אחד ביום: לא תאמינו מי מוציאות את עונת 2019-20 לדרך

3:00: טורונטו ראפטורס – ניו אורלינס פליקאנס

מלחמת העולם הראשונה שנמשכה 4 שנים ו-15 שבועות בין 1914 ל-1918 הייתה מלחמה ממש מבאסת. זאת אומרת, כנראה שרוב המלחמות מבאסות אבל המלחמה הזו שכונתה 'המלחמה הגדולה' הייתה מבאסת מכולן ולו רק בשל העובדה ש-16.5 מיליון איש נהרגו במהלך המלחמה חוצת המדינות והיבשות הזו.

כנראה שבשל כך הבינו בארצות העולם שהגיע הזמן לעשת משהו בנידון ובמטרה שהעניין לא יחזור בשנית. הצעד הראשון שנעשה לשם כך היה הקמה של 'חבר הלאומים' – ארגון בינלאומי שמטרתו ליישב סכסוכים בין מדינות בדרכי שלום, לשפר את הרווחה העולמית ולפרק את מדינות העולם מנשקן (מעין גירסה מוקדמת של האו"ם).

צעד משמעותי נוסף התרחש 10 שנים לאחר סיום המלחמה כשביוזמת שר החוץ של צרפת אריסטיד בריאן ומזכיר המדינה האמריקאי פרנק קלוג נחתם הסכם קלוג-בריאן, הסכם שזכה לכינוי 'הסכם השלום העולמי'. הרעיון שמאחורי ההסכם היה פשוט – המדינות שיחתמו עליו מתחייבות לא להכריז מלחמה על מדינות אחרות, לא להיות תוקפניות כלפיהן ולהגיע לסיטואציה של מלחמה רק במקרה של הגנה עצמית. ב-27 באוגוסט 1928 נחתם ההסכם על ידי 15 מדינות ובהן ארה"ב, צרפת, בריטניה, יפן, גרמניה ואיטליה. מספר ימים מאוחר יותר הצטרפה גם ברית המועצות להסכם וכמוה גם יוגוסלביה ובכך חתמו עליה כל המדינות ששנים קודם לכם היו במוקד המלחמה הגדולה.

בדואר היום, עיתון שיצא לאור בארץ ישראל של אותם ימים דיווחו על חתימת ההסכם בכותרת ראשית שבישרה  על כך ש"חזון ישעיהו בן אמוץ מתגשם סוף סוף – לא ישא גוי אל גוי חרב". גם בשאר ארצות העולם היו התקוות לסיום עידן המלחמות אדירות ונראה היה שעולם חדש, טוב יותר, ממתין בפתח.

אלא שלהסכם שנחתם היו כמה בעיות יסודיות – נתחיל בזה שהוא הכריז על שלום מבלי לפתור את המחלוקות שיש בין המדינות השונות (למשל המחלוקת בין צרפת לגרמניה על שיוכו של חבל הריין), נמשיך בכך שלא היו בו סנקציות על המדינות שיעברו עליו ובזה שדובר רק על המדינות שמתחילות את המלחמה ולא על אלו שמגיבות אליה ונסיים גם בדרך בה מדינות פתחו במלחמה בשנים הבאות – הן פשוט לא הכריזו על מלחמה ובכך, לכאורה, עמדו בהסכם…

או במילים אחרות: הסכם קלוג-בריאן לא היה שווה את הדף עליו הוא נרשם ואכן בחיים תכניות לחוד ומציאות לחוד, לפעמים דברים שנראים טוב על הנייר, מאבדים מערכם מול המציאות שלה יש דינמיקה משלה.

ומכיוון שבדברים שהיו יפים על הנייר עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס בהקשר הזה למשחק שיפתח את עונת 2019-20 בין האלופה טורונטו ראפטורס לקבוצה הצעירה והשובבה מניו אורלינס. במקור, כשקברניטי הליגה הרהרו בשאלה באיזה משחק כדאי לפתוח את העונה הם בטח חשבו לעצמם כל מיני דברים.

הם חשבו שלאלופה מגיע להתחיל ולהגן על התואר שלה במשחק הראשון של העונה. הם חשבו שהיא בטח תרצה להוכיח שהיא עדיין בעניינים גם העונה הזו. הם חשבו שאין מקום טוב לעשות את זה מהמגרש הביתי מלא בקנדיים התומכים. הם חשבו גם שאין במה טובה יותר מפתיחת העונה בשביל לשזוף את העיניים של מיליוני הצופים ביהלום החדש, הפנים הבאות של הליגה, זאיון וויליאמסון.

אלא שכבר אמרנו – למציאות יש כוח משלה. טורונטו לא מצאה תחליף ראוי לקוואי לנארד והסיכוי שהיא תשחזר את האליפות שלה שווה בערך לסיכוי שקוואי יחייך שוב. הקבוצה שהראפטורס תעמיד הלילה למשחק פתיחת העונה היא די חיוורת כשבמקום קוואי הם מחזיקים בסגל את רונדה הוליס-ג'פרסון (בספק למשחק) ואת סטנלי ג'ונסון, מה שנוטל מהקבוצה החביבה הזו את העוקץ  ואילו מהצד השני, השקנאים יופיעו במלוא הדרם, אבל ללא הבחירה מספר 1 בדראפט, שנפצעה בברכה ותעדר בין 6 ל-8 שבועות.

אז לא, זה לא יהיה משחק פתיחת העונה שציפינו לו אבל כן תהיה פה הזדמנות לניו אורלינס להוכיח לנו שגם בלי וויליאמסון יש לה מספיק כישרון על בסיס פליטי הלייקרס שנאספו בה, יחד עם רדיק, פייבורס וג'רו הולידיי הוותיקים ומאידך תהיה פה הזדמנות לראפטורס להזכיר לנו שסטטיסטית לפחות הם נראו יותר טוב בעונה שעברה בלי קוואי בסגל, מאשר איתו.

וחוץ מזה, זה הדבר האמיתי, והוא חוזר סוף-סוף אחרי ארבעה וחצי חודשים של פגרה אז אנחנו ממש לא הולכים להתלונן על זה!

ומה עוד צפוי לנו הערב:

Post Up:

5:30: לוס אנג'לס קליפרס – לוס אנג'לס לייקרס

העיר לוס אנג'לס מזמן לא ידעה כזה קרב איתנים בין שתי הקבוצות שלה שמסתערות על העונה ועל החלל שהותירו הפציעות וקווין דוראנט בגולדן סטייט ובמערב. האדומים מגיעים עם קוואי לנארד וצמד שחקני הספסל לו וויליאמס ומונטרז הארל שהסעירו את הליגה בעונה שעברה אבל ללא פול ג'ורג' (ייעדר כחודש) ואולי רודני מק'גרודר (בספק) ואילו הלייקרס יגיעו עם אנתוני דיוויס ולברון ג'יימס אבל בלי קייל קוזמה (יחזור עוד 10 ימים). כנראה שזה לא יהיה פחות ממרתק.