ואז הגיע פול – סיקור משחקי הלילה בפליאוף 2020

אוקלהומה סיטי ת'אנדר – יוטה ג'אז 101:114 (1-2 לאוקלהומה סיטי בסדרה)

כנראה שב-NBA השנה אין סיפור יותר טוב מזה של אוקלהומה סיטי ת'אנדר. הקבוצה שנפרדה בקיץ משני הסופרסטארים שלה, פול ג'ורג' וראסל ווסטברוק, תמורת אינספור בחירות דראפט וכמה פרוספקטים עכשוויים שהמוטיבציה שלהם לא הייתה ברורה – גילתה אחרי חודש וחצי של העונה שהיא קיבלה לא מעט תמורה בעד האגרה ושלא רק שמדובר בקבוצת פליאוף אלא אפילו בכזו שיותר טובה מהקבוצה של שנה שעברה.

אחת הסיבות לכך, אם לא העיקרית שבהן, הוא הכוכב הוותיק של הקבוצה כריס פול שאם קילוגרמים של ניסיון, טון של לב ולא פחות משקל עצום של כישרון – הוביל את הקבוצה לעונה מהאגדות. הפציעה של כריס פול בשריר מיתר הברך לקראת סוף העונה הרגילה, העיבה קצת על החגיגות ושמה את היכולת של הקבוצה בסיבוב הראשון של הפליאוף בסימן שאלה. הת'אנדר עוד הסתדרו במשחק הראשון מול הג'אז אבל השני כבר היה אופרה אחרת והשלישי התחיל בהמשך של אותה מגמה.

אלא שאז הוא חזר. האיש עם הלב הגדול, שועל הקרבות הוותיק, המנהיג האולטימטיבי, האיש הנכון במקום הנכון. כריס פול עלה ברבע השני לקול תשואת הקהל ובהמשך הערב שינה את המשחק. על הדרך הוא עזר לקבוצה שלו להשיג את הניצחון השני שלה בסדרת הסיבוב הראשון מול יוטה ויותר מכך – לקבע סופית את העונה הזו כמוצלחת יותר מהקודמת (בשנה שעברה הת'אנדר ניצחו רק משחק סיבוב ראשון אחד).

והייתה גם יריבה הערב – יוטה הגיעה למשחק עם אותה קונספציה של המשחק הקודם – אגרסיביות, לחץ על כל הגארדים וחסימה של הטבעת. הבעיה שהפעם השיטה קרסה. תכניסו גארד אחד חכם ומנוסה (כריס פול, כאילו דא?) והוא יגלה לכם איך מושכים את גובר החוצה, שולטים בקצב, מנהלים התקפה בצורה רגועה יותר ומנטרלים את הנשק החדש של יוטה לחלוטין. עושה רושם שעכשיו קווין סנייידר יצטרך לחשב מסלול מחדש ואם זה לא יקרה הערב – הוא יהיה חייב לעשות זאת על כל העונה…

אז מה היה לנו הלילה בצ'יזפיק? קודם כל, היה לנו קהל ססגוני ותוסס כמו שלא תמיד רואים במגרשים בארצות הברית. האולם באוקלהומה סיטי נצבע בכחול-לבן והאוהדים הרבים שגדשו אותו נראו כמי שבאים להטעין את שחקני הקבוצה בכוח ותקווה. האנרגיה בצ'יזפיק אנרג'י ארנה הייתה אדירה והזכירה את הרגעים הגדולים של האולם.

הת'אנדר עלו בחמיישיה עדיין ללא פול כששרודר תופס את מקומו בקו האחורי לצד גילגוס-אלכסנדר. סניידר עלה עם החמישייה שניצחה לו את המשחק הקודם כשג'ו אינגלס עולה בחמישייה, דונובן מיטשל וקונלי משמשים כזוג רוטווילרים מול הגארדיה של הצד השני ורודי גובר במרכז מגיע לעצור כל ניסיון חדירה של האויב לשטח. כאמור, זה עבד בהתחלה. האנרגיות מהקהל עוד נתנו לת'אנדר יתרון מוקדם של 6-13 ונראה היה שאפשר להעביר את הערב בלי לסכן את הברך של כריס פול אבל סניידר לקח טיים אאוט, עשה כמה התאמות בשמירה ויוטה השתלטה על המשחק בדרך לריצת 4-15 בדרך ל17:21 אחרי שבע וחצי דקות של משחק. עד סוף הרבע יוטה כבר הגדילה את היתרון שלה וסיימה אותו ב21:28 ובתחושה שלת'אנדר אין יותר מדי כלים להתמודד איתה.

