ואולי בכלל הבעיה היא פופוביץ'? – על נבחרת ארה"ב לאליפות העולם

אליפות העולם בכדורסל שתפתח ביום שבת הבא (31 באוגוסט) בסין היא אומנם הטורניר המעניין ביותר בקיץ הנוכחי אבל זה בעיקר מכיוון שההיצע בתחום דל. כשלעצמה, מדובר בתחרות לא מספיק אטרקטיבית, כזו שלא פיתחה מספיק היסטוריה או מספיק יריבויות גדולות, העתק חיוור של טורניר הכדורגל המקביל שעד השנה היה נערך באותו קיץ ממש ובעיקר, תחרות שהכדורסל שבה רחוק מלהיות הטוב ביותר בעולם, אפילו לא ברמת הנבחרות.

ובכל זאת, אם יש משהו מעניין בדרך כלל באליפות הזו, משהו ששווה להתעדכן בתוצאות בגללו, כמובן שמדובר בהשתתפותה של נבחרת ארצות הברית בטורניר. עוד מאולימפיאדת ברצלונה בשנת 1992 כשעל הפרקט צעדו יחד אגדות כדורסל כמו מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, קרל מאלון, צ'רלס בארקלי וכמובן אלילן של בנות מינסוטה, כריסטיאן לייטנר, הפכו טורנירים בהשתתפות נבחרת הפסים והכוכבים, הידועה בשם 'נבחרת החלומות', למרתקים ולו רק כדי לדמיין את איכות הכדורסל שחבורה כל-כך מוכשרת, מבחר הדור של שחקני NBA, יכולה לייצר.

אלא שבניגוד לקיצים קודמים, בהם הציגה ארצות הברית קבוצה שבהחלט הייתה ראויה לכינוי 'נבחרת', הקיץ הנוכחי הוא קצת שונה. אם בפעם הקודמת שכוכבי אמריקה התקבצו יחד (ריו 2016) היו בסגל שחקנים כמו קווין דוראנט, ג'יימי באטלר, קיירי אירווינג, קליי תומפסון, פול ג'ורג', דמרקוס קאזינס ודריימונד גרין ואפילו באליפות העולם האחרונה ששוחקה (ספרד 2014) עיטרו שמות כמו הספלאש בראדרס, אנתוני דיוויס, ג'יימס הארדן וקיירי אירווינג את הנבחרת, הפעם נראה שהביטוי 'נבחרת החלומות' נראה רחוק יותר מהמציאות מאי-פעם. השם הבולט בסגל של גרג פופוביץ' כיום (וזה עוד עשוי להשתנות בקצב ששחקנים פורשים/נפצעים בסגל הזה) הוא קמבה ווקר כאשר לצד שמות ראויים נוספים כמו דונובן מיטשל וקריס מידלטון שלפחות נחשבים ככוכבים בקבוצות פליאוף נמצאים בסגל גם שמות ג'ו האריס, האריסון ברנס (שזו הופעה שנייה שלו בסגל), מייסון פלאמלי (כנ"ל),  ג'ו האריס ודרק ווייט.

אז איך קרה שארצות הברית, אומת הכדורסל שמשופעת בכוכבים  ושחקני כדורסל מהטופ, שולחת למעמד המשמעותי ביותר בכדורסל העולמי מזה שלושה קיצים חבורה כל-כך אפורה? אני אנסה לטעון כאן מספר טענות ואתם, בתגובות, מוזמנים להוסיף כמה משלכם.

1.

זה קרה לפני קצת יותר מ-5 שנים.  ב-2 באוגוסט 2014, במהלך משחק אימון פנימי של נבחרת ארצות הברית בלאס וגאס, ניסה פול ג'ורג', אז אחד הכוכבים העולים בליגה והאיש שבמשך שנתיים ברציפות היה מבין הבודדים בצד המזרחי של מפת ארצות הברית שהצליח לקרוא תיגר על לברון ג'יימס לחסום את ג'יימס הארדן והתרסק על הרצפה במה שגרם לו לשבור את רגלו. הווידאו מאותו האירוע בו אפשר לראות בבירור רגל שמסתובבת לחלוטין בניגוד גמור לאיך שאמור להיראות החלק התחתון של גוף האדם, הפך להיות באותו הקיץ לאחד הדברים הוויראלים ביותר שנצפו ברשת.

אותה פציעה מפורסמת אמנם לא שינתה בסופו של דבר את מסלול הקריירה של ג'ורג' (למרות שהוא החמיץ כמעט לחלוטין את כל עונת 2014-15) שממשיך להיות שחקן מהטופ של הליגה עד היום, אבל היא בוודאי מצטיירת בראשם של כוכבים רבים בליגה, שחוששים שייקרה להם בדיוק הדבר הזה בקמפיין הנבחרת הנוכחית.

