נשאלת השאלה – לגבי גדולה של שחקן – מה תורם לה יותר: האם מי שמלכתחילה היה בצמרת ההישגית של הענף או מי שידע להתחיל מלמטה ולצלוח את כל התהליך עד לטפחות?
מייקל ג'ורדן כבר בעונתו השלישית בליגה (או בפלייאוף של עונתו השניה, אם לדייק), היה בצמרת השחקנים הטובים בעולם, אם לא הטוב שבהם.
ברם, לקח לקבוצה – וגם לו – זמן להשתפר ולא פחות מכך להתפתח כדי להיות קבוצת הכדורסל הטובה בעולם ולג'ורדן עצמו לא רק להיות שחקן הכדורסל הטוב בעולם, אלא אחד שיודע לתרגם את היכולת האישית שלו להצלחות קבוצתיות ברמה הכי גבוהה שיש.
ואחד מהגורמים החשובים בהתפתחות שלו כשחקן היו "חוקי ג'ורדן".
למי שלא מכיר ומשום מה לא הבין זאת מהסדרה, מדובר על הפרדיגמה בה נקטו שחקני דטרויט בוכנות, בהוראת מאמנם צ'אק דיילי, כלפי מייקל ג'ורדן.
לאן במגרש מובילים את ג'ורדן, מתי להביא עליו שמירה כפולה איך לתקוף אותו בהתקפה ועוד. ואם כל זה לא עובד, פשוט לבצע עליו עבירות חזקות.
בחצי גמר פלייאוף המזרח 1988 השיטה הצליחה להוריד את ג'ורדן מממוצע נקודות של 35 נקודות בעונה הסדירה ב-54.6 eFG% וממוצע נקודות של 45.2 נקודות ב-55.9 eFG% בסיבוב הראשון של הפלייאוף לממוצע נקודות של 27.4 נקודות ב-49.5 eFG%. ברור שאי אפשר לייחס זאת רק לשיטה ולהתעלם מההגנה המצוינת של דטרויט, הן כבודדים והן כקבוצה, אבל גם ברור שהיתה זאת הצלחה מסחררת.
בגמר פלייאוף המזרח 1989, כפי שהיה ניתן לראות בסדרה, דטרויט אמנם הצליחה להוריד את המספרים של ג'ורדן, אבל זה לא הספיק, מה שהוביל לכך ששיקגו הובילו 2:1 בסדרה, אחרי משחק הפלייאוף הכי טוב שהיה לג'ורדן נגד דטרויט עד לאותה נקודה, עם 46 נקודות ב-61.5 eFG%.
זה הרגע בסדרה בו מזכירים את חוקי ג'ורדן. למי שמכיר את המאטריה, ברור שזה לא השלב בו החלו חוקי ג'ורדן, אבל לא לחינם זה המועד בו החליטו לציין זאת, כיוון שנראה שאז דטרויט העלו הילוך.
מה היתה התפוקה של ג'ורדן בשלושת המשחקי הבאים?
5/15 מהשדה במשחק מספר 4 לצד 5 עבירות.
4/8 מהשדה במשחק מספר 5.
13/26 מכובדים מהשדה במשחק מספר 6, אבל גם 8 איבודי כדור, 5 עבירות ו-5/12 מקו העונשין.
ג'ורדן, ככל הנראה, היה פשוט מותש מהטיפול ההגנתי ומכך שהוא כל הזמן עסוק בהגנה, עד שגם כשהוא אצליח לייצר מהשדה, הוא ניזוק באספקטים אחרים.
גם בגמר המזרח 1990 חוקי ג'ורדן גרמו לירידה ניכרת במספרים שלו, אבל גם ג'ורדן בעצמו נראה הרבה יותר טוב וגם שיקגו כקבוצה היו קרובים יותר, כשהם נכנעים רק במשחק מספר 7.
ופה אני חוזר לשאלה ששאלתי בתחילת הטור.
אני מודה, אין לי תשובה חד משמעית. אבל אני כן יודע להעריך את ג'ורדן על ההתפתחות שעשה ואני כן חושב שזה חלק חשוב בגדולה שלו. ואני בהחלט חושב שאמנם חוקי ג'ורדן עכבו את ההגעה שלו לפרק ההישגי ביותר של הקריירה, מחד גיסא, אבל הם גם תרמו הרבה מאד להתפתחות שלו לשחקן הגדול בכל הזמנים, מאידך גיסא.
