היום 24 ימים לעומר
זה היה ביום ראשון בערב. עזרתי לחברים לקנות אלכוהול לחתונה. אח"כ נסענו לאכול והם הורידו אותי בבית. כשעליתי במדרגות פתחתי את הטלפון ובדיוק קיבלתי בקבוצת ווצאפ המשפחתית את ההודעה "קובי מת" עם קישור לכתבה בווינט. עליתי הביתה לא מאמין, התיישבתי על הספה. עובר בין הפיד בפייסבוק, לפיד בטוויטר, לקבוצת ווצאפ של הפנטאזי, ומנסה לדלות כל פיסת מידע. אמרתי לעצמי שכל עוד ווג׳ לא פירסם יכול להיות שזו טעות. ואז הגיעה ההודעה של ווג׳.
את המשך הערב העברתי על הפוף בסלון, גולל את הפיד בין כתבות, סרטונים וכל דבר שיגרום לי להיאחז בזיכרון של קובי לעוד רגע אחד. כמו שהבנתם זה לא הולך להיות פוסט על ההיסטוריה של קובי. עשיתי כזה שנה שעברה ולפני שנתיים ומוזמנים לקרוא אותם, אני רוצה סתם לדבר על קובי.
לאחר כמה ימים התחלתי לשאול את עצמי למה אני כל-כך עצוב? בחיים לא פגשתי את קובי, לא דיברתי איתו, למיטב ידעתי מעולם לא היינו באותה ארץ אפילו. אז למה כל-כך עצוב לי?
כי בסופו של יום, מעבר להכל, ספורט זה רגש. הסיבה שאתה שמח כשקבוצה א' מנצחת, או כשקבוצה ב' מפסידה היא נטו עניין של רגש, ברור לכולם שאין לזה שום השפעה על העולם האמיתי. יש קטע נפלא של קישון בו הוא צופה עם חבר במשחק של נבחרת ישראל בכדורגל ורואה אותם מפסידים. ואז הוא מציע לחברו לעשות משחק ולפיו ישראל בצבע האדום והיריבה בצבע הכחול. לאחר שהם עושים את זה הוא מתפאר איך הנבחרת השפילה את הקבוצה השנייה.
יש כאלה שיגידו שבגלל זה ספורט זה דבר מיותר, כמובן שהם טועים לגמרי. זה כל היופי בספורט. הוא גורם לך להתרגש, לחלום, להתמסר עד אין קץ לדבר שמבחינתך הוא הדבר החשוב ביותר באותו הרגע. וגם אם לרגע קצר הוא נותן לך את האסקפיזם שאתה צריך. את העולם הפשוט שבו יש טובים, ויש רעים. ואתה נסחף לתוך העולם המדהים הזה, העולם המושלם שנוצר מסביבך, לסיפורים שלו, לחוקים שלו, לאהבות שלו ולשנאות שלו. ואז מגיע הברקס מהעולם שבחוץ בדמות תאונת מסוק טראגית. תאונה של אב ובתו שבסך הכל נסעו ביחד למחנה כדורסל של הילדה .
אבל הכניסה לעולם המדהים הזה, זה בדיוק מה שקובי נתן לי. כל אותם עשרות לילות של צפייה טרוטת עיניים במשחק ליגה לא חשוב, רגעים של אושר ורגעים של בכי. דאנקים, קליעות קלאץ׳, פייד אוואי בלתי עציר. מאות שעות של סרטונים, של ויכוחים, אלפי זריקות נייר לפח בפייד אוואי תוך כדי צעקת 'קווווובי'. ואת כל אלה אנצור עמוק בלב.
את ה-81 נק' נגד טורונטו, את האליפות נגד הסלטיקס, את עונת הMVP (ואת העונה שגנבו לך), את האליפויות עם שאק, את משחק האכילס מול הווריורס ואת משחק הפרישה מול יוטה.
עדיין כל פעם שאני רואה את הסרטון זוכה האוסקר של קובי שהוא מקריין אותו, עולה לי דמעה בקצה העין. לפני המוות זו הייתה דמעה, עכשיו לפעמים זה קצת יותר.
אחד הקטעים האהובים עליי בקולנוע הוא כשרד מספר על כמה הוא מתגעגע לאנדי:
Some birds are not meant to be caged, that's all. Their feathers are too bright, their songs too sweet and wild. So you let them go, or when you open the cage to feed them they somehow fly out past you. And the part of you that knows it was wrong to imprison them in the first place rejoices, but still, the place where you live is that much more drab and empty for their departure.
"דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל כך הרבה טחנות רוח
אתה לא תספיק אתה לא תספיק
אתה לא תספיק דון קישוט".
אז שוב תודה קובי, תודה על כל מה שהענקת לי ולעולם הכדורסל. על מחויבות, על דבקות במטרה, על האמונה שאם תאמין מספיק חזק, ותשקיע מספיק תוכל להגשים את כל החלומות שלך.
אז ביי לבנתיים קובי, – תמיד תישאר הGOAT של הלב שלי.
2 תגובות
תודה, כתוב מעולה ומרגש. גם אם לא הייתי מאוהדי קובי, דווקא השנים האחרונות גרמו לי להעריך אותו הרבה יותר.
רחוק מקולורדו רחוק מהלב…