לא כל גמר הוא חגיגה: רשימת הסדרות הגרועות בגמר ה-NBA

סדרת גמר ה-NBA שתתחיל מחר היא בלי ספק חגיגה לכל חובבי הכדורסל, אלא שלפעמים החגיגה נגמרת מהר מאוד ואנחנו מקבלים משהו שלא ממש הזמנו. הנה כמה דוגמאות, שלא נדע...

סדרת הגמר של ה-NBA שתתחיל מחר בלילה, היא בדרך כלל נקודות הפיק של העונה והחג הגדול של הכדורסל בליגה הטובה בעולם שכולנו כל-כך אוהבים. כולנו זוכרים בערגה את ההופעה המפתיעה של דטרויט ב-2004, רובנו נזכרים בחלחלה בסל ההוא של ריי אלן בגמר של 2013 (תעשו עבירה למען השם!), לא מעטים מתענגים על ההופעה של דירק נוביצקי במשחק מספר 2 בגמר 2011, אחרים חוזרים בדמיונם לרגעי הדרמה והמהפך המוזר של גמר 2016 ובלי ספק, שכל חובב כדורסל מספיק מבוגר יכול לעצום את עיניו ולראות בדמיונו אחד לאחד את הסל של מייקל ג'ורדן על בריון ראסל במשחק השישי של גמר 1998.

אבל לא לשם כך התכנסנו הערב, שכן לצד הגמרים הטובים והזכורים (ויש עוד רבים), הסתתרו להם ברבות השנים כמה גמרים, איך נאמר, די מחורבנים. כאלה שלא רק שרובנו לא זוכרים מהם כלום, יש סיכוי שגם השחקנים שהיו בהם מדחיקים את העניין. ולכן, על מנת לנחס באופן מוחלט את האפשרות שהגמר של 2019 יהיה חד-צדדי וחסר דרמה ספורטיבית כמו אותם גמרים אפלוליים, נעלה מהאוב רשימה (ללא דירוג, זה לא הופס פה!) של סדרות הגמר הגרועות ביותר בתולדות ה-NBA, או לפחות הגרועות בשנים שאני זוכר את עצמי מתבונן בהן (קחו 30 שנה אחורה ותספרו משם).

גמר 1990: דטרויט פיסטונס נגד פורטלנד טרייל בלייזרס (1-4 לפיסטונס)

שנות ה-80' היו משופעות בסדרות גמר איכותיות שהרכיבו יחד את אחת היריבויות הגדולות ביותר בין מועדונים בספורט העולמי והיריבות הגדולה ביותר ב-NBA – הלייקרס נגד הסלטיקס. שלוש פעמים נפגשו השתיים לקרב על הגביע על שם לארי אובריין ובשאר השנים בין 1980 ל-1989 הייתה לפחות אחת משתי הקבוצות בגמר כשמולן עומדים יריבים איכותיים כמו דוקטור ג'יי, מוזס מאלון, הבאד בויז של דטרויט ותאומי המגדל מיוסטון.

מה רבה הייתה האכזבה שאחרי העשור שהוציא את ה-NBA מאפילה לאורה, הגיע עשור חדש ולגמר ה-NBA התייצבו שתי קבוצות אפורות למדי וגם שתיים שלא ממש מגיעות משוק גדול. לפיסטונס עוד הייתה הילה מסוימת בשל היותה האלופה (והפיינליסטית מזה שנתיים) אבל פורטלנד הייתה יותר חיוורת מהמחליף הקרואטי שלה, דראזן פטרוביץ'. האכזבה הייתה גדולה גם מעצם העובדה שהסידרה לא הלכה לשום מקום תחרותי. המשחקים היו אמנם צמודים ברובם, אבל אחרי שפורטלנד גנבה את משחק מספר 2 בעיר המכוניות, דטרויט ניצחה אותם פעם אחר פעם בביתם וסיימה את הסיפור עם סוויפ של ג'נטלמנים (ותאמינו לי, הפיסטונס ההם היו הרבה דברים, ג'נטלמנים זה לא אחד מהם).

