בכל זאת, אלופה! – כמה מסקנות ממשחק מספר 2 בסדרת הגמר

1.

את סיכום משחק מספר 2 בסדרת גמר ה-NBA לשנת 2019, צריך להתחיל בכלל מהמשחק הבא בסדרה, השלישי, שיתרחש בעוד יומיים. אם קליי תומפסון, שנפצע ונטש במהלך הרבע הרביעי, לא יהיה כשיר למשחק הבא, או באופן כללי להמשך הסדרה נראה שזה יהיה הסוף של האגדה של הווריירס. הלוחמים יכולים להסתדר בלי דוראנט, בלי קאזינס, בלי קאבון לוני (למי שלא התעדכן, נפתע בכתף במחצית הראשונה ולא חזר) ואפילו לפרקים (לא ארוכים מדי בבקשה) ללא איגודאלה. אבל תומפסון זה כבר סיפור אחר. זה כבר פגיעה בשלדה של הקבוצה. ירידת ערך של ממש. קליי היה האיש שהחזיק את הקבוצה בדקות הקשות שלה במחצית הראשונה של המשחק הנוכחי, הוא היה איש שעשה זאת גם במחצית הראשונה של משחק מספר 6 בסדרה מול יוסטון והוא האיש שתמיד שם בשביל להשאיר את הראש של גולדן סטייט מעל המים. יש גבול כמה אולסטארים אפשר לאבד בפליאוף אחד וגולדן סטייט ואוהדיה צריכים להתפלל שהפציעות לא הלכו כוכב אחד רחוק מדי…

2.

הראפטורס היו צריכים להרוג את זה לקראת סיום הרבע השני. 3 דקות ו-47 שניות לסיום המחצית הראשונה, ביתרון 10 נקודות לקנדיים, אנדרה איגודאלה נתקע בקיר המוות המכונה 'מארק גאסול' וירד לחדר ההלבשה להתאושש מהזעזוע במפגש. כאן הראפטורס היו צריכים ללחוץ על הגז ולפתוח פער שגולדן סטייט חוזרת ממנו רק במקרה והיא נתקלת בפראיירית כמו פורטלנד.

אלא שדווקא כאן, לא ידעה החבורה של ניק נרס ללחוץ על הגז. קארי קלע שלשה שצימקה ל-7 הפרש וממש כמו ביום בהיר בו נצפה ממרחק ענן שחור של גשם ועד מהרה מגיעה סערה, כך היה גם עם הלוחמים. עד המחצית הם הורידו את ההפרש ל-5, את הרבע השלישי הם פתחו עם 18 נקודות רצופות (וסה"כ ריצת 0-20) ומשם השליטה הייתה בידיים של קבוצה אחת בלבד. לא זו הביתית.

וזה רבותיי, מה שעושה קבוצה טובה לקבוצה אלופה או במקרה של הראפטורס מבדיל בין קבוצה בטופ לקבוצה הטובה ביותר. כל-כך הרבה ניסיון יש לווריירס במשחקי גמר, כל-כך הרבה יכולת לקום ולזקוף קומה אחרי שהם חוטפים מכות שכל קבוצה אחרת הייתה נכנעת אחריהן. כל-כך הרבה רוח קרב, הבנה איך לעשות את הדבר הנכון ומנטאליות מנצחת שגורמת גם לשחקנים כמו קווין קוק להיכנס לזון בדיוק ברגעים המדויקים. כל-כך הרבה היכרות עיוורת בין שחקנים גם בהתקפה (עיינו ערך ההאלי הופים בין דריימונד גרין לאנדרו בוגוט ברבע הרביעי) וגם בהגנה. וכולם יחד הופכים את הווריירס לא רק לאלופה אלא לאימפריה של ממש כזו שהיא הקרם של הקרם של הליגה כבר חמש שנים. הראפטורס, במשחקם השני אי-פעם בגמר ה-NBA יצטרכו עוד כמה שנים וכמה סדרות בשביל להגיע למשהו דומה אם בכלל…

3.

אז מה נשתנה ממשחק מספר 2?  אין ספק שהתשובה המובילה בנוגע לשאלה הזו נוגעת לאגרסיביות.

כתבתי על כך בפריוויו ומה שהבטיח דריימונד גרין אכן התגשם – הוא בא יותר אקטיבי והלוחמים בעקבותיו. הסקור של טורונטו ירד כבר במחצית הראשונה תודות לירידה יותר טובה להגנה של הווריירס, בוודאי שמול התקפת המעבר (הלוחמים ויתרו על אחד הנשקים היעילים שלהם עד כה בפליאוף, ריבאונד ההתקפה, לשם כך ולא עשו אפילו נקודה אחת מהזדמנות שנייה (6 ריב' בהתקפה בלבד). זה עדיין לא הספיק אז במחצית השנייה הם העלו הילוך והפעילו את מה שקרוי בלעז 'Active hands' ובעברית הייתי מכנה אותו 'תמנוניות' או 'איגודאליות'. היידיים של הלוחמים היו בכל מקום בדקות הראשונות של הרבע השלישי, הם הפריעו, הציקו, הטרידו ובאופן פשוט הגיעו ראשונים לכל כדור. הראפטורס לא רק שלא מצאו את הסל אלא גם בחלק מהמקרים לא מצאו דרך לזרוק אליו. כל זה חזר על עצמו קצת ברבע הרביעי ובסה"כ היו לראפטורס 45 נקודות במחצית השנייה. נתון שרחוק מאוד מלהספיק גם ביום התקפי בינוני של הווריירס. אליפויות לא מגיעות מעצמן, צריך לרצות אותן והווריירס כל-כך רצו לנצח היום וזה ההבדל כולו.

4.