החישול, הפתרונות היצירתיים, הקשיחות, המוטיבציה – כל אלה היו לו כבר לפני, אבל ההתנסות הזו, שלוש עונות ברציפות, העצימה אותם. מה שפחות היה, ופה אני חושב שיש לחוקי ג'ורדן משקל יותר משמעותי, הוא היכולת לשחרר, היכולת לוותר. לא לוותר על המשחק או על הניצחון. היכולת לוותר מעצמך לטובת הקבוצה. היכולת לשחרר מעצמך לטובת הקבוצה.
אולי זה היה המקום בו There is no I in team נהיה משמעותי יותר מאשר But there is I in win.
5 תגובות
תודה מתן!
הפרק הרביעי ממש מחזק את מה שכתבת. פיל ג'קסון היה זה שהבין את מה שדאג קולינס לא הבין ששיקגו לא יכולה לנצח רק עם ג'ורדן וכי התבוססות על ג'ורדן בלבד, ניתנת לעצירה. אז הוא בנה איומים אחרים וקבוצה ממש ואז יחד עם ג'ורדן זו הייתה קבוצה בלתי מנוצחת.
אני לא יודע אם ידו של ג'ורדן בעריכה כמו שניב כותב (אם כי באמת תהיתי מדוע דווקא עכשיו יוצאת הסדרה הזו) אבל בעיניי זה לא בהכרח מעצים את ג'ורדן אלא אפילו מקטין אותו. לא במובן של איזה שחקן הוא היה אלא במובן של איזה מוח כדורסל הוא היה וזה מוח כדורסל בינוני למדי (בניגוד ללברון שהוא גאון כמו שאפשר לראות במשחק שלו). ג'ורדן היה סופר אתלט, סופר תחרותי, סופר שאפתן אבל במונחים הפשוטים של להבין את המשחק, הוא לא מעט האמין בראש בקיר והיה מעדיף את אסכולת קולינס על אסכולת ג'קסון אם זה היה תלוי בו (במובן הזה, ג'רי קראוס בעיניי הוא הדמות שהסדרה הכי גורמת לי להעריך). את הבנת הכדורסל הבינונית שלו אפשר לראות בשנים שלו בוושיגנטון (לשם הוא הביא את דאג קולינס…) ובשארלוט.
ממש מסכים עם ההערכה המחוזקת לקראוס. כולל הסיפור על טקס ווינטר והדרך של קראוס לבנות את פיל ג'קסון כמאמן. איכשהו הוא יצא הBad guy בסיפור כשהוא הגאון האמיתי
תודה מתן.
קצת מרגיש לי שהסיבה שהסרט הזה ישב כל כך הרבה זמן על המדף זה כי ג'ורדן רצה שליטה על התסריט והעריכה. נראה שמטרת הסדרה היא לא לתאר לנו את שהתרחש אלא מסע תעמולה שבא להראות לנו כמה ג'ורדן היה גדול.
ג'ורדן רולס אגב אולי הומצא על ידי דטרויט אבל הליגה אימצה אותם יותר מאוחר ועטפה אותו בצמר גפן כשהיו שריקות שנשרקו רק לג'ורדן כדי שלא יחזור המצב שהפנים של הליגה והפרה החולבת שלה מפסיד. איזאה ניסה לרמוז על זה בפרק האחרון.
בכל מקרה אין ספק שמבחינת הידיעה מה צריך לעשות כדי לנצח, חייבים לחטוף כמה סטירות בדרך.
אני מסכים שבשנות השיא ג'ורדן נהנה משיפוט שאפילו הכוכבים של ימינו לא היו מסרבים לו, אבל אם זה מה שהיה צריך כדי שיתחילו לשמור על כוכבי הליגה, אז מעז יצא מתוק.
אתה לגמרי צודק. ג׳ורדן התחיל כאנדרדוג בולט עם קבוצה לא מנוסה מול הסלטיקס והבאד בויז, חטף הרבה, התחשל ולמד, וזה היה חלק בלתי נפרד מהגדולה שלו בהמשך.
ברגע ששיקגו הפכו למאמי של הליגה ולפיה החולבת שלה חוקי ג׳ורדן הפכו להיות משהו שמגן עליו. מבחינות מסוימות שתי שושלות התריפיט היו השנים בהן שיקגו שייטה להנאתה והשנים הקשות היו הראשונות.