נתראה עוד חודש ב-NBA – סיכום אליפות העולם בכדורסל

1.

אם צריך לבחור את המצטיין של הגמר בין הספרדים לארגנטינאים, אני הייתי הולך דווקא על איטלקי. הקריירה של סרג'יו סקריולו כמאמן קבוצות שונות בספרד ובאיטליה ידעה עליות ומורדות, אבל בכל מה שנוגע לנבחרת הספרדית הוא בעיקר מצליח. סקריולו קיבל את הנבחרת הספרדית לראשונה ב-2009 כשהיא שבעת כישלונות בזירה האירופאית והוביל אותה לשני תארים מקומיים רצופים וסגל מפוצץ מכישרון שמפגין נוכחות בדיוק בזמן הנכון. לשיא הוא הביא את הנבחרת הספרדית דווקא בטורניר בו היא לא זכתה, הטורניר האולימפי בלונדון 2012 שם הצליחו הספרדים להסתכל בלבן של העיניים לסגל אמריקאי שכלל את לברון ג'יימס, קווין דוראנט, קובי בראיינט, כרמלו אנתוני וכריס פול ולהגיע אולי הכי קרוב שנבחרת אי-פעם הגיעה מול נבחרת חלומות אורגינל. בשלב הזה סקריולו פרש מהנבחרת, תחת אורנגה החביב בזבזו כמה שנים של תור זהב על צוות מקצועי חסר מעוף.

ב-2015 הוחזר סקריולו לעמדת המאמן בעיסקה שהייתה נוחה לו, אחרי שלא ממש הצליח להתרומם כמאמן מילאנו ובאסקוניה כמו גם לנבחרת הספרדית שהייתה זקוקה לו בשביל לחזור לפסים. סקריולו מצא נבחרת שונה ממה שהוא עזב ב-2012. השחקנים המובילים הזדקנו, הכוכבים החדשים (רוביו, יוי, רודריגז) ישבו על אותה משבצת ובאופן כללי היה נראה שהשמש הספרדית שוקעת אחרי עשור בטופ הכדורסל העולמי. אלא שהמאמן האיטלקי העקשן החליט לברוא את נבחרת ספרד בצלם אחר. לצד הכישרון הרב, בנבחרת שניתן למצוא בנבחרת שעדיין נהנית מהליגה השנייה באיכותה בעולם, הוא הפך את הספרדים ליחידה מלוכדת שיודעת לעבוד קשה, לסמן מטרות ולהגיע אליהן ולא נכנעת בשום שלב מול אף אחת.

את הפירות של העבודה של סקריולו ראינו כבר ב-2015 עם זכייה באליפות אירופה, אחרי הפתעה מול צרפת אבל ההמשך היה דווקא זה שחשף את הפנים האמתיות של הנבחרת הספרדית המתחדשת, כזו שמצליחה להחליף דור ובכל זאת להישאר בתמונה כל הזמן. אחרי מדליות ארד בריו 2016 ויורובאסקט 2017, הספרדים הסתערו על הטורניר הנוכחי בהבנה שבנימנום הכללי, שיש על הגלובוס סביב אליפות העולם – הקומבינציה שהם מביאים איתם, זו שמשלבת בין רצון, ניסיון וכישרון – יכולה להביא אותם עד הסוף. המצרכים שסקריולו עבד קשה כל-כך בשביל להטמיע בנבחרת הספרדית, הביאו אותה לעוד פסגה, מפתיעה מכולן ואולי גם ראויה מכולן.

סקריולו הצליח להביא את הנבחרת שלו לשיא בדיוק בזמן הנכון, הוא הצליח להבליט שחקנים שונים במשחקים שונים, עשה את הנבחרת שלו לאחת המוצלחות הגנתית אבל כזו שיודעת גם לתת את הטון התקפית. הוא ידע להתאים את הכדורסל ליריבה ואת ההרכבים לניצול החולשות שלה. כל שחקן בסגל הספרדי ידע את מקומו וחיכה ליום פקודה בו הוא יוכיח את הארסנל שלו ובמשחק הגמר היום מול ארגנטינה, התזמורת כולה התייצבה בשביל להכות בארגנטינאים ללא רחם ולקטוף את הגביע. ויוה אספניה.

2.

ארגנטינה חזרה היום לגודל המקורי שלה, תרתי משמע. כן, זו נבחרת מוכשרת, תוססת, לוחמנית, חכמה ועיקשת. אבל בסופו של יום (או באמצעו אם אתם בשעון ישראל)   יש גבול מה אפשר לעשות בסגל שהשחקן המשמעותי הגבוה ביותר שלו הוא 2.06, בטח כשאתה מוקף בהרים ספרדים תמירים ואתלטים. הנחיתות האתלטית והסנטימטרית בלטה היום בכל מה שקרה בגמר ולמרות שהאלביסלסטה לא ויתרו לרגע (והם רדפו אחרי הספרדים כבר מהדקה הראשונה), ידם קצרה מלהושיע, שוב, תרתי משמע.