המודעות לפציעות וההבנה שכמה שללבוש את המדים הכחולים-אדומים-לבנים זה מרגש זה עדיין לא שווה את הנזק הפוטנציאלי שייגרם מלשבת עונה בחוץ (ותשאלו את דמרקוס קאזינס מה המחיר של לשבת עונה בחוץ. אפילו רק ברמה הכלכלית), גרמה מן הסתם ללא מעט שחקנים לוותר על ייצוג האומה הגדולה באליפות בסין. חלקם תירצו את זה בעומס, אחרים בתכניות אחרות שהיו להם והיו גם כאלה שפשוט אמרו שבקיץ הם מעדיפים לנוח אבל לכולם בוודאי ישבה איפשהו בראש הפציעה של פול ג'ורג', משהו שאף אחד לא רוצה לחוות בגופו.

2.

העיתוי. בואו נודה על האמת – אליפות העולם בכדורסל אף פעם לא הייתה בראש מעיניהם של שחקני כדורסל ברחבי העולם ומעולם זה לא היה 'הטורניר הגדול' שחייבים להופיע בו. בשביל מעמדים כאלו הומצאה האולימפיאדה שלא רק שיותר כסף סובב סביבה ואור היקרות בו היא מנצנצת גדול לאין שיעור מזה של האליפות של פיב"א אלא גם מציגה טורניר כדורסל יותר מצומצם ולרוב יותר איכותי מהאליפות המנופחת על 32 הנבחרות שלה.

אלא שהשנה, אולי יותר מתמיד, הטורניר העולמי משוחק בעיתוי גרוע מאי פעם. זה התחיל בכלל מכוונות טובות – בפיב"א שמעולם לא הצטיינו בחשיבה הגיונית, הגיעו למסקנה שהעומס על שחקני הכדורסל ברחבי העולם גדול מדי ועל כן יש לפזר את הטורנירים שהם מארגנים על פני יותר שנים. כך קרה שבמקום אליפות יבשתיות (אליפות אירופה היא המוכרת לנו ביותר) כל שנתיים, עברו בעולם לאליפות יבשתית אחת לארבע שנים ויחד עם מונדובסקט פעם בארבע שנים וטורנירי מוקדמות שנערכים בחורף ובקיץ (בדיחה לא מוצלחת בפני עצמה), כמות הקיצים הלא-פנויים של שחקני הנבחרות השונות היה אמור לפחות. על פניו, השינויים היו אמורים ליצור קיץ עתיר בשחקנים נלהבים לבוא ולשחק בשביל הנבחרות שלהם באליפות העולם, אלא שכמו שכבר הבנו זה לא ממש ככה, ולא מדובר רק במקרה של הנבחרת האמריקאית.

מה התפקשש בדרך? בפיב"א כמובן לא חשבו עד הסוף על הדברים, את אליפות העולם הם שיבצו בקיץ 2019 (הסיבה העיקרית היא כדי שזה לא יתנגש עם המונדיאל בכדורגל שלוקח את מירב תשומת הלב הספורטיבית) אבל לא שמו לב שזה יוצר מציאות של קיץ אחרי קיץ של מאמץ נבחרתי ואם שחקן כדורסל פופולארי ומוכשר צריך לשאול את עצמו באיזה קיץ הוא מעדיף להיות פעיל, של 2019 באליפות עולם משמימה ודלת צופים בסין או בזה של שנה אחר-כך באולימפיאדה רבת צופים ביפן, לכולנו ברור מה תהיה התשובה…

האם היה אפשר לחשוב על לשבץ את אליפות העולם בעיתוי אחר? כזה שלא ייתן לשחקנים בחירה כל-כך פשוטה (אולימפיאדה!)? אם בפיב"א היו עושים זאת אז כנראה שהם לא היו פיב"א… החל מהשבוע הבא הם כנראה יאכלו את הדייסה שבישלו.

3.

חלוקת עומס. אבל היו עוד שינויים  מאז אליפות העולם הקודמת ב-2014 ולא כולם קשורים דווקא לאיגוד הכדורסל העולמי הרשלן. אחד השינויים הבולטים שקרו מאז אותו קיץ בלתי נשכח (מסיבות אחרות לגמרי מאליפות העולם בכדורסל) הוא ששחקני הכדורסל בליגה הטובה בעולם הפכו להיות מפונקים יותר, או אם תרצו להיות יותר סלחניים כלפיהם – שחקני הכדורסל בליגה הטובה בעולם החלו לשמור על עצמם יותר.

אם לפני עשור או אפילו חצי עשור, תופעה כמו שחקנים שמחמיצים משחקים בסיטונות כדי לא להעמיס על עצמם יותר מדי, היו יוצאי הדופן, עושה רושם שבעונה האחרונה זה כבר הפך להיות טרנד שככל ששחקן מאמץ אותו יותר כנראה שהוא יותר חשוב לקבוצה שלו. ג'ואל אמביד היה בשנים האחרונות הסממן הבולט לתופעה אבל קוואי לאונרד, זה שלא שיחק בעונה האחרונה בק טו בק (אולי כדי לשמור על הגב שלו..) הוא כבר הפרזנטור הכבד ביותר שלה.

