אחד ביום: הניקס והלייקרס חושבות על הקיץ

לכל הכתבות של אחד ביום

18:00: ניו יורק ניקס (56-13) – לוס אנג'לס לייקרס (38-31)

קיטי ג'ינובז יצאה בשעת לילה מאוחרת ב-13 במרץ 1964 מעבודתה כמנהלת בר בניו יורק, נכנסה למכוניתה ונסעה לכיוון הבית בו גרה. קצת אחרי 3 לפנות בוקר היא החנתה את מכוניתה בחניון והחלה לצעוד את 30 המטרים שהפרידו בינו לבין הבניין בו גרה כשלפתע התקרב לעברה גבר בן גילה (29) בשם וינסטון מוזלי. הנוכחות של מוזלי הבהילה אותה והיא החלה מאיצה את צעדיה, מוזלי החל לרדוף אחריה עד שלבסוף תפס אותה, דקר אותה בגבה פעמיים ואחרי ששמע את צעקותיה הרמות בלילה השקט, ברח משם. הוא שב אל המקום לאחר כעשר דקות, מצא את ג'ינובז המוטלית על הרצפה, תקף אותה שוב ולאחר מכן נמלט עם 49 דולרים שמצא בארנקה. אמבולנס שהגיע למקום מאוחר יותר פינה את גי'נובז לבית החולים אך היא מתה מפצעיה בדרכה לשם.

עד כאן לא מאוד נדיר בניו יורק של הימים ההם (או ימינו אנו). אלא שכתבה שפורסמה בניו יורק טיימס שבועיים לאחר מכן הביאה את המקרה לידיעה ציבורית והציפה שאלה ציבורית משמעותית הרבה יותר מתרבות הרצח – איך זה שאף אחד לא עזר לג'ינובז. כתב הניו יורק טיימס, מרטין גנצברג, חקר ומצא שלפחות 38 אנשים נחשפו בזמן אמת למה שקרה בשכונתם ואיש מהם לא עשה דבר. כותרת המאמר שהוא כתב בעיתון על המקרה הייתה '38 אנשים אשר ראו רצח ולא התקשרו למשטרה'. במאמר גם הובא ציטוט של אחד השכנים שסיפר שהוא התלבט האם להתקשר למשטרה מפני שלא רצה להיות מעורב.

הכתבה הביאה לביקורת ציבורית נרחבת על האדישות שהפגינו תושבי שכונת קיו גארדנס למה שאירע בשכונתם באותו לילה. במרוץ השנים פורסמו מחקרים רבים שנגעו לסיבה בגינה איש לא טרח לסייע לג'ינובז ולהתקשר למשטרה בזמן. המשטרה מצידה שהתעלמה משני טלפונים מקוטעים שכן הגיעו אליה, שידרגה את מערכת הקריאה שלה בעקבות האירוע (עד 1968 היה צריך להתקשר למרכזיה ארצית שתחבר אותך לתחנת המשטרה הקרובה. לאחר המקרה החלו העבודות ליצירת התשתית שנקראת היום 911). המקרה אוזכר רבות גם בספרות, בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה ולמרות ש-52 שנים אחרי המקרה, חלק מהסיפור הופרך (למשל שמדובר היה ב16-17 איש שנתקלו בסיפור ויש מהם לא ראה את כל האירוע), עדיין קיטי ג'ינובז היא סמל לאדישות ציבורית ולאנשים שלא עושים שום דבר כשהאחר נפגע.

אפרופו, דברים שקורים בניו יורק, מזמינים אדישות ציבורית ואיש לא עושה דבר לעצור את ההתעללות הזו אז הערב ייפגשו במדיסון סקוור גארדן ניו יורק ניקס ולוס אנג'לס לייקרס למשחק מוקדם. המזל הגדול הוא שהמשחק ישוחק בשעה 18:00 בערב כך שאיש לא יצטרך לכוון שעון מעורר למשחק שבמקרה הטוב הייתי מכוון אליו שעון מעורר רחמים.

קשה לדעת מאיזה קבוצה להתחיל בשביל לדבר על התיסכול ועל חוסר האונים שהקבוצות האלו מסבות לאוהדים שלהן ולכן מטעמי נימוס נתחיל עם המארחת: אחרי שנים של דשדוש בתחתית הליגה, הניקס סוף כל סוף תפסו כיוון השנה – למטה… החבורה של דיויד פיזדייל תופסת בגאון את המקום האחרון ונראה ששום דבר לא יפריד בינה לבינו עד תום העונה. סתם בשביל לסבר את האוזן נציין שהניקס ניצחו 5 משחקים מתוך 45 המשחקים האחרונים שלהם, קצב שהיה מספיק להם פחות או יותר למאזן הכי גרוע בהיסטוריה של הליגה לו היה מתפרס על פני עונה שלמה. מזל שהייתה להם פתיחת עונה טובה עם מאזן 16-8…

אבל, כאמור, במקרה של הניקס הכל זה מלמעלה. הנהלת הקבוצה מכוונת נמוך במטרה לזכות בקיץ בכל הקופה – בחירה דראפט בזאיון וויליאמסון, ומיד אחריה (פוסט-ציונות) התחזקות בשניים-שלושה סופרסטארים בשוק החופשי כשקווין דוראנט וקיירי אירווינג הם השמות הבולטים שמוזכרים כמועמדים לכך.

