כשיהיה מאוחר – פרק 4 (סיפור בהמשכים)

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן

פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן

פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן

פרק 4- 12 האיים

באשמורת השלישית הם הגיעו. כשלוש או ארבע סירות מנוע, ללא אורות דרך, חמושים במכונות ירייה. הם הגיעו בשקט והקיפו אותנו מבלי שנראה את גוף הסירות, אבל ידענו שהם שם. אור מסנוור נורה לעברנו, קורע את חשכת הליל.

"ילד, הם מסמנים במורס, תביא לי את הפנס שלך" לחש לעברי ארנסט, "הם לא ציפו שאגיע עם עוד מישהו, יכול להיות שאאלץ להיפטר ממך". לקח לי כמה שניות להבין שהוא מתלוצץ. חוש ההומור של בן הלוויה שלי עדיין לא התיישב עלי.

כל הסיפור הפך הזוי מדי בשבילי. בליבי גמלה החלטה שאת הסירה, ביתי היחיד, אני לא הולך להפקיר. אני לא טיפוס חשדן מטבעי, אבל כנראה שאאלץ לסגל לעצמי כמה מהתכונות שהפריעו לי במיוחד אצל ג'יין.

"קצת הומור לשעת לילה מאוחרת, מה אתה משתגע?" סינן הזקן לעברי כשראה את מבטי עת העברתי לו את הפנס. "הם יקשרו אלינו וייקחו אותנו למפקדה".

עם עלות השחר הסתיימו תהליכי הקשירה וההזדהות, והכלבה השתרכה אחרי התהלוכה באצילות. קשורה ומטלטלת מצד לצד, לא מחזה יפה אני חייב להודות. אך המראה שנגלה לעינינו היה מרהיב. 

קיבל את פנינו מפרץ קסום מעוטר באיים קטנים ומפרצים חבויים. הרים לבנים רבי עוצמה מתנשאים בהוד ממרחק, שומרים עליו מפני העולם. מראה מחוספס של קירות תלולים הנופלים ישירות אל הים וממשיכים לצלול מטה בכחול העמוק. צמחייה ים תיכונית, עצי אורן וזית הנוגעים בקו החוף וצוקים מעוטרים במקדשים של תרבויות נכחדות. השיירה נכנסה כלאחר כבוד בתעלה צרה בין שני איים כאשר עמדות צלפים משגיחות מכל צד. 

"ברוך הבא למתחם 12 האיים ילד. מכאן ייקחו אותנו למפרץ הקברים, שם כבר יספרו לך כל מה שצריך לדעת"

הנופים פה מדהימים, סוריאליסטים, מחזירים אותנו בזמן לימי הפיראטים העליזים. לא הייתי מופתע אם היינו רואים את ספינתו של שחור הזקן מציצה אלינו מאחד הנקיקים בסלע. כל המבצע הזה נראה לי מורכב מדי, מסודר מדי בשביל חבורה של אזרחים משתי מדינות שונות. 

כרגע יש שני דברים שאני צריך לברר. אחד, איך אני משיג אספקה להפלגה ארוכה. עושה רושם שכל מדינות הים התיכון נמצאות בסוג של כאוס, וכאוס זה לא מקום שאני רוצה להיות בו. הדבר השני יכול להיות אפילו יותר מסובך, איך לעזאזל אני יוצא מפה מבלי להיות מעורב באיזושהי מלחמה. לטובת מי אני בכלל? מי נגד מי? מה קרה לעולם בשבוע האחרון?

"תודה ארנסט, הייתי שמח אם מישהו היה מסביר לי מה קורה פה לכל הרוחות. גם לא הייתי מתנגד למקלחת חמה וכמה שעות שינה"

"נגיע לזה. נדאג שיקחו אותך למרחצאות ואז למנוחה. בינתיים אני צריך ללכת לכמה סידורים, תודה על הטרמפ. מפה והלאה מחרימים לך את הסירה וכל תנועה תתבצע על ידי סירות המנוע שלהם, אין לך טעם להתווכח, זה מטעמי ביטחון, יש הרבה סוכנויות ממשלתיות שהיו רוצות להסתנן למתחם. תקבל אותה בחזרה כשתצא מפה".

"חסר להם אם יקחו משהו מהסירה" עניתי בכל קור הרוח שהצלחתי לגבש. גרוני היה יבש ממלח, וחוסר הוודאות לגבי מה שקורה ערפל את חושי. אך זה הזמן לעמוד על שלי. "בסירה הזו אף אחד לא נוגע ללא רשותי, אני מקווה שזה ברור".

"הופה, אולי יש בך ילד קצת יותר מהנראה לעין. יפה יפה, הם יאלצו לבצע חיפוש אתה מבין, רק לוודא שאתה לא נושא איתך משהו שאתה לא אמור להחזיק. אני אוודא באופן אישי ששום נזק לא יגרם ואף חפץ לא יילקח".