אין כלים? תחשבו שנית. בילי דונובן היסס לרגע, אבל התייעצות עם כריס פול בקצה הספסל הובילה להחלטה פשוטה – הלוחם הוותיק פשט את הסווטסשרט -9:33 דקות לסיום המחצית הראשונה על לשחק כשיוטה אוחזת ביתרון מבטיח 24:34.

הדקות הראשונות של פול נראו חלודות משהו. משהו בקצב, בזריזות ואולי יותר מכך – בתלות המוגברת של חבריו לקבוצה בו – גרמו לחזרה שלו לא לעבור חלק רבע הראשון שלו על הפרקט. סניידר שלח אליו את הרגליים הטריות של רויס אוניל ואם יכולת טובה מאוד בהתקפה של בוגדן בוגדנוביץ' בדקות האלה – הג'אז המשיכו לצעוד ביתרון בטוח עד לסוף החצי – 45:55.

לרבע השלישי הת'אנדר עלו עם שלישיית הגארדים שלא שיחקה יחד מאז שעוד חשבנו להזמין טיסה לפסח. האפקט היה די מיידי. קונלי ומיטשל לא מצאו את עצמם מול הטריו, גובר נתקע פעמים רבות בחסימות וחיפש איך לסייע לגארדים שלו מחוץ לאזור המחייה הטבעי שלו וגלינארי ופול התחילו לקלוע זריקות מחצי מרחק שעשו את ההגנה של יוטה להרבה פחות אפקטיבית. הת'אנדר רצו ב5 וחצי הדקות הראשונות של הרבע 7:20 ופתאום היתרון היה בידיים שלהם 62:65.

וכאן צריך לעצור ולכתוב על ההתקפה של יוטה ג'אז, שמעולם לא הייתה יותר מדי איכותית העונה אבל בדקות רבות מדי נראית כמו כזו שאינה ראויה לקבוצת NBA עם יומרות. הג'אז אמנם סיימו במקום העשירי באופנסיב רייטינג העונה, הישג שמזמן לא נצפה בסולט לייק סיטי (לא מאז 2012-13), אבל הנתונים האלה קצת מרימים כי הם סוג של ממוצע. יש דקות שהכל מתקתק בהתקפה של יוטה, אינגלס מנהל את ההתקפה, קונלי משמש יותר כקלע וחודר ופחות כמקבל ההחלטות, מיטשל עושה את מה שמצפים ממנו ולא הולך ראש בקיר, בוגדנוביץ' חד מחוץ לקשת וגובר נמצא שם בשביל הטיפים. בדקות האלה יוטה באמת נראית כמו קבוצת התקפה מלוטשת. הבעיה היא שאם מכניסים קצת סיכות לבלון הזה, מגלים שיש בו רק אוויר. מספיק שאחד מהמרכיבים הנ"ל יתפקדו פחות טוב וההתקפה של יוטה מתדרדרת לתהום הנשייה (משהו בין ההתקפה של מינסוטה לזה של הניקס).

וזה מה שהת'אנדר עשו, פירקו את הקונספציה. הסיטו את הכדור מאינגלס, לא נתנו לקונלי לחדור, הרחיקו את גובר מריבאונד ההתקפה והתעקשו שמי שינצח אותם זה דונובן מיטשל. סופילר: הוא לא ניצח אותם… ההתקפה של יוטה ברבע השלישי הסריחה את הפרקט וסיימה את הרבע עם 15 נקודות מסכנות. הת'אנדר , סיימו את אותו רבע עם 33 וזו כל התורה כולה.

עם יתרון 70:78 לת'אנדר עלו שתי הקבוצות לרבע האחרון. הג'אז החליטו ללכת על טוטאל-אופנס והכניסו את ג'ורדן קלרקסון היעיל לצידם של מיטשל, אינגלס, בוגדנוביץ' וקונלי, הת'אנדר עדיין אילתרו הרכבי מחליפים (נקודת התורפה שלהם בסידרה עד כה) ונדמה לי שראיתי את אנדרה רוברסון מבליח לדקה וחצי על הפרקט (זה באמת היה הוא! והוא נראה גרוע מתמיד, לא רק התקפית, במה שגרם לדונובן להחביא אותו מהר מאוד) ויוטה התקרבה ואפילו לקחה חזרה את היתרון אחרי שלשה של קונלי 86:87 עם 8:21 דקות לסיום.