ומעניין לעניין באותו עניין, יש שני שחקנים שצריך לציין לטובה בדיוק בנקודה הזו. הראשון, דמרקוס קאזינס שהיה פשוט נהדר היום ככל שהמשחק התקדם. בשלב מסוים, אולי באמצע הרבע השני, אולי בתחילת השלישי דווקא, בוגי עשה סוויץ' בראש והפך מ'כוכב הקבוצות הקטנות שרק חזר מפציעה ועדיין רחוק מאוד משיאו' ל'לוחם אימתני בגובה של 211 סנטימטרים ובמשקל של 122 קילו עם זריזות מפתיעה וראיית משחק מצוינת'. משהו בקופסה הלא-תמיד-מחווטת של קאזינס הבין שעכשיו זה המאני- טיים ואין יותר זמן למשחקים. כמו חייל בטירונות שנקלע להתקלות מול מחבלים ומבין שאין פנאי ללמוד איך מחזיקים נשק כמו שצריך. ומרגע שבוגי עשה את הסוויץ' הזה ראינו ממנו גם את הדברים שעשו אותו אולסטאר – ניעור השומרים בדרך לסל, הקליעה הרכה, ההסתערות על הריבאונד. כל אלו לצד לחימה עשו את בוגי לאחד הדברים היפים שהיו היום על הפרקט והפתעה מרעננת במיוחד.

ומי השני? כמובן שאת הכבוד צריך לתת למי שקלע את השלשה שחתמה סופית את הניצחון של גולדן סטייט – אנדרה איגודאלה, האיש שתמיד מוקדם להספיד אותו. הרגע בו הוא נתקל במארק גאסול ונראה כמי שסובל מזעזוע מוח היה הרגע בו כל אוהד ממוצע של הווריירס תפס את הראש ואמר לעצמו ש"זהו, הייתה לנו תקופה נחמדה ועכשיו נגמר". אז זהו, שלא. איגי שוב חזר מן המתים, פתח את המחצית השנייה עם 5 נקודות (סוף סוף קלע שלשה!) ולצד ההגנה הבלתי מתפשרת שלו, ולא משנה על מי הוא שומר, הוא הפך להיות רול פלייר המושלם שהוא היה כל השנים הללו ומי שתמיד אפשר לסמוך עליו ברגעי האמת. לא היה אדם יותר ראוי ממנו לקלוע את השלשה ההיא 5.9 שניות לסיום. לא היה יותר סימלי מזה. ולא, לא היה ספק שהיא תיכנס מרגע שהוא זרק אותה.

5.

אם אני צריך להמחיש את הראפטורס לפי אחד השחקנים שלה, אז כנראה שמי שיהיה הראוי ביותר להיות ה'ברומטר שלה' הוא קייל לאורי. אחת השאלות שמעסיקות את כל מי שרואה את הראפטורס בפליאוף השנה היא 'מה נשתנה בין הגירסה המוצלחת של לאורי שאנחנו רואים באביב 2019 לגירסה הנחנקת שלו מכל העונות הקודמות?'. אחת התשובות בעיניי היא 'ספונטניות'. בפליאוף הנוכחי לאורי עובד על אוטומט. הוא לא מוביל את הכדור בחלק גדול מההתקפות (איזה שחקן נהדר ואן-וליט!), הוא אחד המוציאים לפועל העיקריים בנשק הסודי של הראפטורס – התקפות מעבר, צורת משחק שמתאמנים עליה הרבה ומבצעים אותה בדיוק כמו שכתוב על הלוח של המאמן, בלי יותר מדי מקום לאלתור והוא יורה שלשות באוטומט כשהכדור נוחת אצלו בידיים.

גם היום לאורי עשה את זה (סיים עם 13 נקודות), אלא שביותר מדי דקות במשחק, לא היה מקום לשטיקים שלו, ההתקפה של הראפטורס התקשתה לעשות את הדברים שהיא ניזונה מהם ולאורי, כמו יתר חבריו לקבוצה, כבה. ולאורי, כאמור, הוא הסיפור של הלטאות הגדולות כולו. כל פעם שנדרשה מהראפטורס יצירתיות, קבלת החלטות תחת אש ויכולת לאלתר – היא נכשלה. הדקות האחרונות במשחק בהן היא לא הצליחה לקנות סל או אלו של תחילת הרבע השלישי היו עדויות חיות לכך. לתת את הכדור לקוואי ולקוות לטוב, זו לא תכנית התקפית מספקת למעמד הזה ובלי קוואי לא תמיד יש שם מישהו אחר שיעשה את העבודה (ואן-וליט באמת שניסה אבל גם איתו זה לא מספיק). הראפטורס בנויה על התלהבות, על ריצה, על אתלטיות ועל תכנית משחק שמבוצעת בצורה יוצאת מן הכלל. היא פחות יודעת לתפקד כשצריך לעשות דברים אחרת וזו בלי ספק נקודה שהם יצטרכו ללמוד לעתיד לבוא.

6.

אז זהו. אנחנו ב-1-1 אחרי שני משחקים ועם יותר מדי סימני שאלה לקראת הבאות. מה מצבו של תומפסון? איך הראפטורס יתפקדו במשחק חוץ? האם לניק נרס יש עוד שפנים בכובע? ומתי המטאטים שסטיב קר מוציא מארון הציוד יחזרו להיות מטאטאים? ובכלל, שכחנו מקווין דוראנט שגם הוא עוד יכול להשפיע על דבר או שניים…

הרבה שאלות אבל אם תשאלו אותי זה נהדר. כי יותר מהכל אנחנו צריכים בליגה הזו, מתח ועניינים לא פתורים וכרגע עושה רושם, שיש לנו אחד כזה. לפחות עד המשחק הבא.