בשל המצב המבאס והעובדה שאין לנו ספורט לברוח אליו מהמציאות, חשבתי שאולי הגיע הזמן שאעז להוציא מהמגירה ספר שכתבתי לפני 7 שנים, ומעולם לא ערכתי או הראיתי ליותר מקומץ אנשים.
אין לזה קשר לספורט, אבל קצת לסוף העולם, מה שמרגיש קרוב מאוד כשאני יושב עכשיו בבידוד בספרד, והמשטרה לא מאפשרת לאף אחד לצאת מהבתים מלבד גיחות קצרות לסופר ומדפיו המרוקנים.
*********************
פרק אחד- הפטרייה
…כעת, הבנתי. העולם יכול להתנפץ למיליארדי רסיסים, השמים יפלו, האדמה תרום, להבות הגיהינום יעלו ויכסו את הארץ, אני אמצא אותה…
תמיד ידעתי שאגמור בים, לבד. בכל פעם כשהייתי מוציא את הכלבה המשוגעת לדהירה על הגלים, יחד עם רסיסי המלח והמבטים שלך שדי, אני חסר אחריות ואת לא מרגישה בטוחה איתי, ידעתי שיום אחד לא יהיה לאן לחזור.
ביום שזה קרה, היתה לי הרגשה. כולם וודאי אומרים זאת לאחר שאירוע גדול מתרחש. משהו שישנה את החיים, שישנה את האנושות כפי שאני מכיר אותה.
היה יום נפלא, יצאנו החוצה מהמרינה, רוח צפונית של 15 קשרים, ים פלטה כמו שאומרים. לא היה כיוון מוגדר ליציאה, רק לשמור על הרוח בזווית של 45 מעלות מהחרטום, זו הזווית שהכלבה אוהבת ואז היא מתחילה בדהירה. כזו עוצמה כשהרוח מחליקה על המפרש הקדמי ונותנת עוד ועוד כוח לראשי, לעיתים נדמה שהוא הולך לקרוס מהלחץ. זה השלב שבו את מתחילה לסמן בבעתה לחזור לחוף, זה השלב שבו אני חי שוב.
מקבלים הטיה ולפתע כל העולם בזווית של 45 מעלות, הזווית שבה אני חי.
אנחנו דוהרים ואני מתחיל לאבד את הבלמים. מתי לוקחים את ההחלטה להסתובב ולחזור? תמיד זו את שלוקחת את ההחלטה, אבל לא היית, אז לא לקחתי החלטה. עד מתי ממשיכים? עד שהשמש שוקעת? כשהרוח תשנה כיוון? כשיתחיל להתקרר? אני מחפש סימנים, מחפש משהו שיורה לי לקחת החלטה כאשר אין מישהו. אבל הרוח קבועה, השמש עומדת במקומה והקור לא מורגש כשהאדרנלין מפעפע בכל נים, ווריד ועורק.
היבשה רחוקה יותר מאי פעם והים מזמין. ומאיים. ללא שום אזהרה אני מתחיל לקפוא, מעין גוש תקוע מתחת לסרעפת. מזל שאת לא רואה אותי ככה. החיבוק של האימא הגדולה הופך למעטפת של פחד, אין סוף שעומד לבלוע אותי. מתכונן לסיבוב, השרירים רועדים, האצבעות קשות. אני מקווה שהן יגיבו לפקודות, שיתקפלו כאשר אומרים להן, שלא יתקעו עכשיו, דווקא כשאני צריך אותן. מסתובב לכיוון הרוח, המפרשים מתנפנפים למאית שנייה עד שאנחנו עוברים לצד השני של הרוח. משחרר צד שמאל, מותח בימין, הראשי כבר הסתובב לבד ואנחנו במאה ועשרים מעלות.
אז היא הגיעה, הופיעה כחיזיון מן השמים, מזכירה לי שאנו במאה העשרים ואחת. אור מסנוור מאלפי שמשות פילח את האופק, הצטמצם לכדי נקודה בודדת שנשלחה ישירות אל תוך עיניי, מאלצת אותי להסיט את מבטי ולסוכך על פני.
ויעל עשנו כעשן הכבשן מן ההר אל המרום ואז- דממה מחרישת אוזניים. העולם כולו קפא בעודי צופה בה בהשתאות, הפטרייה הגדולה.