אז נכון, יש פה כמה בעיות בתכנית – למשל, שהסתמכות על בחירת דראפט מספר 1 היא לא הרבה יותר מהימור או אולי שבהתחשב בזה שהשחקן החופשי הבולט ביותר שחתם בניו יורק בעשור האחרון היה אמארה סטודמאייר בתקופת הפוסט-ברכיים שלו, קשה לבנות על זה שכוכבים גדולים ירצו לנחות בקבוצה הזו. ושלא נדבר על הבעיה הלוגית הכי גדולה בתוכנית הזדונית של ג'יימס דולאן – כשמשהו צריך להשתבש בניקס – הוא תמיד משתבש. בקיצור, אני לא רואה את הניקס חוזרים לימיהם הגדולים כל-כך מהר.

הערב, כאמור, תפגוש הניקס עוד קבוצה שחולמת על התחזקות בשוק החופשי בקיץ ומתעלמת גם היא באלגנטיות מהמציאות. העונה של לוס אנג'לס לייקרס מתדרדרת מדחי אל דחי ואפשר כבר להגיד באופן ודאי שהחבורה בצהוב-סגול הרימה סדין לבן בכל מה שקשור להעפלה לפליאוף במה שמייתר את י"ג המשחקים שנותרו להם עד לסיום העונה.

האם מישהו האמין שלברון ג'יימס וקבוצתו יסיימו את העונה במקום ה-12 במערב או איפשהו באזור? אם כן, אני רוצה לראות את זה כתוב. הכישלון של הלייקרס הוא מסוג הדברים שנראים הגיוניים בדיעבד אבל אף אחד לא באמת חשב שהם יקרו לפני כן. זה נשמע הגיוני היום כי לברון בכל זאת כבר לא ילד, כי הסגל שנבנה מסביבו לא מאוזן ביותר ממשמעות אחת, כי המערב חזק במיוחד בשנים האחרונות וכי מלחמת האגו בין מג'יק ג'ונסון, לברון ג'יימס, ג'ני באס וכל קן הקוקיה שהתרכז שם בלה-לה לנד בוודאי שלא תורם להצלחה של הקבוצה והשביז עד כלות את צעירי הקבוצה שכמעט מצאו את עצמם בגלות בלואזיאנה.

ועדיין, זה כל-כך עצוב בשביל מועדון פאר כמו הלייקרס שאחרי שנים לא פשוטות בהן הוא לא מצליח להרים ראש, הוא מביא את השחקן הכי טוב בעולם (נכון לקיץ הקודם לפחות) ובכל-זאת נכשל במשימה פשוטה יחסית כמו להצטרף ל-8 הגדולות במערב. עצוב, מתסכל, מדכא ובעיקר מביך. הלייקרס מפנטזת על תחייה בקיץ כשקוואי לאונרד, קליי ת'ומפסון וכמובן, אנתוני דיוויס הם השמות המובילים. אבל ממש כמו במקרה של הניקס, אני לא בטוח שיש על מה לבנות, כל עוד משהו ברמת המאקרו – ניהול כושל, כוכב אוגואיסט ואווירת שיגעון – ישתנה.

אז אם במקרה יש לכם זמן פנוי הערב בשעה המוקדמת 18:00, תזכרו את קיטי ג'נובז ואל תהיו אדישים לסבלם של המיליארדים מניו יורק ומלוס אנג'לס!

והנה זיכרון מימים יפים יותר בין שתי הקבוצות הללו:

את המשחק אני בוחר בין היתר גם בגלל הסיפור, אבל יש לנו הערב משחקים מעניינים הרבה יותר מזה שהרחבתי עליו, קבלו אותם:

פוסט Double-Up:

21:30: מילוקי באקס (17-52) – פילדלפיה 76' (25-44)

פוסט Up:

19:00: מיאמי היט (36-32) – שארלוט הורנטס (37-31)

22:00: דטרויט פיסטונס (33-35) – טורונטו ראפטורס (20-49)

4:00: לוס אנג'לס קליפרס (30-40) – ברוקלין נטס (35-36)

פוסט Down:

00:00: אורלנדו מג'יק (38-32) – אטלנטה הוקס (24-46)

00:00: סקרמנטו קינגס (35-33) – שיקגו בולס (51-19)

3:00: יוסטון רוקטס (26-43) – מינסוטה טימברוולבס (37-32)