ובכלל, ממש כמו שכתבתי לפני המשחק, הספרדים ידעו לעשות את כל מה שארגנטינה עושה, ועוד. הם אימללו את הכוכבים הארגנטינאים (קמפאצו סיים עם 2/11 מהשדה, סקולה עם 1/10), שלחו ידיים בכל פעם שהכדור היה בידיים שלהם (8 חסימות ו-9 חטיפות רשמו הספרדים), עצרו מתפרצות בעבירות קטנות ומרגיזות, ניהלו טראש טוק למופת ולא נתנו ליריבה להרים את הראש לרגע. אה, כן, הספרדים גם לקחו 20 ריבאונדים יותר מהארגנטינאים. ועם כל הכבוד לנבחרת הדרום אמריקאית הגאה, גובה קשה ללמד.

ארגנטינה הייתה משב רוח מרענן בטורניר ובהחלט הגיעה רחוק יותר ממה שמישהו ציפה תוך שסקולה שבע הימים וקמפאצו שאף פעם לא שבע, מביאים לטורניר סיפורים אישיים נהדרים ומבוא לאגדת סינדרלה מיוחדת. אבל אחרי שפגשו את סרביה המתייפייפת וצרפת הנאיבית, ספרד פשוט לא קנתה את ההצגות שלהם, שלחה את כל מה שיש לה וניצלה את יתרון הגודל עד תומו.

ארגנטינה תישאר עם המחמאות (וגבריאל דק אולי יקבל חוזה גדול אחרי היכולת שהוא הפגין היום), אבל באמת שהשור הספרדי היה גדול עליהם. אנחנו לפחות נגיד להם תודה, על שנתנו לנו סיפור טוב לספר על אליפות העולם הזו. סיפור עם סוף כמעט טוב. וגם זה משהו.

3.

בוגדן בוגדונביץ', אוון פורנייה, לואיס סקולה, מארק גאסול וריקי רוביו. זוהי חמישיית הטורניר שנבחרה על ידי פיב"א, כשרוביו, הוא זה שזוכה בתואר ה-MVP. על החמישייה אני בהחלט מוכן להתווכח (אין שום סיבה שפטי מילס לא יהיה בפנים על חשבון פורנייה וגם על תומאס סטורנסקי הצ'כי הייתי חושב היטב) אבל כל מה שקשור למצטיין הטורניר קשה שלא להסכים עם אנשי פיב"א הפעם (אבל רק הפעם).

הילד הזה ששיגע את אירופה בגיל כמעט 15  במדי חובנטוד באדלונה לפני 14 שנה, פרע אולי בפעם הראשונה את ההבטחה שהוא היה אז. בטורניר הזה ראינו את מה שלא היינו בטוחים לגביו בשנתיים האחרונות כשראינו אותו במדי יוטה ג'אז – הוא התבגר לנו הילד הזה. סוף סוף.

הוא היה בכל מקום רוביו, הציק בהגנה, הוביל את ההתקפה, קטף ריבאונדים, מסר מסירות משוגעות ומוצלחות וסובב את ההגנות. אבל בניגוד לפעמים הקודמות ולהופעות הקודמות שלו בכל מיני מסגרות – הן ברמת הנבחרת והן ב-NBA – הפעם הייתה לדברים שלו תכלית. הוא ידע לקלוע מתי שהוא רוצה ומול מי שהוא רוצה, הוא ידע למצוא את החברים, הוא השתלט על הקצב של משחקים וידע לזרות מלח על הפצעים של היריבה בדיוק ברגע הנכון. 16.6 נק', 6 אסיסטים, 4.6 ריב' למשחק הם רק הנתונים היבשים המרשימים שלא מספרים את הסיפור כולו – ריקי רוביו נהיה מנהיג.

יהיה מעניין לראות את הפיטר-פן הזה שהפך להיות גבר אחרי שכבר התייאשנו מהרעיון שזה יקרה אי-פעם, בפיניקס סאנס בעונה הקרובה. התפקיד שלו שם יהיה להיות המבוגר האחראי, הדמות המחנכת, המודל לחיקוי. עד לפני שבועיים לא האמנתי שזה יכול לקרות. היום? נדמה לי שפיניקס ליהקו לתפקיד את אחד המתאימים ביותר.

4.

ואחרי שבחרנו את הדמויות החיוביות של האליפות, הגיע הזמן לבחור את אלו הטראגיות. אם הייתי בקיא בנבכי הכדורסל הסיני בוודאי הייתי בוחר דמות מפתח מהנבחרת המארחת, שהכישלון שלה להצליח אפילו בטורניר שנבנה למידותיה, זועק לשמיים אבל מכיוון שאני לא, אין לי אלא לבחור לדמות הליצן העצוב של הטורניר את אושיית הכדורסל הבכירה ביותר בטורניר – מאמן נבחרת ארה"ב, גרג פופוביץ'.