אין לאן לחזור. חיכיתי לרעש, לרעם המתגלגל שיבשר את קץ העולם, אך הוא לא הגיע. הדממה היתה גרועה אף יותר. ברכיי רעדו, התרסקתי אל רצפת היאכטה, מנסה לעכל, להבין במה חזיתי.
עכשיו, ממבט מפוקח של יומיים לאחר אני מנסה לשחזר את ההרגשה הראשונה שהייתה לי. זו לא הייתה אימה, גם לא פחד. אולי הפתעה, לא גם לא זה. עצב? אולי עכשיו. הריקנות המוכרת שלאחריה כל האוויר יצא מהריאות, אבל זו תמיד ההרגשה שיש לי כשאני חוזר לחוף. הקלה. כן, אין ספק שזו היתה הקלה… מה עושים כשמאבדים את הכול?
הרוח ממשיכה להיות צפונית, קבועה, לא משתנה, לא מתאים לחלק זה של העולם. אנחנו ממשיכים לכיוון צפון מערב, איי יוון נמצאים בדיוק במרחק סיבוב אחד ויום הפלגה. לכיוון שבו אנחנו הולכים אין סוף. מיצרי ג'יברלטר, משם לאוקיאנוס האטלנטי, ישירות לתעלת פנמה ולאוקיאנוס הפסיפי, לקצה העולם. זה הזמן לקחת החלטה. יותר מדי החלטות אני צריך לקחת בזמן האחרון, כנראה שסוף העולם באמת הגיע.
עליי להצטייד במים ודלק ללג הארוך לכיוון איטליה. דלק עוד אוכל למצוא אבל איפה לעזאזל אני אמצא מים בחלק הזה של העולם? מאז שהתאגידים השתלטו על מקורות המים כבר בלתי אפשרי להשיג מים מבלי למכור את כל מה שיש לי. המטפיל הקטן שלנו יכול להכין כ-80 ליטר מים בכמה שעות עבודה אבל במחיר של דלק שאני לא יכול להרשות לעצמי. לא אשתמש בו אלא אם כן אהיה חייב. המצפן מראה 30 מעלות, מספיק בשביל קצת רוח במפרשים. הגלים מכים בחרטום היאכטה, אחד אחרי השני, רצף של שבע. כל גל שביעי גבוה יותר ונראה כאילו הגלים נעשים גדולים יותר מרגע לרגע.
כל גודלה של היאכטה הוא 14 מטרים לאורכה וכארבעה מטרים לרוחבה. היא אולי קטנה אבל יש בה כל מה שאדם צריך. גופה צבוע תכלת, כמו שמיים ביום אביב בהיר, כשתיכנסו מעבר למעקה העץ המגולף תגלו איזור ישיבה במרכז, ישנו אפילו שולחן קטן לקפה. פה אני מעביר את רוב זמני, בקוקפיט. פירושו באנגלית עתיקה מתאר את האזור שבו יושב משרת היאכטה, מאז ומתמיד היינו עבדים לכלים הטכנולוגיים שאותם יצרנו.
כשתביטו ימינה תראו את ההגה הגדול, במרכז ישנו פתח. הפתח מוביל לממלכה התחתונה, או בטן הסירה. הירידה מתבצעת בטקסיות כאשר הישבן מופנה קדימה בעת הירידה במדרגות. כשתסתובבו, תישמט לסתכם. יגלה לפניכם אזור ישיבה מרווח, עיטורי מהגוני מקשטים את הקירות ואוסף החול שלך שהשארת מאחור. כל מקום שבו היינו, עולם שלם בכמה צנצנות קטנות.
משמאל המטבח, אדם יחיד עומד במרכזו. מביט בציפייה על כיריים הנוטות כלפי מטה, מתנדנדות הלוך ושוב עם תנועות הממלכה, מחכה לשריקה שלא מגיעה. כאמרה האנגלית הידועה: קומקום תה לעולם לא ירתח כשמסתכלים עליו.
בעודי בוהה בקומקום התה, חבטה חזקה נשמעה מדופן היאכטה.