גמר 1994: יוסטון רוקטס נגד ניו יורק ניקס (3-4 לרוקטס)

אני יודע מה אתם חושבים לעצמכם. גמר שמגיע למשחק שביעי לא אמור להיות ברשימה של הגמרים הנוראיים ב-30 השנים האחרונות. ובכן, אתם אומרים את זה כנראה כי לא ראיתם את זה. כי לצד העובדה שעדיף שגמר יהיה מותח, יש גם את העניין הפעוט הזה שקוראים לו 'רמת הכדורסל' ורמת הכדורסל בגמר ההוא של השנה הראשונה אחרי הפרישה הראשונה של אלוהים, היה איך נאמר? אסון!

יש שיקראו למה שהיה שם 'הגנות טובות' אבל לטעמי, לא היה שם מספיק כישרון לצד שני הסנטרים הגדולים (אלג'ואן ויואינג). שחקנים כמו קני סמית', אוטיס תורפ', דרק הרפר קשישא וורנון מקסוול היו מהיותר טובים בסדרה הזו ואף אחת מהקבוצות לא הגיעה ל-100 נקודות אפילו פעם אחת.

אז אמנם יוסטון עשו קאמבק בסוף הסדרה וחזרו מפיגור 3-2 לניצחון בסדרה (הגג של אלג'ואן על ג'ון סטארקס במשחק מספר 6 עוד מהדהד לאוהדי הניקס בחלומות) ואמנם פט ריילי הפך להיות המאמן היחיד בתולדות הליגה שאימן במשחק אליפות מכריע שתי קבוצות שונות אבל חוץ מזה לא היה שם הרבה מה לספר לנכדים. אפילו לא לנכדים אוהדי ניקס שמתקשים להאמין שהקבוצה הזו הייתה בטופ פעם…

גמר 1999: סן אנטוניו ספרס נגד ניו יורק ניקס (1-4 לספרס)

האמת? לא פייר לשים את הגמר הזה פה. בכל זאת, כל שתי קבוצות שהייתם שמים בגמר שנה אחרי האירוע המכונן בתולדות הליגה של הגמר האחרון של מייקל ג'ורדן היה ישר מדורג בחלק המאכזב של ההיסטוריה. אבל לצד המיקום היחסי הלא טוב בתולדות גמרי ה-NBA הייתה לגמר של העונה המקוצרת 1999 גם בעיה נוספת – הוא לא היה תחרותי בעליל.

אחרי הופעת פליאוף מהמרגשות בתולדות המשחק במסגרתו הם התקדמו מהמקום השמיני במזרח אל הגמר, הגיעו הניקס חבולים ורצוצים לגמר. ושם ללא פטריק יואינג הפצוע, עם לארי ג'ונסון חצי צולע ועם מרקוס קמבי בהגבלת דקות, הם ניגפו בפני קבוצה שהבליטה את הכישרון שלה, דאנקן את רובינסון, בעיקר באזור בו הניקס הייתה הכי פגיעה – הצבע.

גם כאן שתי הקבוצות לא הגיעו אפילו פעם אחת ל-100 נקודות אלא שהניקס לא הגיעו אפילו ל-90 ואלמלא התעלות בדקות האחרונות של משחק מספר 3 היו יוצאים מהסדרה הזו גם ללא ניצחון נחמה קטן. לפחות טים דאנקן התגלה לעולם במלוא תפארתו. וגם זה משהו.

גמר 2002: לוס אנג'לס לייקרס נגד ניו ג'רסי נטס (0-4 ללייקרס)

אם חשבתם פעם שהעשור האחרון במזרח היה לא תחרותי וברמה נמוכה, כנראה שאין לכם מושג איך היו הדברים בצד האטלנטי של ארצות הברית בתקופה שבין מייקל ג'ורדן ללברון ג'יימס. הנטישה של אלוהים השאירה את המזרח יותר עצוב מכנסת ישראל בליל אמש. לואקום הזה נכנסו ג'ייסון קיד וניו ג'רסי, עד אז הבדיחה של הקונפרנס (דמיינו את הקליפרס בגרסת המזרח) כשעונה של 52 ניצחונות הספיקה להם למקום ראשון במזרח ולהליכה עד לגמר הליגה.  

