הריקוד האחרון (4)

הפעם בחרתי לכתוב על האיש שהתחתן עם דניס רודמן, הלוא הוא דניס רודמן.

אני אתחיל עם הצהרה פומפוזית ואף דמגוגית: דניס רודמן הוא הגורם החשוב ביותר בשושלת השניה של שיקגו.

טוב, זה כמובן לא מדויק ומפספס את הכוונה, אבל יש בזה גם לא מעט מן האמת. ואני אסביר.

ברור ששחקנים אחרים, מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן, היו חשובים ממנו. כנראה שגם פיל ג'קסון היה חשוב יותר, וככל הנראה בלי אותו ג'קסון שידאג להשאיר את הראש של רודמן במקום הנכון לא בטוח אם היה ניתן להפיק ממנו כל כך הרבה באותו מסגרת לחוצה כמו שיקגו.

הכוונה היא שרודמן היה השינוי השולי שהוביל לאותה שושלת. הדלתא אם תרצו. ההבדל הכי משמעותי בין הקבוצה שהפסידה בפלייאוף 1995 לאורלנדו קסם לבין זו שטיטאה אותה עונה לאחר מכן.

לא, אני כופר בתירוץ של "אבל ג'ורדן לא שיחק עונה וחצי". הנחה שאף שחקן אחר לא קיבל לפני כן. כולל שחקנים שחזרו מפציעות ארוכות לתוך סדרות פלייאוף אינטנסיביות. אבל נשים את הפן העקרוני בצד ונדבר פרקטיקה.

ג'ורדן היה מצוין נגד אורלנדו הן בפלייאוף 1995 והן בפלייאוף 1996. ההבדל בין הסדרות לא היה רמתו של ג'ורדן שלא השתנתה בהרבה. והיתה, כאמור, מצוינת.

ההבדל היה אותו דניס רודמן. אותו דניס רודמן שהוביל לכך שאמנם המספרים של שאקיל אוניל לא רק שלא ירדו בין שתי הסדרות אלא אף עלו במעט, אבל בזכות רודמן העזרה ששיקגו היתה צריכה להביא על אותו אוניל היתה פחותה משמעותית, מה שהקל לסגור את השחקנים האחרים. ובזכות אותו דניס רודמן לשיקגו היתה תשובה מוחצת בגזרת הכדורים החוזרים. ובזכות השליטה של אותו דניס רודמן בכדורים החוזרים בהתקפה – ממוצע של 6.5 למשחק בסדרה – נפגע באופן אקוטי משחק המעבר של אורלנדו.

זה ספורט קבוצתי ובספורט קבוצתי אי אפשר להצליח לבד וזה לא צריך להוריד מג'ורדן. ועדיין, אני חוזר ומדגיש, ההבדל הכי מהותי בין הסדרות לא היה מייקל ג'ורדן גרסת פלייאוף 1995 לעומת מייקל ג'ורדן גרסת פלייאוף 1996, אלא דניס רודמן.

*

ועוד נקודה לגבי רודמן הוא הניסיון (לא של הסדרה, אלא של אי אלו נכבדים ברשתות החברתיות ובאתרי ספורט) לגמד את העובדה שהביאו לשיקגו כוכב. אנשים ניסו לצייר אותו כסוס מת. שחקן מבוגר מדי שעושה יותר נזק מתועלת, שההווה מבייש את עברו.

נכון, רודמן היה שחקן בעייתי. מקרה ראש לא פשוט. ונכון, רודמן לא פעם הסתכסך גם עם חברי קבוצתו ואף הוציא את כוכב העל איתו שיחק, דיוויד רובינסון, מהכלים, עד שהאחרון פשוט לא היה מוכן לשחק איתו.

ובכל זאת, אותו רודמן היה החבר לקו הקדמי של אותו רובינסון בעונה שחלפה בה זכה בתואר ה-MVP, וגם בזה הי לו חלק. ובכל זאת, אותו רודמן קלט הכי הרבה כדורים חוזרים למשחק בליגה, בעונה הרביעית ברציפות (מתוך רצף של שבע עונות כאלה, כולל הטריפיט של שיקגו). ובכל זאת, למרות שהוא שיחק רק 49 משחקים באותה העונה, הוא היה כל כך דומיננטי בהגנה, עד שהוא נבחר לחמישיית ההגנה של העונה. ובכל זאת, למרות שהוא שיחק רק 49 משחקים באותה העונה, הוא היה כל כך טוב, עד שהוא נבחר לחמישייה השלישית של העונה.

ואני טוען שגם אם הוא לא היה ההעדפה הראשונה של שיקגו וגם אם היה חשש לא מבוטל מההתנהגות שלו, לא היתה שום שאלה לגבי יכולותיו הכדורסלניות. היה ברור שמדובר על כוכב. שחקן אדיר, בטופ של הליגה ובדיוק מה ששיקגו היתה צריכה בכלל ובהתמודדות עם שחקני הפנים הדומיננטיים של הליגה בפרט – שזולת ג'ורדן ופיפן היו, ככל הנראה, הטובים בעולם באותה התקופה. זה לא רק שאקיל אוניל. זה גם האקים אלג'ואן ודיוויד רובינסון. זה גם שון קאמפ וקארל מלון ופאטריק יואינג. ואם אתם צריכים לבחור באותה התקופה שחקן אחד בעולם לצרף להגנה שלכם שיוכל לפעמים לסייע ולעתים לשמור על כל אלה, הבחירה הראשונה היתה דניס רודמן.

והגיל שלו אמנם היה יחסית מבוגר (33), אבל כשבוחנים את המקרה מבינים שמדובר על שחקן שהתחיל מאוחר מאד (נכנס לליגה בגיל 25) עם קילומטרז' נמוך לגילו. גם בענפי ספורט אחרים ניתן לראות שהרבה פעמים כל הגאנט של ספורטאים שנכנסו למקצוע מאוחר זז כמה שנים קדימה.

לסיכום: כן, שיקגו לקחה סיכון עם רודמן. וכן, אפשר לזקוף לזכותו של ג'ורדן גם חלק מהנכונות של רודמן להתיישר למען המטרה. אבל מה שאי אפשר לקחת לו זאת את התרומה המקצועית. אותה תרומה מקצועית שעשתה את ההבדל להקמת עוד שושלת. אותה יכולת שלא היה ספק שרודמן מסוגל להפיק, אם רק מצליחים לגרום לו לרצות.