*********************
15 תגובות
ניבי איזה כייף לקרוא! עולם הים שכל כך רחוק ממני מרגיש קרוב וברור דרך המילים שלך, ואין דבר יותר מרגש ומעורר השראה מהצצה לחיים שלך 3>
מאוד מתאים לסרט שאנחנו חיים בו עכשיו חחח
ואסכם את התגובה הארוכה בתגובה קצרה.
אלו היו חיי עד עכשיו ,ספורט תחביבים סיכונים ,מקצועיות.
כדי להיכנס להרפתקה צריך שניה כדי לחזור ממנה צריך מקצועיות.
שנים של שיטוטים חיםושים עצמיים טיולים ,מסעות לעומק הג'ונגלים לבד או
עם קב חברים קטנה או ידידה מקומית .
האם הקורונה תשנה את חיי העולם עכשיו ?
האם היא תשנה את חיי ?
יש לי תשובה נחרצת לזה .
לא!
מילה אחת קטנה וברורה לא !
האם אשאר ספון בבית כי כך כמה פחדנים החליטו ?
התשובה הברוררה לא !
מעולה איש יקר .
כתוב נהדר .
בדרך כלל גם לכותבים יש לי הערות בונות.
הפעם אין לי אין מה לתקן כתוב נפלא .
ומאד משקף את עולם הים .
לי באופן אישי די משקף את הבאלינור היאכטה לשעבר של דני שפר ,זו שהשתתפה במיני טראנסאקט הראשון .
את הסיפור המדהים של דני ששמעתי שלוש פעמים אני זוכר כמעט בעל פה עד עכשיו .
פעם ראשונה שמעתי אותו בהרצאה נפלאה של דני , כרגע ברח לי מהראש
היכן התקימה
אחר כך קראתי את הסיפור איפה שהוא
כצובן חיפשתי את הכתבה שלו.
גם את הפעם השניה אני לא זוכר היכן התקימה .
אך השלישית התקימה ביוזמתי במכון המטאורולוגי בבית דגן בנוכחות אסורה …של מאה ומשהו אנשים ,ואני גאה על כך .
ההחלטה לחזור ההחלטה להסתובב , אני חי את הלבטים הללו .
בהזדמנות משהו אישי ,הקרע במיניסקוס חזר .
כבר שנתיים ומשהו מאז הקרע שאיני גולש , משהו זמני חשבתי אז כשקרה .
בינתיים שתי זריקות פלזמה ,שתי נסיעות
לבולגריה לסקי עפיפונים , וקריעות חוזרות קטנות .
גם בסקי עפיפונים זו תמיד ההתלבטות להסתבב או להמשיך ,?
האם אצליח להמשיך לחדד או אולי אני יורד מדי מהרוח ?
אין כל דרך לענות על כך בתחילה בפעמים הראשונות לפני הסיבוב.
ובהרים מושלגים תמיד קיים החשש מכניסה לאזור שלגים לא יציבים אזורי מפולות.
כך שתמיד תמיד צריך ללמוד את השטח היטיב לפני ,כמעט תמיד כשיש רוחות יש חשש לערפל לפעמים כבד המסתיר את יכולת ההתמצאות.
בקייק ההתלבטות הזו לא קיימת כי בו אני בדרך כלל בקבוצה ,בדרך כלל בשדות ים .
ההתלבטות קימת לגבי הגלגול , האם אצליח להתהפך חזרה לאחר שהתהפכתי , האם אצליח במיים הרדודים?
בדרך כלל כן אך מאיזה צד ?
אני יודע לעלות רק מצד שמאל ..
גם הבעיה הזו נפתרה כשלמדתי
להתהפך לימין ולחזור משמאל תוך סיבוב
מלא מתחת למיים
אך מה בגלים ?
האמת כשלמדתי להתיצב לאט לאט שכחתי מזה , אני כמעט ולא מתהפך.
ודוקא על התהפכות ויציאה בגלים עוד לא עבדתי .
תמיד קיים השלב הבא ,זה שאותו לא מכירים וחוששים בצדק ממנו אבל רגע לא סיימנו …
בחד אופן ובאופניים הבעיה מוכתבת על ידי הזמן הפנוי כנל במסלולי הליכות.
אבל ?