לצערם הם פגשו שם את האלופה הגאה (פעמיים) ואת אחד הצמדים הגדולים בשנים ההן ובכלל שאקובי. זה נגמר אחרי 4 משחקים ולמרות שהנטס היו צמודים בשלושה מתוך ארבעת המשחקים לא היה אדם אחד שצפה בסדרה שחשב שהם מסוגלים לעשות משהו. וזה כולל את המאמן שלהם ביירון סקוט.

גמר 2007: סן אנטוניו ספרס נגד קליבלנד קאבלירס (0-4 לספרס)

זוכרים את היריבות הגדולה בין סן אנטוניו ספרס ללברון ג'יימס באמצע העשור האחרון? בטח זוכרים! ובכן, בגיל 23 ובהופעה ראשונה שלו בפיינלס לברון שוב פגש את אותם ספרס, אלא שהוא והם היו צעירים יותר ויריבות גדולה, איך נאמר, לא הייתה שם.

מה כן היה שם? קודם כל, גמר ה-NBA עם הרייטינג הכי נמוך בעידן המודרני. שנית, ארבעה משחקים עם אותה מנצחת ('סוויפ' קוראים לזה). שלישית, שלושה משחקים בהם אף קבוצה לא עברה את סך 85 הנקודות (גולדן סטייט עושה את זה במחצית…).

ככה זה כשבקבוצה אחת יש שלישיה מטריפה בימי תפארתה (גם אם הכדורסל שלה בתקופה ההיא היה מכוער ויעיל להפליא) ובצד השני לצד לברון ג'יימס 'מככבים' שחקנים כמו סשה פבלוביץ', דניאל גיבסון ודרו גודן.

גמר 2018: גולדן סטייט ווריירס נגד קליבלנד קאבלירס (0-4 לווריירס)

אינני חובב של משחקי הכס וחוץ מלנסות לראות חצי פרק ולפהק לא צפיתי מעולם בסדרה הכל-כך מוערצת הזו אבל דבר אחד אני יודע מכל מיני קבוצות ווטסאפ ותקשורת חופשית אותה אני צורך – העונה האחרונה הייתה נוראית.

ואכן, עונות אחרונות של סדרות גדולות נוטות לאכזב ולא לעמוד בצפיות הגבוהות מהן. כך במשחקי הכס, כך בחמישה חומשי תורה וכך בטטרלוגיה (כמו טריליוגיה רק עם ארבעה חלקים) בין הקאבס לווריירס בשנים האחרונות.

בניגוד לקרבות המעניינים (בייחוד זה מ-2016) בין המועדונים, לחלק האחרון הגיעו שתי הקבוצות במצב רוח שונה לחלוטין. הקאבס, כיתתו את רגליהם בשביל לנצח את המזרח החלש, עברו שתי סדרות של שבעה משחקים, והגיעו חלשים מתמיד לגמר אחרי עונה מעייפת ולא מגובשת. הווריירס מצידם הגיעו במצב רוח שונה לחלוטין, אחרי שהתגברו על המכשול המאיים של יוסטון רוקטס, גם כן בשבעה משחקים ונראו כמי שלא ממש מאותגרים מהיריבה הקבועה שלהם.

ואכן, אתגר לא היה שם. לברון עוד התפוצץ במשחק מספר 1 עם 51 נקודות אבל ג'י.אר סמית' וג'ורג' היל מנעו ממנו את גניבת הביתיות וגם גרמו לו לפצוע את עצמו מרוב תסכול (או לפחות כך אומרים) ומשם הייתה רק קבוצה אחת על הפרקט, כשאפילו ניסיון משמעותי לגרד ניצחון ביתי לא ממש נרשם מצידה של קליבלנד…

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

14 תגובות

  1. לא זכרתי שדאקוורת' היה כל כך טוב.
    אייזאה תומאס נותן לויני ג'ונסון לנצח את המשחק המכריע ברבע האחרון אחרי שהוא היה גרוע כל המשחק.
    קצב טוב, שחקנים טובים, למה אני מצליח לראות את ההיי לייט הזה ולהנות יותר ממשחקים של היום?