כאן נפרדו דרכינו. ארנסט ירד מהיאכטה לאחת מסירות המנוע ואני קיבלתי הוראה לארוז את חפצי האישיים ולרדת איתם לסירה אחרת. את הכלבה הם אמרו לי, אני אפגוש במעגן במפרץ הקברים לאחר שאתרחץ ואנוח. 

בתחילה נלקחתי למפרץ קליאופטרה. למעשה זהו בית מרחץ רומאי קדום, מהתקופה שבה האימפריה הרומית חלשה על כל העולם הישן. בית המרחץ כך נאמר לי, ניתן במתנה לקליאופטרה ממאהבה מארק אנטוניוס שהיה ממונה על איזור המזרח התיכון בשלטון שלושת הקודקודים הרומאי, ומכאן ניתן למפרץ שמו.

 היה זה בית מרחץ שקוע בחציו במים כאשר באמבטיה אחת פעפעו נביעות חמות ושימשו כאזור ההרגעות. נער מקומי כשמגבת מכסה את חלציו עיסה את רגלי וגופי,  תוך שהוא מצליף בי בעלי רוזמרין. בדרך כלל אני לא נהנה מפינוקים מסוג אלה אבל אלוהים יודע שהייתי צריך את זה. באמבטיה השנייה זרמו נביעות קרות ומרעננות להגברת קצב זרימת הדם לאחר הטיפולים. מהנער למדתי שהוא גדל בחמאם, כך הטורקים קוראים לבית המרחץ, ושאיפתו היא לשרת בחמאם עד יום מותו. הוא התייחס למקצועו בכבוד ואהבה שגרמה לי לקנא בו במקצת. בנוסף, גילה לי בעודו מצמיד את פיו לאוזני כלוחש סוד כמוס, למעלה במנזר ישנו מעיין של מים מתוקים. אבל אין לשם כניסה, רק לאנשים האחראים מותר להיכנס ומשם הם מספקים את הקצבות המים לכל תושבי המפרץ. 

לאחר גילוח וטיפול פנים אצל הגלב ושנת צהריים מרעננת עלינו שוב על הסירה בדרכנו למפרץ הקברים. המפרץ השלישי משמאל, ספרתי, ושם אפגש עם אחד האחראים. עם הגיענו למפרץ הבנתי מהיכן הוא קיבל את שמו.

על הצוקים שהתנשאו מעלינו נחפרו קברים עצומים מאבן. גילופים עתיקים שפגעי הזמן והרוחות רק שיוו להם עוצמה והדר. שאריות מעוד תרבות קדומה ששלטה באזור בימים עברו, מי יודע מדוע הם בחרו לבנות את קבריהם בצוקים כל כך תלולים, מעניין כמה אנשים מתו מנפילה תוך בניית הקבר. 

זה מה שנקרא לחפור את הקבר של עצמך, וזה מה שאני כנראה עושה עכשיו במו ידיי, חשבתי. כל תרחיש אפשרי רץ בראשי ברגעים אלו. איך נתתי לחיי להיות תלויים בגחמות של מיליציות אזרחיות חמושות. כל מה שנותר לי לקוות הוא שיהיה שם מישהו שאוכל להסביר לו שאין לי שום עניין במלחמות שלהם. שאני לגמרי תומך בחופש האזרחים אבל בעיקר תומך בחופש שלי. 

בצדו הצפוני של המפרץ ראיתי מזח מאולתר מקורות עץ ואת הכלבה קשורה אליו, יפיפייה כתמיד. המזח הוביל אל מה שנראה כמו מסעדה על קו המים ומצידה גנראטור המופעל באמצעות פנלים סולריים. אני בטוח שבימים עברו זה היה גן עדן לתיירים שחיפשו להתרחק ממירוץ העכברים. 

עמדות שמירה כיסו את כל האזור וחמושים במדים איישו את כולם כך שאם התגנב בליבי רעיון, ואני מודה שהתגנב, להחליק אל תוך הכלבה בשעת לילה מאוחרת ולהסתלק משם הוא נגוז ברגע זה. לא תהיה ברירה, אאלץ לצאת מהמצב הזה בדיבורים.

כאשר הגענו לפתח המבואה, היא היתה ריקה. שומרי, או  שוביי, הורו לי לשבת על ספה בקצה החדר. עוד כמה דקות יצטרף אחד האחראים. 

"אני אשמח לתה בינתיים, תודה". אם החליטו לשבות אותי, לפחות אהנה מהכנסת האורחים המפורסמת. לא היה לי ספק שצופים בי, בוחנים את התנהגותי. כבר עברתי מצבים כאלו בעבר. הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לשתות את התה שלי בשקט, לא להסתכל סביב ולהראות בשליטה. כשיגיע הזמן הם יופיעו.

  כאשר הנחתי את הכוס נכנס אדם. מראהו הכה אותי בתדהמה, לא מכיוון שהוא היה נראה מוזר או מעוות אלא בכך שהוא היה כל כך שונה מהנוף בסביבה, כאילו נשלף מאירופה של סוף המאה ה-19. 

**********************

לפרק 5