4 על 4 ברביעי /אפלטון, MBK, עידן ודובי עופר

ברוכים הבאים למדור חדש שיעלה בכל רביעי: 4 כותבים של פוסט-אפ (ואורחים) יענו על 4 שאלות. בפוסט הבכורה התארחו העופרים עידן ודובי ורב החובל אפלטון הלא הוא ניב שכטר ואנכי דנו בסוגיה אילו סדרות היינו רוצים לראות במזרח ובמערב, חמישיית העונה וחמישיית המאכזבים. מוזמנים להגיב, להסכים לשבח או לקלס ( בגבולות הטעם הטוב)

איזו סדרה היית רוצה לראות במזרח?

אפלטון:
מבחינתי ה'סדרה' במזרח היא פילי נגד בוסטון. הן עדיין 2 הפייבוריטיות שלי מהמזרח
והקבוצות עם סיכויי ההתפוצצות הגדולים ביותר, גם לחיוב וגם לשלילה.
זו סדרה שיכולה להפוך ליריבות עצומה שנים קדימה, אבל איש המפתח בה הוא דווקא זקן
בן 32. לאל הורפורד יש נדל"ן בראש של ג'ואל אמביד. הקמרוני הגדול לא הצליח להתמודד
עם התחכום ההגנתי של הורפורד בפלייאוף השנה שעברה, והעובדה שהורפורד בהתקפה
עומד מחוץ לצבע וגם קולע (60% כשהוא על הבלטה שלו 7 מטר מהסל), טרפדה את
ההגנה על הטבעת הידועה של פילי.
נוסיף לזה את קיירי אירווינג והשאלה הגדולה עם צעירי בוסטון, יחד עם נבחרת הכוכבים של
פילי, שלאף אחד אין מושג איך תיראה בפלייאוף ונקבל כאן סדרה שהיא קלאסיקה בהתהוות.

MBK:

הסדרה שהייתי רוצה לראות היא פילדלפיה מול הפיסטונס. סדרה מזרחית קלאסית בניחוח של גריז. דטרויט מגיעה לפלייאוף במומנט חיובי. ה-76' המתחדשת עם חמישייה מאוד חזקה. המאצ'-אפ בין אמביד לדראמונד ובין גריפין למחליפו באל.איי. טוביס האריס צפוי להיות פיקנטי. זאת נראית לי כסדרה עם פוטנציאל להגיע לגיים 7 ובנוסף יהיה מעניין לראות איך פילי תצא מהפלייאוף לאור מפח הנפש בפלייאוף הקודם.

דובי עופר:

פילדלפיה–בוסטון. בואו נפסול מיד את החשודות המיידיות: מילווקי של בודנהולצר וה-MVP לבדד ישכון לא תשרוד פלייאוף שלם. מצדו השני של הגבול קוואי לא יצליח לסחוב לבד קבוצה מוכת כישלונות פלייאוף כמו הרפטורס, וכך נקבל את הגמר האמיתי.

לגמר האמיתי תגיע, קודם כל, החמישייה המושלמת מפילדלפיה. עם הסנטר הטוב בליגה, עם חיית משחק דוגמת באטלר, עם סימונס העילוי, רדיק שתמיד יהיה שם לעקוץ ועם טוביאס האריס, שיודע שריצת אוף סיזן טובה שווה לו סכום של 9 ספרות.

מולם הסלטיקס. כבר עונה שנייה ברצף שהירוקים מנצחים את שלושת המשחקים הראשונים בעונה מול הסיקסרס. במאצ'-אפ המרכזי אל הורפורד מצליח לצמצם את אמביד לממדים אנושיים. הדומיניקני מוביל בקריירה על הקמרוני 2-10, כולל 1-4 בפלייאוף. תוסיפו את הקילריות של טייטום, התעוררות הפלייאוף הקבועה של סמארט ורוזייר, את הצורך של בראד סטיבנס לפרוע שטרות ולהוכיח איכויות ומעל הכל קיירי אירווינג שייתן הכל כדי להביא אליפות לבוסטון לפני המעבר לניו יורק, ותקבלו גמר מזרח בין שתי הקבוצות האיכותיות, המאוזנות והרעבות ביותר שהיו בו מזה שנים.

