה שהם יודעים מה הם עושים"

"אבל זה טירוף, אנחנו נהיה תלויים לגמרי בהם, מה גורם לך להאמין שהם לא ייקחו את כל מה שיש לנו?"

"לפעמים ילד, צריך פשוט להאמין. מלבד זאת, יש לי משהו שהם צריכים יותר".

******************************

לפרק 3