עוד פרק בקבוצה של המאמן המתחיל
בפרק השני של סדרת מאמן מתחיל אני מספר לכם על האימונים ועל המשחק הראשון בסדרה. עכשיו הגיע הזמן למשחק השני…
הגענו למצב שכבר התחלנו להבין את ההיררכייה. אחד הילדים בשם יובל כבר התחיל להיות יותר דומיננטי מהאחרים, חלק מזה בזכות זה שהוא גדול פיזית ומתרגל הרבה יותר מהשאר. לקראת המשחק הזה תרגלנו כמה דברים פשוטים – לרדת להגנה בזמן (מה שלא כל כך עבד…) ובעיקר משמעת.
אלה היו אימונים לא פשוטים. ה"ילדים של היום" פחות מרוכזים, נתונים להסחות דעת ולהאשמות חיצוניות ("הוא הפריע לי להקשיב"). באחד האימונים האחרונים אמרתי לאחד הילדים ש"זה בחיים לא הבנאדם שמולך. אתה תמיד יכול להיות טוב יותר וללמוד להבא".
עלינו להתחמם לקראת המשחק. אחרי שעשינו את החימום וכל העבודה באימונים על קבוצתיות, גיליתי שחסר לי מרכיב של השקעה אישית בכל משחק. חלק מהילדים רק הצטרפו וכבר אני צריך להתחיל לשתף אותם. ככה זה בחייו של מאמן… אתה לא יכול לא לתת לשחק לילדים שהגיעו לכיף שלהם.
תחילת המשחק השני
טיפ-אופ. אנחנו שומרים אישית ומאבדים את הראש כמה פעמים ובזכות כמה טיים אאוטים זריזים שלי וחילופים מדויקים אנחנו נשארים בתמונה. הילדים בקבוצה השנייה ברמה-שתיים מעל הקבוצה שלי. "תקשיב, זה לא חוכמה, הילדים בשנה שעברה שיחקו בליגה" אמר לי המאמן עוד בחימום. לא שמעתי אותו. זה לא הרשים אותי גם. חשבתי על זה לאחר מכן. הוא לא צדק, אנחנו הגענו לא מספיק מוכנים.
כמו שאמרתי לאותו ילד… זה לא שאין לנו סיכוי, זה שלא הגעת מספיק מוכן למשחק. אחרי מחצית ראשונה מלאת פאולים ואגרסיביות, החבר'ה שלי איבדו את הרצון ללכת לסל ולקבל פאולים. ברבע השלישי איבדנו את הראש לחלוטין — ולטעמי הרבע השלישי הוא הקובע בכל משחק כזה.
כמו במשחק של מכבי נגד ברצלונה בחוץ העונה. אחרי שנתת את הנשמה שלך במשך מחצית, היית אגרסיבי, היה לך האסל בכמויות ואתה ביתרון – הם איבדו את הראש בשלישי ובמיוחד ברביעי. זה מה שקרה, הלכה למעשה, לקבוצה שלי.
סיימנו את המשחק ביותר ממינוס עשרים והקפדתי לא לשמור את התוצאה בראש שלי. הילדים ירדו שבורים, והקפטן של הקבוצה לקח את ההפסד ממש קשה. ראיתי את זה בעיניים שלו. ניסיתי לעודד אותו. "יש ימים כאלה," והמשכתי, "המטרה היא לדאוג שהם לא יקרו יותר מפעם אחת". הוא הבין. באימון שהיה אחרי המשחק, הוא שאל אותי גם מדוע לא נתתי לו לשחק הרבה. הוא קורע את עצמו באימונים. ואם תלכו לפסקה שלפני "תחילת המשחק השני"… תבינו מדוע.
בפעם הבאה – על ערב הגיבוש והמשחק השלישי.