ההרגשה של הניתוק מכוח המשיכה שני צעדי הליכה מעבר לריצה קלה, סוף המדרון מתקרב ,ואיתו עולה מפלס הפניקה ,והופ מעידה קלה אני בגלבוע
לבד ,אסור להמריא לבד, אין אף אחד
שיכול לעזור לי עכשיו , אסור לי ליפול
ידידי יורם אגמון ז"ל המרחף כבר המריא ומחכה לי למטה.
זה רק אני והגלשן שלי עכשיו מצליח לדדות על רגל אחת נכנס לתוך המסגרת
עוד כמה צעדים מהירים הכנפיים מתיצבות
ההמראה גרועה אני יודע, לא הולך לותר לעצמי ,אחזור לחוף לתרגל שוב המראות
כדי להישאר בחיים אני לא יכול להרשות לעצמי אף המראה פחות ממושלמת .
והופ אני באוויר, אין עילוי המזרחית ירדה,נשאר לי רק להמשיך לנחיתה.
כמה שנים אחרי הפעם האחרונה שיורם
ואני נפגשנו , הפעם בתבור ,יורם המריא
המראה גרועה שלו הפעם המצנח ברח באלכסון.
הוא התעצבן אני יודע מרגיש את ההמראות האלו ,שתי פניות ויורם חזרה בעמדה נחיתה מושלמת של מקצוען
יורם כמוני לא הולך לותר לעצמו , שוב המראה מושלמת הפעם למיטב זכרוני ושוב נחיתה בעמדה , מה הלאה יורם ?
הרוח חזקה מדי אומר .
או קיי אז בוא ותעזור לי להמריא.
אכן הרוח חזקה ,הגלשן מנסה להרים אף הכנפיים לא מאוזנות ,יורם עוזב את כבל החרטום שלי מהר מידי ובורח הצידה .
נשאר לי רק להמריא בכנפיים לא מאוזנות , אסור להישאר במצב הזה מסוכן מידי, חייב לפנות את העמדה
מפנה את הגלשן חצי זווית מכיוון הרוח והמדרון, כלומר שמאלה .
מוריד את הכנף הימנית שתצא ראשונה מהמדרון שלושה צעדים והמון כוח במטרה להוריד את האף שלא יזדקר לי הגלשן עכשיו ואפול כמו אבן מטה ,מבט לאופק ממש כמו בספרים והנה אני בחוץ .
מרחף במן שלווה לא מוסברת מתמכר
להרגשה של חוסר המשקל .
עכשיו זה אני למעלה יורם למטה מסתכל עלי ,התחלפנו תמיד אני הייתי זה שמסתכל עליו מלמטה .
עליו או על מרינה ז"ל ,או על ראובן בן צבי ז"ל ,או על עמיר שלום ז"ל .
או על מיקי וויס יבדל לחיים ארוכים שתמיד ממריא גרוע ,או על גרט או על ליאור ,אבל לא עכשיו אני למעלה בלי פניקה מפסוט עברתי דרך ארוכה להגיע לכאן .
המנזר של התבור מתחתי המראה מדהים
אי אפשר לעלות יותר בגובה 50 מטר מעל המנזר וזהו לא מספיק …
אסור לצאת מההר בגובה הזה צריך לפחות 1000 מעל פני הים .
1200 עדיף כדי להגיע לעמדת ההמראה הלימר לשדה הנחיתה הבא.
הייתי בגובה 900 אמר לי גיורא נויפלד ז"ל .
גם הוא כבר לא איתנו.
חמישה חברים יקרים שחייהם נגדעו
בקשר ישיר או עקיף לאהבת השמיים .
לא אכנס לסיפורים של מה מי ולמה .
אשאר רק באותה ההרגשה של חוסר המשקל.
הרגשה של 15 דקות שנתנה את הטעם
לכל אותו המסלול הארוך.
מאז ומתמיד הייתי חובב אתגרים ,תמיד רציתי את הבלתי ניתן להשגה …
אך הפעם הישגתי אני שם מעל המנזר גובה 600 מטרים בערך
מרחף בקלילות פונה ימינה פונה שמאלה מגהץ .
אך האם הרוח אינה חזקה מידי ?
השריקה קבועה האם אצליח לחדור את הרוח עכשיו ,האם הרוח לא עומדת להתגבר ?