עידן עופר:

עד לפני פחות משנה, אף סדרה במזרח לא באמת יצרה עניין. גם אם לברון היה חלק ממנה. כולם ידעו איך היא תיגמר. העונה, הסיפור שונה לגמרי. בצמרת הקונפרנס הפחות טוב בליגה התמקמו להן 5 קבוצות מוכשרות, ורסטיליות ובעיקר לא צפויות.

לא פשוט להחליט את מי אני רוצה לראות אחת מול השנייה במזרח, במיוחד אחרי קרב הגלדיאטורים בין אמביד ויאניס בתחילת השבוע (באותה נשימה – קומישינר יקר, כן ירבו משחקים כאלו בשעות מוקדמות).

"הבעיה" שיש עוד שתי קבוצות שביום טוב לא נופלות מפילי והבאקס. מצד אחד יש את הסלטיקס עם שחקן הקלאץ הטוב במזרח (ארון ביינס למי שתהה) וחבורה כשרונית ביותר שרק לפני שנה הגיעה לגמר המזרח בלי אותו שחקן קלאץ' ובלי הייוורד שבגרסתו הנוכחית גורם לחוזה של אינגלס להיראות פי כמה וכמה יותר טוב.

מהצד השני של הגבול נמצאת לה טורונטו, הקבוצה הכי יציבה מבין כולן בשנים האחרונות אבל זו שגם תמיד כשלה במאני טיים, מזל שלברון התגעגע למקסיקו בחודש מאי.

איפה אינדיאנה אתם שואלים? אולי בשנה הבאה.

מה אתם אומרים? קוואי נגד קיירי, החמישייה המוכשרת בליגה אחרי הווריורס נגד קיירי או יאניס וחבורת הקלעים שלו נגד טורונטו במאצ'-אפ הגנתי מהסרטים? אני אומר – מיאמי נגד אינדיאנה, בשביל להזכיר לווייד דברים יפים מלפני לא הרבה זמן. וברצינות, המשחק בין פילי למילווקי גרם לי ליהנות ממשחק כמו שהרבה זמן לא נהניתי ויותר מאשמח לראות סדרה של 7 משחקים בין הקבוצות.

איזו סדרה היית רוצה לראות במערב?

עידן עופר:

פה, פה הסיפור הופך לטיפה יותר פשוט. הרצון היה לראות את הלייקרס נגד גולדן סטייט, החלום היה לראות את הקינגס (לא משנה נגד מי, רק שיגיעו לפלייאוף כבר) אבל במציאות אסתפק באוקלהומה נגד יוטה.

מבלי לשים לב ובעקבות לא מעט דברים פחות טובים כמו התקרית הגזענית עם האוהד של יוטה לפני מס' ימים, מתפתחת לה יריבות לא קטנה בין שתי הקבוצות שנפגשו בפלייאוף האחרון. ווסטברוק וג'ורג' יגיעו עם "צ'יפ על הכתף" אחרי שנכשלו לעבור את הסיבוב הראשון בשנה שעברה, מיטשל ירצה להראות שהוא באמת טוב כמו שהוא גרם לנו לחשוב בעונה שעברה וגובר יגיע בשביל להראות שהוא יכול לסחוב קבוצה ולא לשמש כגלגל שלישי .

דובי עופר:

גולדן סטייט–יוסטון. נקמה, אומרים, הכי טובה כשהיא מוגשת קרה, וזו של הרוקטס מונחת לצינון על אדן החלון כבר שנה.

בתחילת העונה חתם כריס פול על חוזה שמבטיח לו 160 מיליון דולר בארבע השנים הקרובות, כולל 44 מיליון כשיהיה בן 37, פצוע ודואב, עם הרבה יותר מסרים לצעירים מאשר יכולת לסחוב קבוצה. הסיבה היחידה שיכולה הייתה להביא את הבעלים החדש יחסית של הרוקטס, טילמן פרטיטה, להסכים להגזמה כזאת הייתה התקווה שהרכז בן ה-34 יצליח לגרור אוף סיזן אחד נקי מפציעות, תופעה שעוד לא נראתה, והייתה המחסום היחיד שהפריד בין הטקסנים לבין גמר ליגה ראשון מזה שני עשורים וחצי, וסיכוי סביר לתואר.

עם פול בריא, כשבראשם ה-MVP השני של הליגה, באמתחתם ניסיון משנה שעברה והם מצוידים בחמישייה מאוזנת וספסל עמוק, הרוקטס נראים כמו הסיכוי הטוב ביותר של הליגה מול המפלצת מהמפרץ, שמנסה לאחז את עינינו במשברים מתוכננים, כשבעצם פלייאוף מוד לא מתוכנן להיכנס שם לפעולה לפני תחילת מאי.

הפייבוריטית הברורה לאליפות היא עדיין הווריירס, אבל הרוקטס הם הסיכוי הטוב ביותר למנוע מהלוחמים טריפיט ואליפות רביעית בחמש שנים.

אפלטון:
עוד מישהו כאן מצפה בכיליון עיניים לחזרה של ווסטברוק לסולט לייק סיטי? ווסטברוק פתח
במלחמה חזיתית נגד הקהל המורמוני שהחל עוד בפלייאוף בשנה שעברה, והעונה איים
לפרק במכות אוהדים שקיללו אותו בזמן משחק. עוד סדרה שמפגישה בין שתיים מהקבוצות
שהתמודדו אחת מול השנייה בשנה שעברה, כשהשנה הפייבוריטית הברורה היא
אוקלהומה, אבל יוטה רק מחכה להוציא לה את הנשמה.

MBK:

למרות שהמערב לכאורה צמוד ורותח אני לא מאמין שהספרס תהווה איום. הסדרה שהייתי רוצה לראות היא דנבר מול יוטה דו קרב בין מאמנים מעולים ובין קבוצות צעירות ודינמיות. בהנחה שדנבר תסיים טופ 2 במערב לא מגיע לה לעוף בסיבוב הראשון. המאצ'-אפ בין גובר ליוקיץ' יהיה מסקרן מאוד. ודונובן מיטשל? אני מהמר שהוא שומר את הטוב שבו לפלייאוף. סדרה שכל משחק בה הוא פתוח מרעננת ומגוונת בין 2 קבוצות עם פוטנציאל להיות העתיד של הקונפרנס.

מהי חמישיית העונה שלך?

אפלטון:
ג'יימס הארדן – הארדן שוב ראש בראש בקרב על ה-MVP. בפעם הרביעית בחמש השנים
האחרונות שהארדן מוצא עצמו בקרב עיקש על השחקן המשמעותי ביותר בליגה. לטעמי
הארדן צריך לקבל יותר אזכורים בשיחה על ה'שחקן הטוב בעולם' כיום, אך בינתיים נסתפק
בחמישיית העונה ועוד סגנות MVP. עם 36 נק' למשחק, יחד עם 7.5 אס' ו-6.5 ריב', עם PER
של מעל 30, מקום שני בחטיפות ומקום ראשון בקטגוריית האסל כמו deflections.

יותר מזה, הארדן סחב קבוצה פצועה במרבית העונה ללא 2 או 3 מהשחקנים המובילים עד
לפסע מהמקום השני במערב הרצחני.
סטפן קרי – בשקט בשקט קרי נותן עונה שהיתה יכולה לשים אותו במועמדות ל-MVP, אם
לא היה עוד שחקן לצידו שיכל להתחרות באותה קטגוריה. קרי קולע 28 נק' יחד עם 5 אס'
ו-5 ריב' למשחק, כששוב הוא נכנס לקטגוריית העילית של 40-50-90. וגולדן סטייט, למרות
הגמגום היחסי, עדיין מובילה בבטחה את המערב.
קווין דוראנט – מתחת לרדאר גם דוראנט נותן עונה של 27 נק' עם כמעט 6 אס' ו-7 ריב',
וזאת כמעט מבלי שהחמיץ משחקים. עדיין הסמול פורוורד הטוב בליגה, אם יאניס נופל
בקטגוריה של 4.
יאניס אנדטוקומבו – מה נותר להגיד על הגריק פריק? גם במונחי פריקיות מתקדמת,
הקפיצה שהוא עשה העונה מוגדרת כעל טבעית. היווני-ניגרי השתלט על הליגה ועל
הרחבות ומוביל את קבוצתו למאזן הטוב בליגה כשהוא הופך לכוח בלתי עציר ברחבות. 27
נק', 12 ריב' ו-6 אס' לא מספרים את כל הסיפור, כשהוא המנוע ההגנתי וההתקפי של
הקבוצה כולה וגורם להגנות להתכווץ כמו בימי שאק העליזים.
ג'ואל אמביד – הקטגוריה הקשה ביותר מבחינתי. לניקולה יוקיץ' יש קייס רציני להיכנס
לחמישיית העונה ויהיה לי קשה מאוד להתווכח עם מי שאומר אחרת. אך לדעתי ההשפעה
של אמביד על המשחק גדולה יותר משל יוקיץ'. 27 נק' למשחק, 13 ריב' ו-2 בלוקים הם
הוכחה מספיק טובה לעליונות של אמביד, אך בעיקר נוכחות הגנתית שמשנה את הזריקות
בצבע של היריבות. יוקיץ' אולי השחקן המיוחד כרגע בליגה, אך אמביד הוא הסנטר המוביל.

