אחד ביום: הגיע הזמן שפילי תקשיב לקול הפנימי

3:00: פילדלפיה 76' (3) – טורונטו ראפטורס (2) [1-1 בסדרה]

דוקטור בנג'מין ספוק שהיום מלאו 117 שנים להולדתו היה רופא ילדים אמריקאי שהתפרסם בעיקר בזכות ספר שכתב. הרופא שנפטר בשיבה טובה בגיל 94 והספיק בימי חייו לזכות במדליה אולימפית בחתירה בשנת 1924, הוציא תחת ידיו בשנת 1946 את הספר "The Common Sense Book of Baby and Child Care" (זכה בעברית לשם שלא מעביר את משמעות הספר 'הטיפות בתינוק ובילד') שהפך להיות לרב מכר ונמכר בלמעלה מ-50 מיליון עותקים ברחבי העולם.

מדוע הצליח מדריך לטיפול בתינוקות לכזו הצלחה עולמית? הסיבה לכך נעוצה בשמו אשר מרמז על הגישה שהוא הביא איתו. עד פרסום סיפרו של ספוק, כל מדריך לגידול תינוקות הציע להורים להיות קשוחים עם ילידהם ולהתחמק מהרצון לחבק אותם כשהם בוכים ו'לרחם' עליהם כשהם נזקקים לעזרה. קשיחות הייתה ידועה בשנים ההן ככלי טוב לחנך ילדים ותינוקות ונוקשות הייתה מנת חלקם של מרבית ההורים בשנים ההם.

ספוק הציע את ההיפך: אם האינסטינקט של אמא הוא לחבק את בנה כשהוא בוכה, אז כנראה שהאינסטינקט הזה נכון והאבולוציה לא לחינם נטעה בנו את האינסטינקט הזה. הוא עזר לנו לשרוד.  ספוק עודד הורים להישמע לתחושות הבטן שלהם והאמין שהאינסטינקט ההורי טוב יותר מספרי המחקר בנושא והוראות עלומות של פסיכולוגים וחוקרים. "הרגעו, אתם יודעים הרבה יותר ממה שאתם חושבים", היה המשפט הראשון בספרו שזכה להצלחה רבה בשל השבת האמון בהורים כמסוגלים לעשות את הטוב ביותר לילדיהם באמצעות הקול הפנימי שיודע מה נכון לעשות.

פילדלפיה 76' תיפגש הלילה למשחק שלישי בסדרה שלה ושל טורונטו שנמצאת במצב מאוזן, כזה שלא הייתי מתפלא אם יחזור פעם או פעמיים במהלך הסדרה. אם במשחק הראשון ביקרנו את ברט בראון על כך שהוא לא עושה התאמות ראויות, בא משחק השני ולימד אותו שגם הוא השתפר מהשנה שעברה. חילופי שחקנים בהגנה והצבה של אמביד על סיאקם וסימונס על קוואי, נתנו לפילי מחצית ראשונה נהדרת ולמרות החזרה של הראפטורס לעניינים במחצית והעובדה שניק נרס הראה לנו שבניגוד לעמיתו, הוא מסוגל אפילו לעשות התאמות תוך כדי, פילי ניצחה את טורונטו במגרשה הביתי אחרי 13 הפסדים רצופים ולראשונה מאז נובמבר 2012.

וכאן אני מציע לקשר בין הפיסקאות ולחבר את  מילותיו של ספוק לצוות המקצועי של פילדלפיה שיעשה נכון אם יגיד לשחקניו – 'הרגעו. אתם הרבה יותר ממה שאתם חושבים'. שני משחקים ראיתי בסדרה הזו ולמרות שהקנדים היו הקבוצה הטובה יותר בהם, התוצאה עדיין שוויונית והכישרון, אם תשאלו אותי נוטה בבירור לטובת פילדלפיה. נכון, הראפטורס עיקשים, לאונרד מנוסה ואף מפלצתי לפרקים וקנדה כולה מחכה כבר שהקבוצה שלה תפרוץ ותסחוף בסערה את החוף המזרחי של ארצות הברית. ובכל זאת פילדלפיה פשוט הרבה יותר מוכשרת. הסבנטי סיקסרס מסוגלים להרבה יותר. יש להם חמישייה סופר מוכשרת כשאמביד עדיין לא הגיע ממש לסדרה, יש לה את בן סימונס שמרוב אגו לא מנסה לשפר את הליקויים שלו (למשל הבאג שבגללו סימונס חושב שאי אפשר לזרוק יותר רחוק משישה וחצי מטרים מרחק מהסל…), יש לה את טוביאס האריס שבכל פעם שהוא ערני – הוא עוקץ אבל לפעמים נראה שגם הוא לא מאמין שייתנו לו מקום משמעותי בסיפור ויש לה את ג'ימי באטלר שהראה לנו במשחק מספר 2, כשהוא מגיע לתקרה שלו אפשר לשכוח לו את העובדה שיש לו אישיות נוראית.

האם הסיקסרס חושבים שהם מסוגלים ליותר? האם הם עולים עם סכין בין השיניים במחשבה שזה שלהם ואף אחד לא ימנע מהם את זה? האם הם מתרגמים את האגואים הרבים בקבוצה לשיתוף פעולה ולגאוות יחידה? לא ממש. ומכיוון שאני חובב הקטע המנטאלי וממילא, הקבוצות לא מאוד רחוקות אחת מהשנייה ביכולתם עד כה, זה ממש מה שהייתי ממליץ להם לעשות בשני משחקי הבית הקרובים (וזה מתחיל מהמשחק הערב) – להיכנס לאטרף, לאינסטינקטים החייתיים ולרעב לנצח ולהראות לעולם ולטורונטו שאם הם רוצים זה שלהם.

האם הם יעשו את זה ויגרמו לטורונטו, שגם ככה לפרקים נראית יותר מדי מהוססת, להילחץ קצת? זו השאלה הגדולה והמשחק הלילה עלול להיות זה שיכריע בשאלה לאן הסדרה כולה הולכת. צפייה מהנה.

(מייק סקוט וגרג מונרו בספק להערב אצל פילדלפיה. אמביד סובל מפציעה בברך אבל רוב הסיכויים שישחק גם הלילה. אצל הראפטורס אננובי עדיין בחוץ)