אבל לא כריס פול, הגלדיאטור הוותיק יוותר. בשלב הזה כבר היה ברור מי הולך להיות זה שהעיניים של אנשי הרעם יהיו נשואות אליו ופול נכנס לתפקיד בחדווה יתרה. הוא קלע, הוא מסר, הוא חדר ובעיקר, הנהיג. 8 רצופות שלו החזירו את הת'אנדר ליתרון (91:94) ומשם יוטה קרסה כמגדל קלפים. הטריו חזר ללהטט, הת'אנדר חזרו לרוץ, היתרון צמח ל93:103 ומשם ועד הסיום הג'אז רק ניסו לשפר סטטיסטיקות בדרך להפסד וביציעים המשיכו לחגוג כי באמת שיש להם על מה.

"אין יותר טוב מלחזור לאווירה כזו" חגג כריס פול בסיום כשברכו מכוסה בתחבושת קרח. "אני אעשה הכל בשביל האוהדים האלה, הם אלו שנותנים לי תקווה ואיתם אני מרגיש הרבה יותר קל והרבה יותר בריא". "הוא הדבק שלנו" הסביר בפשטות בילי דונובן "בלעדיו אנחנו לא אותה קבוצה ובדיוק בשביל זה הבאנו אותו לקבוצה". קווין סניידר מהצד השני נשמע הרבה יותר חמור סבר "יש לנו הרבה מה ללמוד מהמשחק הערב. היו הרבה דברים שעבדו והרבה יותר דברים שלא. אין לנו הרבה זמן לתקן".

גלינארי הוביל את הת'אנדר עם 23 נקודות, שלושת הרכזים לא פיגרו אחריו בהרבה עם 22 לגילגוס אלכסנדר, 20 לשרודר ו-19 לפול עם 8 אסיסטים, אדאמס עם 12 נק' ו-16 ריב' ודיאלו עם 10 היו ראויים גם הם להיכנס לשורה הסטטיסטית. בצד השני מיטשל סיים כקלע המוביל עם 24 נקודות אבל אחוזי הצבעה בפריימריז של מפלגת העבודה (9/24 מהשדה), קלרקסון הוסיף 21, קונלי ובוגדנוביץ' קלעו 15 לראש וגובר ירצה לשכוח את המשחק עם 6 נק' ו-9 ריב' בלבד וללא אף חסימה אחת.

המשחק הרביעי ביום ראשון באקולהומה סיטי.

אינדיאנה פייסרס – מיאמי היט 94:95 (1-2 למיאמי בסדרה)

מה נגיד ומה נדבר? ציפינו ליותר מהסדרה הזו. כמה יותר? הרבה יותר. לאו דווקא מבחינת המתח שכמו שמראה התוצאה הסופית – היה גם היה, אלא בעיקר מבחינת רמת הכדורסל שרחוקה מלהשביע. שני המשחקים הראשונים במיאמי לא היו תפארת היצירה אבל ההיט היו מספיק טובים בשביל לנצח אותם מול הקבוצה המתפוררת מולם, אלא שבמשחק השלישי שהתקיים הלילה דווקא ההיט הלכו לגישה של "if you can beat them – join them) והתאימו את רמת המשחק שלהם ליריבה. כל זה נתן לנו את אחת המחציות השניות הגרועות ביותר שאני ראיתי מימיי. שילוב של התקפה של שנות ה-90' והגנה של העונה הרגילה הנוכחית…

אל תיתנו לתוצאה להטעות אתכם, לא ראינו הגנות טובות הערב, רק התקפות שעושות לך געגועים לכדורסל הישראלי (מישהו מוכן להסביר לי למה השחקנים שובתים שם באמצע העונה? זה נראה לכם רציני כל כך הרבה זמן בלי כדורסל?) אבל בסיומו של ערב והעשן התפזר עם כמה קליעות עונשין מדויקות בדקות האחרונות (וכמה שלא) – אינדיאנה רושמת ניצחון בסדרה שאולי תחזיר אותה לעניינים ותיתן לנו ולה תקווה שגם אם כדורסל גדול לא יהיה כאן, אולי בסוף נקבל סדרה שתגיע רחוק מבחינת כמות המשחקים שלה (ומצד שני, אם היכולת של שתי הקבוצות תימשך, אולי עדיף כמה שפחות משחקים?!).

