מה למדתי היום? (3) – כמה מסקנות ממשחק מספר 3 בגמר ה-NBA

1.

למרות הפיתוי להתחיל לסכם את המשחק מהקבוצה המפסידה, חייבים להרעיף כמה מילים טובות על הראפטורס. נכון, לא עמדה מולם יריבה אימתנית ומסוכנת כמו שאמורה להופיע בסדרת גמר NBA, אבל כבר מהרגע הראשון של המשחק, הלטאות באו ללמד אותנו שהפעם הם לא לוקחים שבויים. זה התחיל מהווטרנים דני גרין ומארק גאסול שצלפו ברבע הראשון וזה נמשך עם הקבוצה כולה שקלעה ב60% מהשדה ו-40% מחוץ לקשת ב-12 דקות הראשונות, ברחה ליתרון דו-ספרתי מוקדם ולא הסתכלה אחורה לרגע. בכל פעם שנראה היה שגולדן סטייט מתקרבת נמצא הקנדי התורן שצלף שלשה (ואנ'ווליט בסוף נעץ את המסמר האחרון) והרחיק את הראפטורס שוב מאזור הסכנה ובכלליות הקבוצה של ניק נרס הציגה רמת ביצוע התקפית גבוהה מאוד וסיימה את המשחק עם 17 שלשות ב44.7% מרשימים. עם קליי או בלעדיו לגולדן סטייט לא יכולה להיות תשובה לזה.

וכמו שכבר כתבתי במשחק הקודם, קייל לאורי שוב היה הברומטר של הראפטורס ועדות לכך שהשטף ההתקפי של הקבוצה זורם. לאורי קלע נהדר, ניהל את ההתקפה היטב עם האקסטרה-פאס ברגעים הנכונים (9 אסיסטים) והפגין יכולת קבלת החלטות גבוהה. אולי לא במקרה נתון ה-14+ בדקות שלו על המגרש היה גם ההפרש בסיום. לאורי פרח ממש כמו הקבוצה שלו כולה.

ולאורי הוא עדות להבדל בין הראפטורס שהתרגלנו אליה בפליאופים הקודמים לזו של הסדרה הנוכחית והפליאוף כולו. קבוצה שמתנהגת כאילו זה שלה. שיודעת שזה תלוי בה ולא באף אחד אחר. שמאמינה בעצמה. שיש לה וטרנים מנוסים, מאמן חכם ומעל הכל – ביטחון עצמי בטונות. וכמו שזה נראה כרגע, בין קבוצה שמפשלת ברגעי האמת לקבוצה שנמצאת כבר בחצי הדרך לאליפות היסטורית.

2.

נקודה נוספת שכדאי לשים לב אליה בהקשר של הראפטורס היא הבחירה ההגנתית של ניק נרס. כמו שראינו בעבר בהגנות מול לברון ג'יימס, כשיש לקבוצה השנייה סופרסטאר דומיננטי, יש להגנה שתי אפשרויות: לנסות לעצור אותו או לנסות לעצור את כל היתר. ניק נרס הלך על האפשרות השנייה -חסם הרמטית את הצבע, תסכל את קאזינס וגרין עם אגרסיביות, ניצל את האתלטיות של שחקניו לעצור נתיבי מסירה ובאופן כללי הצהיר – 'בואו נראה את קארי מנצח אותנו לבד'. ההימור כמובן השתלם וקארי, במשחק נהדר של 47 נקודות היה רחוק מלהספיק, בטח כשבשלב מסוים פרד ואנ'ווליט נצמד אליו לגופיה והתיש אותו בדרך לנקודות הבאות.

אז נכון, לנרס וחבורתו היו הרבה אופציות איך להפעיל את ההגנה המוכשרת שלהם היום אבל הם עשו זאת בצורה מספיק טובה ומספיק יעילה, תסכלו את הווריירס ובשום שלב לא נתנו להם להיכנס לקצב שלהם. קארי הוא שחקן היסטורי, בזה אין ספק אבל יש גבול כמה דברים אפשר לעשות כשאתה לבד.

3.

את המשחק של הווריירס אפשר להתחיל לסכם מכל מיני מקומות אבל הנקודה שהייתי מתחיל בה היא דווקא אחת רחוקה – גמר 2015. הגמר הראשון שלה בעידן הנוכחי, היה תמונת מראה למשחק הנוכחי. הווריירס הגיעו אליו בעדיפות 'כוכבית' כשמול הלהיט החדש מהמפרץ עמדה קליבלנד נטולת קווין לאב וקיירי אירווינג (החל מאמצע המשחק הראשון) ועם לברון ג'יימס מוקף בחבורה של חוטבי עצים ושואבי מים. דיויד בלאט, אז עוד מאמן של קבוצה מוצלחת, החליט להפוך את שחקניו ליחידת קומנדו וזו בראשות מפקד הסיירת, לברון, מיררה את החיים של הווריירס, שרטה, היכתה והציקה וגם ניצחה את שני המשחקים הבאים, לפני שהמחסור בכישרון הכריע אותה.

קליבלנד מודל גמר 2015 זה בדיוק מה שהיינו צריכים לראות מהווריירס היום. אבל מה שראינו במקום הייתה קבוצה שממשיכה לשחק בסגנון הרגיל שלה, מבלי להבין שהמציאות השתנתה לחלוטין. אולי הטעות של לא להודיע שקליי לא ישחק כבר לפני יומיים הייתה בעוכרי הקבוצה ושחקניה שעוד חשבו שהוא יחזור אבל הווריירס לא עשו סוויץ' בראש.

גם עם כל הכבוד להתקפה שלהם שלא תפקדה כרגיל, ההגנה הייתה עוד יותר רחוקה ממה שהווריירס מסוגלים לנפק. היא בטח לא הייתה הגנה של לוחמים כמו שאפשר וכדאי לצפות מקבוצה במשחק הזה. עתידו של קליי לוטה בערפל לקראת המשחקים הבאים אבל אם יש דרך שסטיב קר ושחקניו צריכים להיכנס לעניינים באמצעותה, זו ההגנה. הדקות האחרונות של המשחק עם ההרכב שכלל את ירבקו ובוגוט הוא אולי הניסיון הראשון לעשות את זה, ניצחון שיצטרך לגדול בהנחה שהלוחמים רוצים להצדיק את הכינוי שלהם.

4.

ויש כמובן את העניין ההתקפי והאזור במגרש בו סטף קארי לקח מחצית מהנטל (47 נקודות ו-7 אסיסטים, זה למעשה יותר ממחצית הנקודות של קבוצתו באחריות ישירה שלו) אבל לא קיבל מספיק עזרה מחברים.

אני לא בטוח מה גולדן סטייט הייתה יכולה לעשות אחרת עם תנאי הפתיחה הלא מרשימים שלה (מה גם שהיא עדיין הייתה על הקצב ההתקפי הממוצע שלה בסדרה) אבל מה שבטוח הוא שהייתי מצפה ליותר מדריימונד גרין. מספר 23 בצהוב-כחול-לבן היה מפוזר מאוד היום התקשה לנהל את הקצב של המשחק כמו שהוא רגיל, היה חסר מנוחה והמעורבות ההתקפית שלו התבטאה בעיקר באובדן עשתונות ויחס אסיסטים-איבודים לא חיובי (4 מכל צד). ניק נרס הבין היטב שגרין הוא המנוע שכדאי להשבית, אבל גרין נפל למלכודת הזו ופשוט לא מצא דרך לייצר ולעשות דברים אחרת. הפזיזות בה הוא התנהל הייתה בעוכריה של קבוצתו שהייתה חסרה את דריימונד גרין המוכר והיעיל. ולא רק שהוא לא היה במיטבו, הוא אפילו לא היה הגרין הכי טוב על המגרש…

דריימונד גרין הוא שחקן חכם עם ראיית משחק פנטסטית ויכולות מרשימות. נקודת התורפה שלו תמיד הייתה הפזיזות והיא כבר עלתה לגולדן סטייט באליפות אחת. עם הפזיזות שלו תימשך גם במשחקים הבאים, היא עשויה לעלות להם באחת נוספת…

5.

שלושה משחקים בתוך סדרת הגמר של 2019 ואנחנו עדיין לא ממש יודעים לאן הדבר הזה הולך. הכיוון הכללי בהחלט אומר טורונטו אבל הכל יכול להשתנות עם שינויי רוטציה כאלו ואחרים אצל הווריירס (קליי קודם כל, דוראנט אם בכלל) שהיא בכל מקרה הקבוצה היחידה בליגה שמסוגלת להפוך כל דבר ולחזור מכל בור.

אבל מה שבטוח הוא שלמרות ההתרגשות מהצד הקנדי של הסדרה, אנחנו עדיין מחכים לרמת כדורסל אחרת, לתחרותיות גבוהה יותר ובאופן כללי למשהו שיגרום לסדרה הזאת להיכנס לזיכרון לטווח ארוך שלנו. בינתיים, אנחנו עוד לא שם, מאף אחת מהבחינות הללו וחבל. אז אנא חברים, אנחנו קמים מוקדם בשבילכם, נשמח לקבל כמה רגעים שנוכל לחלום עליהם כשנשלים שעות שינה.