דובי עופר:

ג'יימס הארדן – הדבר היחיד שימנע מהזקן MVP שני ברציפות הוא ההתעלות של הפריק ממילווקי. בכל עונה אחרת היו המספרים והיכולת ההתקפית של כוכב הרוקטס נותנים לו את התואר ללא יותר מדי התנגדויות. לחמישייה הראשונה זה בטוח מספיק.

סטפן קארי – הצלף הארסי מהמפרץ הוא עדיין הברומטר והשחקן החשוב ביותר בקבוצה הטובה בליגה. בהיעדרו של דוראנט לוקח קארי צעד קדימה ומראה כזה רזרבות לא מנוצלות קיימות לו בגיבוי. אולי בשנה הבאה, כשהשחיף מספר 35 יככב בתפוח הגדול, נראה שוב קארי אמיתי מהו.

יאניס אנטטוקומפו – השחקן הטוב ביותר בקבוצה שמוליכה את הליגה, שליטה ללא עוררין על הפרקט והתפוצצות כישרון שהופכת את היווני ל-MVP ולשחקן המשתפר של הליגה באותה עונה.

פול ג'ורג' – החליט להישאר באוקלהומה ובמהלך העונה הוכיח למה. למרות ניסיונות בלתי פוסקים מצד כלוב הצ'יטות להפריע, הפך ג'ורג' לזכר האלפא של הת'אנדרס. אם וכאשר יבין ווסטברוק סופית שפול המדהים הוא האיש, הרעמים רק ירוויחו.

ג'ואל אמביד ­– ללא מתחרים משמעותיים, הקמרוני הוא הסנטר הטוב בליגה. העונה יותר מאי פעם מוכיח אמביד שהוא הכי חלום מאז שפרש האולג'ואן, בתוספת טווח, עדיין ללא הקבלות בתחום ההישגים. עמדה מספר חמש בין נבחרי העונה משוריינת לו בטאבו עד שיוותר עליה מרצונו.

MBK:

בחירה קשה מאוד עם כל האהבה שלי לקבוצות המערב מגיע יצוג נכבד למזרח השנה.

פוינט גארד – סטפן קארי. עונה בינונית במונחים שלו. הוא כבר היה בקצה של 90-50-50 ואז ירד קצת. את קארי לא ישפטו המספרים אלא היכולות הפנומנליות. מר דאון טאון שאין ראוי ממנו.

שוטינגארד – העמדה הכי בטוחה בליגה – ג'יימס הארדן מוכיח שהוא השחקן החשוב ביותר של יוסטון בעונת קליעה נדירה ששמה אותו בשורה של הגאנרים הגדולים בתולדות המשחק.

סמול – בחירה קשה אני חושב שמגיע לקוואי אחרי העונה שהוא עבר בספרס. הוא השתלב בצורה נהדרת בטורנטו ואני לוקח אותו על חשבון פול ג'ורג' העצום ודוראנט שנותן עונה בהילוך שני.

פאוור – יאניס וכל מילה מיותרת ,יאסו!

סנטר – יוקיץ – איזה התפתחות עשה הסרבי מאז שנבחר 40 בדראפט. שחקן מהנה לצפייה שמשך את דנבר לגבהים אדירים. הוא נראה כמו המוח מאחורי המכונה של דנבר. היכולות שלו למסור לקלוע ולעשות את הדברים בהילוך שלא מצריך ריפליי.

עידן עופר:

סטף קרי – נמצא באחת העונות הטובות שלו ומראה כל משחק מחדש שהוא האקס פקטור האמיתי של גולדן סטייט.

ג'יימס הארדן – לא אוהב את סגנון המשחק שלו ושל קבוצתו אבל לא יכול שלא להעריך אותו.

פול ג'ורג' – אולי איתו הלייקרס היו מגיעים לפלייאוף. עונה ענקית, הן בהגנה והן בהתקפה.