  2. קונספט מאוד מעניין.
    הסוויפ של שנה שעברה, ההפסד של לברון הצעיר לס"א, והסוויפ של ל"א מול הנטס אכן היו סדרות זוועתיות.
    הגמר של ניו יורק ב 1999 היה מצוין, אהבתי מאוד את הקבוצה הפייטרית הזאת, וחבל שהיא לא היתה כשירה (אם כי יש להודות שהם היו נגרים אחד אחד).
    הגמר של יוסטון ב 1994 היה חלום שהתגשם תרתי משמע. לא היתה אליפות מתוקה מזאת (אולי רק זו של השנה העוקבת . . .)

  3. אני חושב שכמעט בכל סדרת גמר יש את הרגע הזה ש"אם זה היה נכנס/יוצא, כל הסיפור היה שונה". חלק מהסדרות שתיארת פה הן כאלה. עוד אחת שאני יכול לחשוב עליה היא הלייקרס מול אורלנדו והחמצת ההאלי הופ של קורטני לי הרוקי בסיום הזמן החוקי של המשחק הראשון (הלייקרס ניצחו בהארכה).
    הסדרות שאין בהן רגע כזה הן הנוראיות ביותר – כמו הלייקרס מול ניו ג'רזי או הקאבס הצעירים מול בן אנטוניו

    1. מסכים ב 100%!
      זה לגמרי ככה, הרבה שנים אחרי כבר שוכחים אבל בזמן אמת היו רגעים שהטו את כף הסדרה.
      ככה אני זוכר גם את האליפות הראשונה של הבולס, שבזכרוני היתה יכולה להיגמר בצורה הרבה יותר קשה או אפילו להתהפך.

  4. נהדר.
    הניקס באותה עונה של 99' פגשו את כל היריבות הכי חזקות האפשריות.
    מדורגת 1, אח"כ 4, ואח"כ 2 במזרח, ובסוף את מס' 1 בליגה (מהמערב), ושם כבר נגמר להם הסוס.

    1. נגמר להם הסוס כי היו פצועים. בסגל בריא הסדרה הייתה צמודה.

  5. תודה יאיר. רק התחלתי לקרוא.
    הגמר הראשון שרשמת היה אכזבה עצומה עבורי, מפני שהאמנתי בבלייזרס ההם ממש. בעיקר אני זוכר שהלכתי לבית ספר בוקר אחד כאשר פורטלנד מובילים ב-8 בערך, 2 דקות לסוף. אז חשבתי שלפחות ניצחו את המשחק – אבל אז גיליתי בהמשך היום שדטרויט הפכו ולקחו את זה. מבאס…
    ולמי שתוהה – גם אני לא זוכר איך היה לי גישה למידע הזה בזמן אמת. לדעתי היתה פינת ספורט ברדיו בבוקר, או משהו כזה…

  6. בהחלט סדרות גרועות, 2007 בהחלט היה קשה לצפייה. אפשר היה גם להזכיר את 95, כשאחרי גיים 1 לאורלנדו פשוט יצא האוויר

  7. לא כל כך מתאתי איפה לשים את זה, אז רק ליידע, ביל סימונס אמר בפוד קאסט שלו שלדעתו סבירות גבוהה שדוראנט, וקאזינס לא חוזרים השנה לשחק.

  8. אחלה פוסט, יכל לשמש גם כפוסט ניחומים למקרה שהגמר הזה לא יהיה משהו, עכשיו יש עוד תקווה להאחז בה.

  9. זוכר את הסדרות המשמימות האלה.
    אנטי קליימקס אחרי כל הציפיה של העונה.
    כמו אורגזמה, רק הפוך
    🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

חמישיית העשור (6) – 2000-2009

רכז – סטיב נאש: הישגים בעשור: 2 MVP עונה סדירה, 3 חמישיית העונה, חמישייה שניה, 2 חמישייה שלישית, 6 הופעות באולסטאר. ממוצעי עשור עונה סדירה:

קרא עוד »

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם