מאמן מתחיל – פרק א'

בספטמבר האחרון התחלתי לאמן. הפאשן תמיד היה שם. כשהייתי 'בתפקיד ניהולי כלשהו' ראשון, הוא כלל להרכיב קבוצת כדורסל של בוגרים בליגה ב'. עד אז, פשוט המשכתי להיות חובב כדורסל. בתור שחקן מחוזית בילדים וארצית בנוער – החשק לאמן ולהיות המוח מאחורי היה שם.

הפואנטה היא שאני מת על הילדים שאני מאמן. כל אחד מראה אופי ואישיות שונים. לכל אחד יש את הייחוד שלו. יש לי ילד שאפילו לא אוהב לשחק בהתקפה, ממש רוברסון. יש ילד שהוא שחקן שחקן, אבל משום מה מספר לעצמו שהוא לא מתחבר לחבר'ה בקבוצה. באימונים אני מכיר את האישיות של כל אחד מהם. אפילו נתתי לאחד להיות קפטן – וזה בשביל שיגלה יותר אחריות כלפי שאר הילדים בקבוצה.

בגילאים שאני מאמן הם לא נפצעים, הם רק… מבקשים שתתן את הפוקוס על הרגש שלהם. מה שקורה בדרך כלל שאחרי שלוק מים וקצת דפדוף מחשבות, הם חוזרים לעצמם וממשיכים לשחק כאילו כלום לא קרה. חיות. באחד האימונים, אחד הילדים נפל והתחיל לתפוס את הברך ולצלוע. הסתכלתי עליו וחייכתי. בדקתי את חומרת הפציעה לשתי שניות, כשהוא ביקש לצאת. אמרתי לו, "אם אתה יוצא אתה לא חוזר למשחק". עזבו אתכם שנשאר עוד 7 דקות לאימון, רציתי לראות כמה מוטיבציה יש לו. ו-וואלה, הייתה לו. הוא נשאר כמו אריה למרות שבהתחלה שיחק שיחק אותה צולע.

אני מאמן 'קבוצת מילואים' – אין ליגה מסודרת, אנחנו קובעים משחקים בין המאמנים באזור. כשהתחלתי לאמן את הקבוצה אמרתי לעצמי שאף אחד לא לימד אותם יסודות של משחק בקבוצה וזה הדבר הראשון ששמתי עליו את הדגש.

בשבוע האחרון גם הייתי במשחק של ליגה לאומית. ראיתי כמה קשה להיות שחקן מקצועני, אפילו מהרמות הנמוכות לכאורה. להפוך משחק שהוא אהבה למקצוע. המאמצים של כל שחקן על המגרש היו אדירים, במיוחד של החבר'ה שהגובה לא הלך איתם ל-1.95 וצפונה.

את האמת, שנגנבתי. כדורסל מקצועני זה לא פשוט. אינטנסיביות גבוהה, בדרך כלל מנחיתים אנשים שיודעים לשחק 'על הראש שלך' (זרים) ועושים את כל הסיפור למסובך בהרבה. השתעשעתי ברעיון של להיות שחקן מקצועני לעונה אחת. לשלם לאיזה רוברט סארבר בשביל להיות עונה שלמה עם הסאנס. לשחק מעט מאוד, רק בגארבג', אבל להתאמן ולהיות חלק מהשגרה המקצוענית. אולי אני פסיכופת. סביר להניח.

בפעם הבאה אספר על המשחק הראשון שלנו. מי יודע, אולי גם עוד חוויות 🙂