יאניס – מי שעוד לא הספיק לראות את המשחק ביום ראשון נגד פילי, עכשיו זה הזמן. אם הוא מצליח לקלוע 2 שלשות למשחק באחוזים סבירים הוא יעמיד מספרים שלא ראינו הרבה מאוד זמן.

ג'ואל אמביד – ע"ע יאניס להוציא את המשפט על השלשות.

חמשיית המאכזבים של העונה

אפלטון:
לברון ג'יימס – נראה לי שהוא יהיה בכל רשימה למרות ממוצעים סטטיסטיים לא אנושיים
בעונתו ה-16 בליגה. 27 נק' למשחק יחד עם 8 ריב' ו-8 אס' אלו ממוצעים של עונות ה-MVP
שלו. אך המלך החמיץ הכי הרבה משחקים בקריירה בשל פציעה, ויותר חשוב, בעונה
הראשונה שלו במערב, לאחר 8 גמרים רצופים במזרח, הוא הוביל את קבוצתו ללוטרי. אם זו
לא אכזבה, אז מה כן?
קיירי אירווינג – בן החסות של ג'יימס שחפץ בקבוצה משלו נתקל בעול המנהיגות, וגילינו
שאפעס הוא לא ממש מוצלח בזה בשלב זה של הקריירה שלו. שורה של אמירות אומללות
שהפכו את קבוצתו לחבורה של שחקנים ממורמרים שבה נראה שאף אחד לא נהנה לשחק
עם השני. בוסטון, שרבים צפו שתטייל במזרח, מוצאת עצמה מאחורי אינדיאנה, שאיבדה את
אולדיפו בתחילת העונה. המספרים האישיים שלו די דומים לממוצעי הקריירה אבל שוב, כמו
שאומר ג'יילן רוז, הצלחה מוגדרת ביחס לציפיות ראליות, ומקיירי ציפינו שייתן עונה שתגדיר
אותו כסופרסטאר בליגה, וזה לא קרה.
ג'ייסון טאטום – בוסטון כולה היא אכזבת העונה מבחינתי. אחרי שביל סימונס הזהיר את
המזרח לפני העונה וחזה לסלטיקס 67 ניצחונות, הקבוצה מקרטעת. ג'ייסון טאטום, המטאור
שפרץ בעונה הקודמת היה הסיבה העיקרית לאופטימיות. אך טאטום עמד במקום בעונתו
השנייה ולא נתן את הפריצה שקיווינו ממנו.
דווין בוקר – מבוקר ציפיתי שיהיה אולסטאר השנה וייקח את פיניקס הצעירה להתחרות על
הפלייאוף. התוצאה היתה די מביכה. גם אם נעזוב את ההגנה הלא קיימת, לא נראה שהוא
יכול לקחת על עצמו את ניהול המשחק, ואם הוא לא משפר את הגנה ולא מצליח להריץ את
הקבוצה, מה בעצם ההבדל בינו לבין זאק לאבין? הוא אמנם קולע 25 נק' למשחק יחד עם 7
אס', אך חוסר ההצלחה הקבוצתי, יחד עם העובדה שירד העונה מ-38% מהשלוש ל-32%
בלבד, שם אותו בחמישיית המאכזבים שלי.
ג'ון וול – קצת לא פייר לשים שחקן שגמר את העונה מוקדם בחמישיית המאכזבים שלי, אך
וול זוכה להיכנס, משום שזו היתה עונתו האחרונה להוכיח שהוא שחקן מקסימום. אז מה הוא
עשה? הגיע בעודף משקל ולא בכושר לעונה, עם שמועות על הרגלי שתייה ואכילה לא
בריאים, נפצע ואז פצע עצמו שוב בבית כדי לגמור את העונה ולהשאיר את קבוצתו ללא
עתיד ועם החוזה הכי לא סחיר בליגה.

MBK:

חמשיית המאכזבים שלי כוללת את דוויס בגלל ההתנהלות השערוריתית עם הבקשה לטרייד וחוסר היכלות לקחת את ניו אורלינס רחוק לאור הפלייאוף של העונה הקודמת. ככה לא צריך לשחק שחקן שהוא פוטנציאל אם.וי.פי.

