מאמן מתחיל – פרק ז'

קשה לשמור על הריכוז של הילדים, במיוחד כשיש כל כך הרבה מסיחי דעת שהם יותר מיומנים (משחקי מחשב) או בהישג יד (פשוט לכדרר, לזרוק ולגרום לי לעבוד קשה עם הקול). רובם התחילו לשחק העונה ואוהבים כדורסל, אבל מודעים לכך שזו לא ליגה תחרותית. הילדים אינטיליגנטים ומבינים עניין אבל זה לא הילדים שהולכים לככב בנבחרות הספורט של ביה"ס, בלשון המעטה.

במשחק הקודם ניצחנו קבוצה שבתחילת העונה הייתה עדיפה עלינו. מה קרה מאז? כמה דברים די חשובים – הצלחתי להחדיר קצת משמעת בהגנה ולהקטין את כמויות האיבודים בהתקפה. יש לנו כבר תרגיל אאוט שמנצח כל הגנה בגיל הזה. לגבי 'תן ולך', עדיין קשה לילדים, אבל ברגע שזה רץ והם ממוקדים, לא תהיה קבוצה שתעצור אותם. אני מקפיד לא להשוות אותם לרמה שאני הייתי בה באותו גיל.

התחלנו בנוהל חדש בו כל ילד (כשהוא חוגג יום הולדת) מביא עוגה\קאפקייקס בהשראתו של קווין דוראנט. הם אוהבים את זה וזה קצת מוטיבציה להגיע לאימונים. למה לא?

הכנות למשחק הרביעי

לא ידענו למי לצפות במשחק הזה. מדובר על קבוצה שמורכבת ממספר מושבים בסביבה ולצערי, בליגות נמוכות, אתה מבקש ממאמן אחר להגיע לאולם. סיבכתי אותו לגמרי, אבל למזלנו במילא ירד גשם ולא היה חימום רציני מחוץ לאולם, ככה שהמשחק התחיל מאוחר.

כמה דברים שהקבוצה שלי השתפרה בהם – שבכלל לא נוגעים להתקפה – הם הריבאונד (בעיקר התקפה), ההגנה, התיאום והצעקות. תודה לעידן עופר שעזר לי לתת להם תרגיל בריבאונד שהפך את כולם לחיות בצבע. הרבה מאוד זה הניחוש שלהם והם עדיין לא סוגרים הכי טוב בעולם, אבל גם את זה אני לוקח בחשבון, באהבה ובשתי ידיים. הפכנו מקבוצה מבולבלת לקבוצה הרבה יותר מסודרת – ובסופו של דבר מנצחת.

הגענו לאולם והאגודה היריבה (לא חשוב שמות, הפועל…) מפעילה חוג עם 3 משתתפים ממש לפנינו. הם לא מרשים לנו לעלות לעשות חימום, ובצדק. ילדים בכיתה ז' זה הורמונים בכמויות, צעקות במגוון קולות (לחלק מהם עוד לא התחלף הקול) ובכללי מייצרים כאוס. ומהר.

משחק 4

ג'אמפ בול. הקבוצה מהמושבים פתחה יחסית טוב ועלתה ליתרון מוקדם. לקחתי טיים אאוט אחרי 2:30 דקות לתוך המשחק. "חבר'ה, אנחנו לא עושים את מה שאנחנו טובים בו באימונים. אני מבקש שני דברים, ושני דברים בלבד… ריבאונד ולרדת מהר להגנה. זהו. לא יותר מזה". מהרגע הזה, שהיינו בפיגור 11:3 (חריג ביותר אחרי התוצאות שסיפרתי לכם) – כל החבר'ה התעשתו. נכנסו חזק לסל, לקחו כדורים חוזרים וחנקו את היריבה לחלוטין. הרבע הראשון הסתיים ב-19:13 לטובתנו.

אני מכניס בדרך כלל שחקנים שנראים לי יותר מפוקסים ובעניינים. פחות מדברים או מתלחששים, והיה שיא: היה שחקן שאמר לי שהוא לא רוצה לעלות! לא האמנתי. אבל אז נפל לי האסימון. הם כולה ילדים בכיתה ז' שלא משחקים תחרותי… ואני עוד כותב עליהם ומדרבן אותם.

במהלך הרבע השני היתרון הגיע לדו-ספרתי ועם זו היהירות של השחקנים שלי. למשחק הזה היה אופי הרבה יותר התקפי ופחות הגנתי כמו משחקים קודמים, ואפשרתי את זה, כל עוד אנחנו יש לנו מרחק. אני נותן למשחק להיות שוטף ולא נוגע בו יותר מדי. בעיקר לוקח שחקן ספציפי לצד בזריקות עונשין או משהו בסגנון. למזלי, אני יודע להעביר מסר במשפט אחד. גם זה ארוך מדי עבורי לפעמים.

רבע שלישי והמשחק נהיה צמוד. בטח שמתם לב לרוטינה שעוברת על הקבוצה שלי. עולים ליתרון דו-ספרתי וברבע השלישי מאבדים את הראש. אם לא הייתי כותב את זה כאן הייתי שוכח. כמה דקות לסיום הרבע וזה רק 3 הפרש. טיים אאוט ברעם. "חבר'ה, היינו כבר בדו-ספרתי. אני שואל אתכם, בכמה הפרש אנחנו נסיים את המשחק הזה?". סחטתי כמה תשובות משחקנים אמיצים. זה נע בין 'העיקר שננצח' לבין '20 הפרש'. אמרתי להם שהיעד שלנו הוא לנצח בדו-ספרתי.

זה מה שקרה. הם עלו לרבע הרביעי כמו חיות טרף והגענו גם ל-17 הפרש. בסופו של דבר קצת הורידו את הרגל מהגז ואפשרתי את זה. בסיום 55-44 לטובתנו. חגיגות מטורפות. זו אותה קבוצה שהפסידה במשחק הראשון באזור ה-20 הפרש.

ועוד משהו קטן

לאחר המשחק שני הורים ביקשו ממני לתת יותר דקות לילדים שלהם. אחד מהם אמר שהוא יודע שהילד שלו 'לא כוכב אבל מגיע לכל האימונים' והורה אחר אמר ש'אל תשבור לי אותו'. נקרע לי הלב. יש לי 20 ילדים בקבוצה (כלומר 10 דקות לאחד בממוצע) ואין לי דרך להבטיח דקות מרובות לשחקן, אפילו לטובים מביניהם. אמרתי לעצמי שבפעם הבאה זה פחות יטריד אותי.