אני חייב לנסות לחדור את הרוח פעם ראשונה במצב הזה.
יורם כבר לא בעמדה אני שוב לבד .
מושך חזק את מוט הניהוג הבאר אלי מצליח לגלוש לאט לאט אני כבר באמצע המדרון מסתכל על השביל , שביל האופניים והליכה מתחתי והופ עכשיו 50 מטר מעל המסגד המוזהב הרגשת ריחוף לא אמיתית ,בפעם הראשונה אני מרשה לעצמי להשתכר ולאבד ריכוז, עשרה מטרים מעל צריח המסגד המחודד .
אני יכול להושיט יד ולנגוע בו.
זהו אני כבר חולם אסור לחלום חייבים לשמור על דריכות מלאה כל רגע .
אבל אני כבר לא שם…אני שיכור לגמרי
הרגע הזה שנותן את הטעם לעבודה הארוכה לריצות של המאה ומשהו מטרים עם הגלשן 25 קג על הגב.
השעות האינסופיות של ההעפלות מחדש מעלה על הגבעה בפלמחים ,25 מטרים שצריך לעלית צעד אחר צעד וזהירות בצעדים האחרונים .
ושוב ריצה ספרינט בשיא המהירות להמראה מחדש ,רגע אחרי שכבר אי אפשר לנשום מהמאמץ להעפיל במדרון.
היו כאלו שויתרו לעצמם ,המראות גרועות נחיתות גרועות חוסר משמעת שהוביל מהר לתאונות ביניהן פאטאליות
כמו אותה תאונה של חבר המשלחת שלנו בפורטוגל , משה ז"ל.
אבל לא אני ,אני מודע מידי לחסרונותי.
ורוצה לשרוד ,ממושמע מספיק כדי לא להמשיך הלאה כל עוד לא הגעתי לשליטה מתאימה.
עבודה עבודה ושוב עבודה ימים שלמים
העמסה בבוקר, הרכבה בעמדת ההמראה במבוא חמה ,חימום לפעמים מוותר על המראה כי הרוח התחזקה מידי פירוק העמסה על האוטו
הגעתי הביתה ב 2000 אחרי שעזבתי אותו ב 0700 יום שלם הלך בלי אף המראה, אך לא הפעם 15 דקות באוויר
ואני 3 מטרים מהקרקע השביל מלא בשיחים שגדלו איזו שנה זו היתה 2011?
12 ?
לא דרוך מספיק צריך להתיחס לגובה השיחים כגובה הקרקע אך אני כבר לא עירני הפעם .
כנף ימין נופלת.נחיתה גרועה זהו חזרתי למציאות, החוויה נגמרה.
יצאת עם כנפיים מאוזנות אמר יורם בטלפון , הפעם האחרונה שדיברנו .
אחר כך סיפרתי ליוסי צרפתי ז"ל שרצה להצטרף אלי אז על החוויה הזו .
רגע אחד הרגשה של לתפוס אוויר .
תחביב קשה מסוכן , מתאים רק לאלו בעלי משמעת עצמית סיזיפית מטורפת
כן כמוני ורגעים בודדים של אושר עילאי .
שנים אחרי על הקרקע עכשיו בסקי מיים או סקי שלג או הולך ,זוכר את הרגע מתענג עליו אך לא מתגעגע .
שישה חברים יקרים לקח איתו הספורט הזה.
ועוד כמה לא חברים פחות.יקרים .
נכון חלקם התנהגו כמו בהמות אז מה…
לא הגיע להם למות , הם בחרו בבחירה גרועה , הספורט הזה לא מתאים לכולם ,
יש דברים אחרים נוספים בחיים התקדמתי .
עדיין עוסק בתחביבים שלא מתאימים לכל אחד, אבל זה אני ,לא יכול לברוח מעצמי חי את הקושי אוהב אותו .
מת על הרגע הזה בסקי מיים שאני כבר לא יכול להחזיק יותר בחבל ועדיין ממשיך
רק עוד שני סיבובים וזהו עוזב את החבל ממשיך לעמוד על הגלשן בדרך לדשא עד שהוא שןקע לו לאיטו וזוכר את הקפיצה של גיא פיהרר אלוף אירופה ברגע הזה ממש החוצה מעלה לדשא .