כריס פול – אפלטון בטח ירצה לזרוק אותי מהסיפון הישר לתוך קרקע סלעית, אבל יחסית לחוזה שלו ולרמה הכללית נראה שיוסטון יכלה להוציא עסקה טובה יותר.

כרמלו אנתוני – עצוב שהוא פשוט תקוע בשיקגו וככה הוא יסיים את הקריירה שלו. הוא אמנם שמנמן אבל העזיבה שלו עשתה טוב מאוד ל-OKC ואת הסיבות לקאט מיוסטון לא נדע לעולם. עצוב שככה נגמרת קריירה של שחקן שעשוי להיות HOF.

לברון ג'יימס – עונה אישית טובה מאוד ברמת הפרסונל. ירק בפנים של חבריו לקבוצה והרס כל סיכוי של הלייקרס להשתקם.

אנדרו וויגנס – האיש שנבחר בבחירה ה-1 בדראפט 2014 המהולל לא מצליח להרים את הקרירה שלו. הוא נראה כמו עוד שחקן בליגה שיושב שלא בצדק על ערימת מזומנים שלא הייתה מביישת כספת של ראש משפחת פשע ניו יורקית

עידן עופר:

קייל לאורי – עונה לא טובה של הגארד הוותיק, חובת ההוכחה עליו בפלייאוף.

קליי תומפסון – עונה בינונית של קליי, למזלו יש לו צוות מסייע סביר שמחפה עליו.

ארון גורדון – גרף השיפור נעצר ואף ירד טיפה אחרי החוזה הגדול בקיץ.

גורדון היוורד – מקווה בשבילו שיחזור ל-80% ממה שהיה לפני הפציעה.

מיילס טרנר – לא מצליח לתת את הקפיצה הגדולה עם סאבוניס שנושף בעורפו.

דובי עופר:

קיירי אירווינג – יכול להיות שקיירי הולך להוביל את הסלטיקס לריצת פלייאוף מהממת. יש אפילו סיכוי, קטן, שהעסק יסתיים עם תואר. אבל בינתיים קיירי הוא רעל. הצעירים עצבניים עליו, הוותיקים לא מדברים איתו, והמנהיגות בחדר ההלבשה היא בעיקר שלילית. ושוב, יש מצב שכשהכסף האמיתי יהיה מונח על השולחן הילדים יפנו אליו לעצה ושלשה. אבל להיות חרא של בנאדם עונה שלמה ולהגיע להציל את העסק בפלייאוף זה טריק שעדיף שקיירי לא יחזור עליו בעונה הבאה, כשילמד את ציון בניו יורק לנצח.

אנדרו וויגינס – נשמט מהרשימות רק אצל מי שאיבד תקווה. אני עדיין מאמין שיש שם כישרון שיכול וצריך להביא את וויגינס לפסגות הגבוהות של הליגה, ועד שהוא לא ימצה אותו, מבחינתי הוא במאכזבים.

קרל אנטוני טאונס – משתתף קבוע בחמישיית המאכזבים, עד שהזאבים יגיעו לפלייאוף ויעשו את זה טוב. ההשוואות לטים דאנקן, ההייפ הבלתי נסבל ובלתי מוצדק, הגנת ההיילייטס העלובה, כל אלה הופכים את האיש הגדול והנרפה ממינסוטה לאכזבה מרגיזה במיוחד, שוב.

לברון ג'יימס – כשיש ציפיות, יש אכזבות. מודה, עם כל חוסר החיבה לאיש הייתה ציפייה שהשחקן הטוב בליגה, אליבא ד'ESPN'  יגבש את החבורה המוזרה שאסף למשהו שהוא יותר מסכום חלקים של אטארי מודל 86' או תחתית המערב. הוא לא עשה זאת והוכיח שהעונה ה-16 בליגה היא לא סתם מספר.

אנטוני דייויס – לאנטוני דייויס יש את הפוטנציאל להיות השחקן הטוב בליגה. הכישרון שם, הנתונים הפיזיים גם. פשוט לא מתחשק לו. אז כן, המהלך האידיוטי של הנהלת הפליקנס בכל הקשור לטרייד שלא היה ללייקרס היה מעליב, מעצבן, מטופש ולא לעניין. אבל בוא, משלמים לך 25 מיליון דולר העונה. אתה הגיבור של העיר הנהדרת הזאת כבר שנה שביעית ברציפות, שברור לכולם שהיא האחרונה. מה הבעיה לסגור דברים בקלאסה?