כישלון כזה או אחר, בוודאי שלא ישנה את דעתנו כלפי המאמן הוותיק. חמש אליפויות NBA, מאות ניצחונות ו-22 שנים רצופות שהקבוצה שלו בפליאוף, יהפכו אותו בסופו של חשבון לווינר גם אם הוא יפסיד לנבחרת איראן כשחמאד חדדי פצוע. ועם זאת, קשה שלא לתהות תהייה מרכזית בעקבות ההופעה של נבחרת הפסים והכוכבים שהוא מופקד עליה בטורניר הנוכחי – למה לעזאזל הוא צריך את זה?!.

למה מאמן שעשה כל-כך הרבה בקריירת האימון שלו, שאימן את הטובים שבשחקנים, שהגיע לגבוהים שבמקומות, שראה עולם בחדר ההלבשה של הספרס תוך אימון של שחקנים ממדינות, יבשות ותרבויות שונות, שב-70 שנותיו ראה וחווה הכל, צריך לכתת את רגליו בזמן היחיד בשנה בו הוא יכול לנוח, ליבשת רחוקה, עם נבחרת די מוגבלת בשביל לנסות לנצח בטורניר עם פרופיל יותר נמוך ממשחק עונה רגילה שמשודר קוסט טו קוסט? (מהסוג שפופוביץ' מזלזל בו ונותן לכוכבים לנוח). למה לעזאזל הוא צריך את זה?!.

אחרי 13 שנים בהם הנבחרת האמריקאית לא הפסידה באליפות רשמית, דווקא פופוביץ' המוערך יסתובב עם החטוטרת הזו על הגב. וחבל כי באמת שהוא לא היה צריך את זה. ובאמת, שאנחנו לא היינו רוצים לזכור אותו ככה.

5.

בתוך עשרות המשחקים שצפיתי בהם, חלקם גרועים, חלקם גרועים יותר (בסדר, בסדר, היו גם כמה ממש טובים) לא פעם מתגנבת לראש השאלה – איך נבחרת ישראל הייתה משתלבת בטורניר כזה. האם בין כל הנבחרות הדי מביכות שהטורניר הזה מורכב מהן – הדרום קוריאנים הננסיים, הירדנים הלא מתקדמים, חבורת חוף השנהב שלא לגמרי סגורה על החוקים של המשחק – היה מקום גם בשבילנו?

ובכלל, אחרי הצלחות נבחרת העתודה האחרונות, האם לא נעים לדמיין קיץ אחד בו הכל מתחבר וחבורה ישראלית חרוצה ולוחמנית, מתגברת על יריבות קלות יותר בבית המוקדם, מפתיעה יריבה טובה יותר בסיבוב השני ומוצאת את עצמה, כך פתאום ללא התרעה בין 8 הגדולות של העולם?.

ואז פותחים את העיניים ורואים את נבחרת צ'כיה. לא מהאריות האירופאים, לא נבחרת עם שמות גדולים מי יודע מה, אפילו לא נבחרת בריאה במיוחד, שמצליחה עם סגל לא מאוד יוצא דופן לסיים במקום השישי בעולם ולהוות את הפתעת הטורניר. ועל הקווים של הנבחרת הזו, עומד לו אחד, משלנו, ננו גינזבורג.

וכמה שהנוכחות של גינזבורג דובר העברית במעמד הזה מנחמת ומשמחת את נפשנו הפטריוטית היא גם עונה על התהייה שהועלתה כאן. לא, לא היינו מצליחים להשתלב ברמות האלה. לא, אין לנו את ההמשכיות, היציבות והנחישות לעשות את זה. ולא, אנחנו לא מסוגלים כי המאמנים המצליחים ביותר שלנו בדור הנוכחי (גינזבורג, בלאט, גרשון) מעלם לא קיבלו לידיים את אימון נבחרת ישראל. ואלוהים יודע למה…

6.

אז איך נסכם את האליפות הזו? אם אני צריך לקחת תחושה, אז החמצה היא אולי התחושה הראויה ביותר. היה פה פוטנציאל בסה"כ, בטח בקיץ יבש מכל מאורע ספורט משמעותי אחר. אבל בפיב"א כמו בפיב"א יודעים להרוס גם את זה. שעות לא נוחות, פריסה לא טובה של משחקים (כאילו זה כל-כך מסובך לשחק שני חצאי גמר ביומיים?!), טורניר שלא בנוי טוב מספיק ונמתח כמו מסטיק במידה ובמקרה הודחת כבר (לירות במי שהמציא את משחקי הדירוג 5-8. פשוט לירות), הבדלי רמות יותר גרועים מבליגת העל של ישראל בעשור הקודם וכמובן, סגלים חסרים מדי, די הרסו את מה שהיה יכול להיות חגיגת כדורסל אמיתית.

ועדיין, למי שחובב את כדורסל הנבחרות (אני, אם עוד לא הבנתם) היה פה אסקפיזם קל משגרת היומיום (וממערכת הבחירות הנוראה) וגם זה משהו.בטח בהתחשב שלא היה משהו יותר טוב לראות. כי באין ציפור שיר, גם לפיב"א יש משהו שכדורסל מזכיר. מזל שעוד חודש ה-NBA חוזרת…