אם משחקי ליגה, בקבוצה שמשלמת לך משכורת של למעלה מ-20 מיליון דולר בעונה, מול קבוצות חזקות ככל שיהיו, הוא לא סיבה להתלבש ולעלות לפרקט, אז על אחת כמה וכמה, משחקים ברמה נמוכה מול נבחרות כמו יפן, טורקיה וצ'כיה (יריבותיה של ארצות הברית בסיבוב הראשון בטורניר) לא אמורים לגרום לך לעשות את זה.

בעידן של חלוקת עומס ובחירה מתי להתאמץ ומתי לא, העומס הראשון שיורד הוא זה של הנבחרת בטורניר כדורסל שלא נותן הרבה מעבר לחוויה ומהווה סיכון לעונה הבאה. וכששחקנים מתחילים לעשות את החישובים האלה (והחישובים הללו, היו בטוחים, יגדלו בשנים הבאות) אז אין ספק שהנבחרת האמריקאית, יוצאת קרחת מכאן ומכאן.

4.

המאמן. אחת השאלות היותר מעניינות לגבי הנבחרת האמריקאית הנוכחית היא מה למען השם עושה גרג פופוביץ' על הקווים של הנבחרת הזו? כי בניגוד לשחקנים המאוד אפרפרים שבסגל של נבחרת הפסים והכוכבים, על הקווים דווקא נמצא סופרסטאר מהרמה הגבוהה ביותר שיש לליגה להציע. ובניגוד לחבורה שתשחק על הפרקט שחלקה מעולם לא ראה אליפויות, תארים או סתם התחככות בתהילה, פופוביץ' כבר חווה בחייו כמעט כל דבר שיש לכדור הכתום להציע.

בריאן וינדהורסט מ-ESPN ניסה לענות על השאלה הזו ואני לא אתיימר ללכת בדרכו אבל מנקודת המבט שלי הייתי אומר שלא רק שזה מוזר מהצד של פופוביץ', שהסכים לבוא בסוף ימיו ולאמן את הנבחרת שדי עלתה על הפסים (והכוכבים) תחת מייק ששבסקי אלא שזה גם די מוזר שקברניטי ההתאחדות האמריקאית (ובראשם המנכ"ל האלמוני של ההתאחדות הזו ג'ים טוליי) בחרו בפופוביץ' למשימה.

כי בניגוד לששבסקי שרגיל לאמן תחתם כוכבים גדולים (לעתיד) שצריכים שמישהו ילטף להם את האגו וילמד אותם לשחק ביחד, לפופוביץ' אף פעם לא היה קל עם שחקנים עם אגו. המאמן של הספרס תמיד היווה נישה בפני עצמה בליגה, כזה שחושב אחרת, משחק אחרת ותחת ידיו פורחים שחקנים מזן מסוים בלבד. לרוב, כאלו שאגו הוא לא המרכיב העיקרי באישיות הכדורסל שלהם.

העזיבה של די'ארון פוקס את סגל הנבחרת בגלל מיעוט דקות היא דוגמא לעוד שחקן שלא ממש הסתדר עם המאמן הקפדן. פרשת קוואי לאונרד מלפני שנה היא כמובן האבטיפוס לפערים בין התפיסות שפופוביץ' חולק עם שחקני הדור הנוכחי.

ולכן אם מסתכלים על הסגל באור אחר אפשר לראות בו שחקנים שלא רק שהם לא נוצצים הם בעיקר שחקנים של מאמנים שיטתיים וקבוצתיים וכאלה שמתאימים לרוח פופוביץ'. בין אם זה החבורה מבוסטון – ג'יילן בראון, ג'ייסון טייטום ומרכוס סמארט (והמצטרף החדש לקבוצה קמבה ווקר, שעבודה קשה היא לחם חוקו, הרבה לפני לחשוב על עצמו בלבד), דונובן מיטשל מיוטה שמשחק תחת קווין סניידר השיטתי,  קריס מידלטון שמצטיין בלהיות זה שעושה ולא לוקח את הקרדיט (ומאומן ע"י עוזרו לשעבר של פופ, מייק בונדהולצר) או כמובן דריק וויט, חניך של פופוביץ' בימים אלו.   

הסגנון הזה של פופוביץ' לא מתאים לכל אחד ודורש מהשחקנים שמשחקים תחתיו הרבה יותר אנרגיה וניתנת ממקום ממה שמקובל לתת בנבחרת הלאומית. עם הסגנון הזה הנבחרת האמריקאית אולי יכולה להיות באליפות הקרובה סוג של סן אנטוניו הגדולה, לא נוצצת אבל דורסת (מזל שהזיזו את האליפות ל-2019, שנה אי-זוגית) אבל ישנו גם סיכון שהיא תהיה סן אנטוניו הנוכחית – קבוצה לא מעודכנת שברגעי האמת לא מסוגלת להתמודד עם הכדורסל בן-זמננו.