בחצי הראשון הכל עוד התנהל על מי מנוחות. זאת אומרת, בצורה סבירה, בטח ביחס לסדרה הזו. הפייסרס הובילו בהתחלה (8:16) מיאמי חזרה לעניינים וסיימה את הרבע הראשון ביתרון קלוש (26:27) הרבה בזכות ג'ימי באטלר שהיה פשוט רמה אחת מעל כל מי ששיחק הערב (דבר שנשמר לאורך כל המשחק).

הרבע השני המשיך מאותה נקודה שיוויונית יחסית, כשמצד אחד ברוגדון מגלה יעילות וטי.ג'י וורן ודאג מק'דרמוט עושים את שלהם עם צליפות מדויקות ומהצד השני באטלר, באטלר ושוב באטלר מחזיקים את מיאמי עם הראש מעל המים ופה ושם אפילו ביתרון. הפייסרס היו יותר טובים ברבע הזה וסיימו אותו ביתרון 49:54.

כאן ציפינו שנישאת על כנפי היתרון, אינדיאנה תעוף ברבע השלישי, או שלחילופין החבורה הצעירה ממיאמי סוף-סוף תתכייל בדרך לניצחון שלישי בסדרה אבל שום דבר מזה לא קרה. במקום זה קיבלנו את אחד מהרבעים הנוראיים ביותר שראינו כששתי הקבוצות יחד מגיעות ל-32 נקודות וגם זה לא מעט בזכות הרבה עבירות וזריקות עונשין שמתחו את הרבע כמו מסטיק. 66:69 לפייסרס לפני הישורת האחרונה.

גם הרבע האחרון לא היה יוצא דופן אבל כן קרו בו שני דברים ראויים לציון: הראשון, ויקטור אולדיפו הגיע לסדרה. לא בגופו, כי אם ברוחו ויותר מכך – ברוח הדברים שהוא הביא בעבר לאינדיאנה וקצת נשכחו מאז שחזר מהפציעה שלו העונה. השני – דומנטאס סאבוניס הגיע לסדרה, לא בגופו, כי אם בסטטיסטיקות המשובחות שהתרגלנו אליהן בעונה הרגילה ונגוזו בסדרה הזו כלא היו.

שני אלה החזיקו את אינדיאנה בחיים מול הרכב יעיל של ספולסטרה (בעיקר הגנתית) שכלל לצד באטלר (שוב, רמה אחת מעל כולם) ואדבאיו את הוותיקים – דראגיץ', קראודר ואיגודאלה. ההיט לקחו את היתרון 7 וחצי דקות לסיום והחזיקו בו במשך 4 דקות רצופות בדרך ליתרון 84:87 אבל שלשה של אולדיפו השוותה את המשחק וסל מריבאונד התקפה של סאבוניס נתנו את היתרון לאינדיאנה ומשם עד לסיום זה היה מרתון קליעות עונשין. 50 שניות לסיום במצב של 91:91 שלחו ההיט את אולדיפו לקו, הוא קלע שתיים, בהתקפה הבאה הצליחו באינדיאנה לכלוא את קראודר שהזעיק טיים אאוט, ממנו הפייסרס חזרו עם טראפ וחטפו את הכדור. ההיט שוב עשו עבירה הפעם ברוגדון קלע רק את הראשונה אבל סאבוניס היה שם בריבאונד התקפה והוסיף עוד אחת אחרי העבירה של אדאביו עליו, 91:95 לפייסרס 17 שניות לסיום. ההיט החטיאו ניסיון אחד לשלוש, עשו עבירה בצד השני, הפעם אולדיפו זייף (החטיא את שתיהן) אבל ההיט באטלר בצד השני קלע שלשה, 3 שניות לסיום וזה כבר היה מאוחר מדי.. 94:95 לפייסרס בסיום.

"זה לא הניצחון שחלמנו עליו, אבל זה ניצחון" אמר נייט מק'מילן בסיום וסטטיסטית לפחות הוא צדק. "החדשות הטובות הן שבמשחק הכי גרוע שלנו מזה שלושה חודשים הפסדנו רק בנקודה" הסתכל אריק ספולסטרה מהצד השני על חצי הכוס המלאה.