13 תגובות
מצויין סער
אני הייתי ממליץ לך ליישם שיטות אימון יוגוסלביות
שכולם ישחקו בכל העמדות ויפתחו יכולת מסירה וכדרור
להפסדים/ניצחונות לא צריכה להיות השפעה בגיל צעיר
אל תפסיקו…אתם גדולים
תודה רבה 🙂
סער רוצה לשתף על הויפסאנה?
גם אם לא הצלחת?
אין דבר כזה חוסר הצלחה במדיטציה, גם עם הראש מלא במחשבות כמו אצל הרב זה גורם לאפקט לאחר מכן.
הצלחתי ובגדול. שמע, לא הכל אפשר לשתף בטור כזה קצר.
במיוחד כשהוא יהיה שבועי
ללמד ילדים להפסיד בכבוד מועיל מאד. הרי הם יפסידו הרבה בחיים בתחומים רבים, כמונו.
הכנה להפסדים עתידיים.
תודה סער.
פערי הרמות בגילאים הקטנים הם עצומים. זכור לי שהיינו בכיתה ז ושיחקנו נגד דגניה א', היה להם שחקן ענק שגם קפץ מאוד גבוה והיה מאוד קשה לשמור אותו. בחור נחמד, שנתיים אח"כ למדנו בתיכון בית ירח ביחד והוא כבר לא היה גדול.
לפני שבועיים ראיתי אותו במקרה בעמק, הוא נשאר אותו גודל בדיוק.
איך שגלגל מסתובב
כי אתה לא יכול לא לתת לשחק לילדים ….
די ברור .
כבל תפדידו של מאמן הוא לכ לספטג נצחונות , הוא אחר ללמד את הילדים לאהוב את המשחק , ולהכיר את עצמם ואת היכולת הקבוצתית.
מאחר והתיחסת ליכולת של הילדים ולא
לצדדים האחרים במשחק , לא הציחסת לקבוצתיות אלא רק לאגרסיביות ,כך שאיני יודע מה הערך המוסף שהילדים הרוויחו.
אני אישית חובב בהרבנ מאד ענפי ספורט למשל רכבתי פעםמאחת 88 קילומטרים רצופים מבאר שבע למצפה רמון.
טיפסתי פעם את החרמון , למדתי גלגול אסקימוסי בקייק ,רכבתי 25 קילומטר רצופים על חד אופן ,אך מעולם לא ניצחתי תחרות ,אז מה ?
הפסדתי משהו בזה סער ?
מה?
אתה צודק ניצחתי כמה ,
תמיד ניצחתי אחרי שזלזלו בי וביכולות שלי ,לא מסרו לי לא שיתפו אותי, אז הענשתי במשחק הבא.
והייתי מספיק טוב מסרתי מספיק חכם , ידעתי לשלוט במומנטום ולזהות פסיכולוגית את נקודת השבירה של היריבים .
אבל לוקח הרבה זמן ללמוד את הדברים האלו , בגיל נוער כל עוד שיכלתי להיות תחרותי והתאמנתי
לא פיתחתי את . היכולות האלו ,הם הגיעו בגיל הרבה יותר מבוגר אחרי גיל 30.
הדברים מגיעים אחרי הרבה נסיון.
ולכן קביצה צריכה ללמוד מהטעויות שלה, ומאמן צריך לתת לשחקנים ללמוד לטעות ולתקן.
במקום לראות בתפקידך כתפקיד מאמן ,תסתכל על התפקיד כמחנך.
ואני משוכנע שאז גם תדע להעביר את המטרות בצורה הרבה יותר ממוקדת.
אחלה טור. קשים חייו של מאמן. לפחות אין לך ג"מ שיושב לך מאחורי העורף 😉
מנסיון זו חווית חיים מאוד חשובה לילדים, אל תוותר עליהם, במיוחד אלו בקצה הספסל. בסוף בגילאים האלו הניצחון זה אחד הדברים הכי פחות חשובים.
משתדל אחי. תודה על הפידבק