אבל זה הוא לא אני…אני מטפס לי כמו חאתיאר החוצה למעלה לאט נזהר שלא להחליק .
זהו הרגע הזה שמנסים למשוך עד אינסוף אך אי אפשר להיאחז בו .
קדימה לפעם הבאה.
יפה. נשמע ספורט מסוכן ביותר אם אתה מכיר יותר מ-6 אנשים שנהרגו ממנו. אבל הרגשת התעופה זה דבר מיוחד
והספורט הזה גם דורש הרבה מנהלות כי הולך הרבה זמן על נסיעה והתארגנות ויחסית מעט זמן להיות באויר.
פחות מתאים להורים לילדים.
לדעתי הוא ספורט פחות מתאים לבני אדם .
לצערי אני מכיר הרבה יותר משישה אנשים שנהרגו ממנו ודילגתי על אנשים שעברו תאונות קשות ,קשות להם ועוד יותר קשות לחבריהם כמוני .
שכחתי בכלל להזכיר את גבי דבני חבר יקר ממצפה רמון , שנהרג מקריסת מצנחו בתבור , שכחתי להזכיר שתי תאונות קשות אחרות ,
יש דברים קשים בהרבה מווירוס הקורונה, היו סארס מארס אבולה .
היתה מלחמת המפרץ , הראשונה השניה .
זוכר איך רכבתי באופניים מחיפה לראש הנקרה לבקר חבר שנשאר בנהריה כדי לעזור לקשישם וחולים .
בדרך חזרה תפסו אותי שלוש אזעקות
ויום למחרת שנת 2005 תירגלנו המראות בגלישה אווירית בגבעה בפלמחים.
נתפסו לי השרירים איך לא והמדריך
שגר במרכז ומבחינתו לא היתה מלחמה כעס עלי…
היו ויש דברים קשים , הבעיה לא הקורונה אלא הטיפול ההזוי בה.
היום הודיעו על 400000 מובטלים כבר עכשיו מספר הזוי.
לטעמי המשבר מלאכותי פוליטי נתניהי נתפס בקורונה כדי להרוס את המדינה במידה ולא יקבל חסינות.רוב האנשים בתמימות מלאה לא מבינים את המשחק הפוליטי .
יש לנו אדם חסר מעצורים,שנמצא בעמדת הנהגה ,ומולו אנשים בעלי מעצורים שאינם בהנהגה.
ויש לו שותפים לנתניהו המגבים כל מהלך שלו המוליך את כולנו אל פי תהום.
יש במדינה אנשים בדומה לנתניהו המסתכלים על כל דבר מבחינת האינטרס האישי וזהו .
ולכל מי שהמדינה יקרה להם אין ברירה אלא להיכנע לטפילים ,כי אחרת לא תהיה מדינה.
נתי האם זה מיקי וייס מכפר החורש? שכן חביב וטוב
אחלה פרק ניב היקר מחכה לפרק הבא
בנוסף אחלה יאכטה אבל מה שמה ? ?
😉
תודה על הפרגון אחי
תודה רבה ניב ?
נהדר ניב, כתוב טוב ומעניין. מחכה להמשך
וואו ניבי.
ממש מתאים לסיטואציה.
יש למה לחכות.
הופה, מתגלה כאן סופר!
נהניתי מאוד לקרוא, גם כתוב יפה וגם מעניין. מעברי הצנוע בחוג הימייה של בית ירח נשארה חיבה מסוימת לעולם ההפלגות, אבל מבחינת המיומנות אם תשים אותי בים עם מפרשית קרוב לחוף לא בטוח שאצליח להפליג בחזרה לחוף.
האם הסיפור קרוב למציאות, כלומר תיאור היאכטה וגודלה משקף את היאכטה שלך?
די דומה לזו שלי בגודל, לא לזו שאני עובד עליה.
הסיפור נכתב 5 שנים לפני שהיתה לי יאכטה משלי ומן הסתם הוא דמיוני לחלוטין. לפחות לבינתיים 😉
אוקיי.
היא באמת קצת קטנה כדי לעבוד עליה ולהשיט אנשים ״נורמליים״, שמחפשים קצת נוחות ומרווח אישי.
תמשיך