אולדיפו סיים כקלע המצטיין של הפייסרס עם 18 נקודות, ברוגדון וורן הוסיפו 14 כ"א וסאבוניס סיים את יום שישי שלו כ'יום שישי ה-13' עם דאבל 13 בריבאונדים ונקודות. מקד'רמוט תרם 12 למאמץ המלחמתי המוצלח של נותני הקצב. בצד השני, באטלר סיים את המשחק עם סטטיסטיקה מפלצתית של 38 נקודות (14/20 מהשדה). לא שזה עזר לו… אדבאיו עם 15 נק' ו-11 ריב' וקלי אוליניק עם 12 נק' היו הבאים בסטטיסטיקה המיאמית שקיבלה 7 נק' בלבד מקנדריק נאן, ו-5 מטיילר הירו ודאנקן רובינסון (על איגודאלה שלא קלע נקודה, לא נרחיב…).

משחק מספר 4 בעוד יומיים. יהיה מעניין?!

יוסטון רוקטס – דנבר נאגטס 108:136 (1-2 ליוסטון בסדרה)

ברצון הייתי מרחיב על המשחק הזה, אם היה על מה להרחיב אבל הסדרה הדו-קוטבית הזו ממשיכה בשלה כשהפעם הרולטה נעצרת על הסלוט של יוסטון ודנבר חוזרת לגודלה הטבעי במה שנראה יותר ויותר כמו ויתור מכוון של יוסטון על משחק מספר 2 בכדי שיהיה לשחקנים שלה מספיק אנרגיה להמשך הסדרה.

אחרי הבלואו-אאוט במשחק הקודם (נגמר רק 17 הפרש לנאגטס למזלה של יוסטון), הרוקטס הגיעו למשחק במטרה לגלות אגרסיביות, להרביץ, להציק ולרוץ בכל מחיר. יוקיץ' קיבל מנה גדושה של קובינגטון (וגם טייסון צ'נדלר עלה להציק לו בהמשך הלילה, עם לא מעט הצלחה) טאקר תסכל את מילסאפ, ווסטברוק שרט והטריד את כל מי שנקרה בדרכו ויוסטון מצאו את עצמם אחרי רבע אחד ביתרון מבטיח 22:39 כשההתקפה שלהם נראית כמו שירה בתנועה. הרבה תנועה.

מכאן הכל כבר היה פשוט יותר ולאריק גורדון כבר היו הזדמנויות לאפס את הידית הלא מאופסת, להארדן הייתה אפשרות לנוח וליוקיץ' הייתה הזדמנות להתאונן לאלוהים של סרביה על מר-גורלו ועל חבורת חדלי האישים שלו, שבכל פעם שמקשים עליה – היא מתקפלת.

יתרון 22 בהפסקה (43:65) הפך ל-31 בסיום הרבע השלישי (73:104) ו"רק" 28 בסיום. מספיק בשביל שמייק מאלון יגיד בסיום "אם זו היכולת שאנחנו הולכים להפגין כל משחק פה, עדיף כבר שלא היינו מגיעים".

"הפער הוא ברצון שלנו לכפות עליהם את המשחק שלנו" הסביר המאמן המנצח מייק דאנתוני את התפנית בעלילה. "הלילה רצינו, במשחק הקודם פחות". וראסל ווסטברוק, מגיבורי הערב, אמר בערך את אותו דבר "היום אנחנו היינו אלה שנותנים את הטון".

אריק גורדון התכבד לסיים כקלע המוביל של יוסטון עם 30 נקודות עגולות, הארדן סיים עם 28 נק' (10/25 מהשדה, אבל מי זוכר?) ו-ווסטברוק היה פשוט יעיל עם 22 נק', 14 ריבאונדים ו-7 אסיסטים. קובינגטון הוסיף 15 וגם אוסטין ריברס זכור לטוב עם 13 נקודות. בדנבר ינסו לשכוח את המשחק מהר מאוד ובמיוחד ינסה לשכוח אותו ג'מאל מורי שמסיים עם 7 נק' (2/17 מהשדה!), בהיעדרו, לא הפיזי, בלט בקבוצה וויל ברטון שסיים עם 20, גארי האריס הוסיף 16 ויוקיץ' תרם 15 נק', 11 ריב' ו-10 אסיסטים בטריפל דאבל שלא ממש מועיל לרזומה שלו.

בעוד יומיים, שוב ביוסטון, תהיה לדנבר הזדמנות לתקן את הרושם, או לפחות להחזיר קצת כבוד. נחכה ונראה…